כתבתי את זה כאן כבר אלף פעמים בעבר, והשבועות האחרונים הופכים את הקביעה המצערת הזו לרלוונטית יותר ויותר. בישראל אין באמת עיתונות. יש כאן חבורה של פעילים פוליטיים שנאבקים כדי לקדם את האג'נדה שלהם ואת המחנה הפוליטי שלהם, ומנצלים לשם כך את כלי התקשורת שלהם. זה נכון לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונים, זה נכון לעיתונות הפרטית, וזה נכון לשידור הציבורי.
כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל עלו בשבועות האחרונים על מדים - והתגייסו כדי להילחם ברפורמה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין. בשלב הראשון הם עוד ניסו להתווכח איתה. עכשיו - אולי משום שמצאו מולם קואליציה נחושה, שר בקי וציבור שנמאס לו מהמצב ורוצה שינוי - עברו לרכז מאמץ לטובת ניסיון לייצר כאן כאוס. תעברו על עיתונות השבוע האחרון על צורותיה, ותגלו מעט מאוד עובדות והרבה מאוד תבהלה שמרוססת עלינו מכל עבר.
זה מזהיר שהרפורמה תפגע בכלכלה, ההוא מתריע שהיא תפגע באקדמיה, שלישי מפחיד שאנשים יירדו מהארץ, והרביעי - שאנחנו אוטוטו הופכים למדינות שאנחנו לא רוצים להידמות להן. פרשנים שאין להם מושג אמיתי מה קורה במדינות האלה, מגלגלים על לשונם "הונגריה", "פולין", "טורקיה", באותו חוסר אחריות שבו בהפגנות בלפור הם גלגלו על לשונם את ה"בסטיליה".
יש כאן מאמץ מרוכז של מי שלא הצליחו לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת דרכם, לייצר תוהו ובוהו ולהדליק את העולם כולו נגדנו, מתוך תקווה שאולי הוא יוכל להכריח את ממשלת ישראל לעשות את מה שהם עצמם, בקלפי, לא הצליחו. הם משליכים למדורה הזו עוד גפרור ועוד גפרור, ואז יושבים באולפנים ומזהירים: "הממשלה משחקת באש".
הדיבורים על התגובות לרפורמה בעולם מזכירים לי את הימים שבהם היה מתפוצץ מטען חבלה בתחנת אוטובוס בחדרה, והקרובים שלי מארה"ב היו מצלצלים בדאגה לשאול אם לא נפגעתי, כי בטלוויזיה רואים תמונות קשות מישראל. אני מסופק אם כל עולם הכלכלה העולמי יושב על שידורי ערוץ הכנסת שלנו ורושם הערות בעקבות דבריו של ח"כ שמחה רוטמן.
העולם הרחב חי, ודאי בשלב הזה, בעיקר ממה שהוא רואה ושומע פה, ומתוך מעקב אחרי העיתונות הישראלית. וכשזו משדרת לו שהדמוקרטיה שלנו לפני קריסה, ומערכת המשפט שלנו עומדת להימחק ושלטון החוק שלנו סופר את ימיו לאחור, ואוטוטו בנימין נתניהו ויריב לוין מבטלים לתמיד את הבחירות כדי להישאר בשלטון לנצח, אפשר רק להתפלא שהעולם המערבי לא שלח עדיין כוחות סיוע כדי להציל אותנו מעצמנו.
קרנית פלוג ויעקב פרנקל, שני נגידים לשעבר של בנק ישראל, הם אנשים רציניים. השבוע הם פרסמו ב"ידיעות אחרונות" מאמר שמזהיר מפני הרפורמה והשלכותיה על הכלכלה. המאמר שלהם מבוסס על הנחת היסוד שהרפורמה תחליש את מערכת המשפט. יוזמי הרפורמה, לעומתם, מסבירים חזור והסבר מדוע היא דווקא תחזק גם את מערכת המשפט וגם את אמון הציבור במערכת הזו.
אל תפספס
האם פלוג ופרנקל, כמו מאות הכלכלנים שחתמו על עצומה דומה, מתווכחים עם הטענה הזו? לא. זה לא התחום שלנו, הם מודים, ואנחנו לא מבינים בזה. או במילותיהם שלהם: "אין בכוונתנו לדון בפרטי ההיבטים המשפטיים שבתוכנית, שכן איננו משפטנים". תגידו, זה רציני? בבסיס התוכנית של השר לוין עומדת התפיסה שהרפורמה הזו תעשה טוב למערכת המשפט, שהיא תייצר יותר ודאות ויותר יציבות ויותר יכולת של הממשלה לקדם, בין השאר, יוזמות כלכליות שהיא מאמינה בהן. אפשר להתווכח עם זה כמובן.
אבל אי אפשר לנהל קמפיין שמתעלם מזה, להניח שהרפורמה רעה, ואז להסביר למה רפורמה רעה פוגעת בכלכלה ומבריחה משקיעים. אי אפשר להסביר שצמיחה ושגשוג מחייבים מערכת חוקים שמכבדת "כיבוד זכויות קניין, כיבוד חוקי תקציב, כיבוד חוק הבנק המרכזי ושמירת חוקי תחרות", בלי להסביר איפה הם רואים שהרפורמה תבטל את כל אלה.
למשפט אחד של הנגידים לשעבר אפשר היה להתחבר בקלות. "קל מאוד להרוס תדמית כלכלית, וקשה מאוד לשקמה". ובמובן הזה נדמה ששני הכותבים החשובים, בחוסר אחריות, תורמים עכשיו לפגיעה קשה בתדמית הכלכלית שלנו, כשהם לא ראו בעיניים שום סעיף שמצדיק את זה. וכשהם מסבירים ש"מצבה של ישראל עדיין רחוק מזה של מדינות כמו הונגריה ופולין, ומצבה טוב לאין שיעור מזה של טורקיה", ולמרות זאת חשוב להם להזכיר אפרופו הרפורמה גם את הונגריה, גם את פולין וגם את טורקיה, במקום לצלצל לחבריהם בעולם ולהסביר להם שההשוואה מופרכת ושאנחנו רחוקים אלף קילומטר מהמתרחש במדינות האלה, כפי שהם עצמם כותבים בסופו של דבר - הם משחקים באש.
משום שבכלכלה, כמו בתחומים אחרים, נבואות כאלה עלולות להגשים את עצמן. היום אתה מבהיל את המשקיעים בעולם בלי סיבה ובלי נימוק. מחר, כשהם ייבהלו, תוכל להגיד "הנה, אמרתי לכם". קראתי השבוע בכמה כלי תקשורת שקרן הון סיכון גדולה שמשקיעה בסטארטאפים בארץ פרסמה הודעה, שלפיה היא מקיימת "שיח שוטף ופתוח עם הנהלות חברות הפורטפוליו הישראליות שלנו המשתפות אותנו בחששותיהן". הקרן הדגישה: "אנחנו דוגלים בעקרונות של דמוקרטיה, שוויון ושוויון הזדמנויות, ואנו מגנים כל ניסיון לרמוס חירויות אישיות, או מעשים של שנאה, אלימות או אפליה".
לא יודע מה סיפרו להנהלת הקרן הזו כל אותן חברות ישראליות המשתפות אותה בחששותיהן, אבל איך לעזאזל קשורה הרפורמה של לוין ב"מעשים של שנאה, אלימות או אפליה"? מישהו הציע להרביץ למישהו? מישהו ביקש לקדם מיזמי שנאה? אגב, אחד השותפים בקרן הזו הוא היזם הישראלי ליעד אגמון. השבוע צילם את עצמו אגמון כשהוא משתתף בהפגנה נגד הרפורמה, ובחשבון הטוויטר שלו גם הזמין את הציבור לקחת בה חלק.
"אנחנו רואים סכנה גדולה ומיידית להייטק", הסביר לערוץ 12 מנכ"ל של אחת מחברות ההייטק שנטלו חלק במחאה השבוע. "דמיינו מה קורה אם 40% מהיצוא של המדינה נעלם". ואני תוהה האם יש למנכ"ל הזה אינדיקציה לכך ש־40% ייעלמו? למה לא 32% או 22.5%? ואולי שום דבר ביצוא שלנו לא ייפגע? וזה בדיוק העניין. כי במאבק הפוליטי הנוכחי, שמובל ביד רמה בכלי התקשורת, אין צורך בנתונים, ואין צורך בעובדות. כל מי שמבקש להפחיד, מקבל מיקרופון ובמה מפוארת. רק שיבוא.
אתמול צייצה עינת גז, מנ"כלית הסטארט־אפ פאפאיה־גלובל, שנאמה בהפגנה במוצאי השבת: "קיבלנו החלטה עסקית להוציא את כל כספי החברה מישראל". זה איננו צעד כלכלי, שהרי החברה שלה טרם הפסידה אגורה מהרפורמה שעוד לא באה לעולם. זהו צעד פוליטי. אין כמובן בעיה במדינה דמוקרטית לעשות צעדים פוליטיים, אבל חשוב לדעת להתייחס אליהם ככאלה. יש מי שלא מצליח לשכנע את הציבור הישראלי בתפיסות שלו ובוחר לרדת מהארץ. יש מי שבוחר להוריד את הכסף שלו. גז איננה מזהירה מפני הנזק שייגרם לישראל מהרפורמה. היא מבקשת להיות הראשונה שתגרום בעצמה לנזק הזה.
ומה שעצוב זה שבכל החבורה הזו - שהעובדה שהיא רואה אחרת את הפתרון, לא הופכת אותה לרצינית פחות ואוהבת את המדינה פחות - אין מבוגר אחראי אחד שידפוק על השולחן ויפסיק את הטירוף הזה, שמשחיר אותנו בעולם ועלול לפגוע בכולנו. השבוע ראיינתי בטלוויזיה את נשיא הטכניון פרופ' אורי סיון, איש רציני לכל הדעות. כשסיון הזהיר שהרפורמה תפגע באקדמיה ובחופש האקדמי, בקשתי ממנו להפנות אותי לסעיף הרלוונטי ברפורמה שקשור לזה.
"עדיין לא קרה כלום", השיב, "אנחנו רק מתריעים שהרפורמה שמסתמנת עומדת לפגוע בזרוע מאוד חשובה, שהיא הרשות שמגינה על החלשים, על המיעוטים". שאלתי שוב. "האם קראת ברפורמה משהו שמתנגש בחופש האקדמי?". "לא", השיב, "בינתיים אין איום מפורש על החופש האקדמי, אבל הוא נגזרת של החופש הכללי...". ניסיתי עוד פעם. "תסביר לי איך תעבוד הנגזרת הזו. קח אותי קדימה אל מהלך נוראי שבסופו לא יהיה חופש אקדמי בטכניון".
פרופ' סיון סיפר לי על הונגריה ועל מהלך שהיה שם שבמסגרתו הוכפפה האקדמיה ל"איזושהי חברה שנמצאים בה פוליטיקאים שולטים". "נו", שאלתי, "ומשהו מכל זה ראית ברפורמה של לוין?". "הפלורליזם והיכולת להשמיע דעות הם נפשה של האקדמיה", ניסה שוב. וגם אני ניסיתי. "אבל הרפורמה הזאת פוגעת ביכולת להשמיע דעות? תפנה אותי לסעיף אחד שמדבר על זה". "היא עלולה להגיע", קבע. כך בגדול נראה השיח בימים אלה.
חברי שאול אמסטרדמסקי היטיב להסביר אתמול בסרטון מצוין למה הרגיזו אותו 270 הכלכלנים שחתמו על עצומה נגד הרפורמה המשפטית בטענה שהיא תפגע מאד בכלכלה הישראלית, אף שעם השורה התחתונה שלהם הוא מסכים.
"תארו לעצמכם מצב הפוך", הציע. "תארו לעצמכם מצב שבו חברות האשראי היו מעלות את הדירוג בגלל השינויים במערכת המשפט שהממשלה מנסה להביא. נניח שהם מעריצים של יריב לוין. מה אז? אז הכלכלנים והכלכלניות היו תומכים בשינויים האלה? לא נראה לי... אם אתם מתנגדים לשינויים במערכת המשפט שהממשלה מנסה להביא, אז תגידו בדיוק את זה ואל תתחבאו מאחורי הכלכלה". ואני מסכים איתו. הרפורמה הזו, שאני תומך בה ושאול מתנגד לה, מספיק חשובה כדי שנתווכח עליה עצמה ולא נחפש תירוצים.
"מטה המאבק" של התקשורת
בואו נחזור לתקשורת. אם אתם אנשים הגונים, הרי שגם אם אתם מתנגדים לרפורמה אתם חייבים להסכים שהעובדה שבכל התקשורת שלנו, למעט איים קטנים, לא ניכר שמוביליה מייצגים 64 מנדטים - היא בלתי נסבלת. המצב שבו ממסך הטלוויזיה אפשר להבין שבישראל יש רק אופוזיציה הוא בעיה קשה לדמוקרטיה, שמשום מה לא מעניינת את כל מי שנושאים את שמה לשווא בהפגנות ובכיכרות. המוני עיתונאים איבדו לחלוטין את הבושה, וכבר לא מרגישים צורך לעשות את עצמם.
ב"הארץ" התקבלה החלטה לכנות את התוכנית של לוין - לא בעמודי הדעות, אלא במסגרת דיווחים חדשותיים שוטפים - בשם "התוכנית להחלשת מערכת המשפט". תארו לעצמכם, רק כדי להבין, שבמסגרת דיווח חדשותי היה מדווח עיתון ימני ב־93', בהתייחס להסכם אוסלו, ש"התוכנית להגברת הטרור תועלה מחר להצבעה בכנסת". נשמע לכם סביר? אבל זה לא רק ב"הארץ". נדב איל, פעם עיתונאי והיום פעיל מחאה, הסביר השבוע שאסור לקרוא לתוכנית הזו "רפורמה", כי זו הטיה חיובית. בציוץ אחר בטוויטר הוא הבהיר שהוא מוטרד מהאופן שבו פועלים מארגני ההפגנות.
"מתחילות לצאת הודעות בשמאל בשם 'מטה מאבק', כולל הנחיות להשבתות (בלי תיאום עם איגודי עובדים). אני שומע מארגונים אחרים שהדברים לא מתואמים. לא בשפה ולא במסר. האופוזיציה, אם תתחיל להתנהל בצורה פראית ומפולגת כהרגלה, תמסמס מאבק קריטי לה". הבנתם, חבר'ה? זה לא שכונה פה ההפגנות האלה. אולי כדאי לתת לנדב איל להתחיל לארגן אותן, שיהיה פה סדר.
אחריו הגיע רונן מנליס, פעם דובר צה"ל והיום פרשן של "כאן חדשות", עם "כמה מחשבות לשדרוג מוצ"ש. 1. להזיז את הכינוס ל־19:30 (גם ככה מתחילים ב־20:00). 2. להגביל את מספר הדוברים ל־3 (זה ארוך, לא משפיע ומבזבז אנרגיה). 3. להגביל כל דובר.ת ל־7 דק' (כנ"ל). 4. לסיים עד 21:00 בשירת 'התקווה' אדירה (מצטלם מעולה ומייצר תחושת ביחד). 5. לשלב מוזיקה מרימה (א"י היפה זה אחלה, אבל...)". מאוחר יותר הוא יישב באולפן בכובעו כפרשן, וינתח את אותה מחאה.
הכתב של "הארץ" בדרום לעג השבוע בטוויטר לראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', מושא הסיקור שלו: "ומי לא בא להפגנה ממש מתחת ללשכה שלו? 'איש מפלגת העבודה', שהפך לבסטי של אלמוג כהן". כאילו התייצבות להפגנה נגד הרפורמה היא חובה בסיסית של כל נבחר ציבור. וזה עוד לפני שדיברנו על ההתעוררות התקשורתית בניסיון לפרסם תחקירים על "פורום קהלת", שאנשיו דוחפים את התיקונים במערכת המשפט. לא אתייחס לכל מה שפורסם השבוע בתחקיר מצחיק בערוץ 12, שמחציתו הופרך כבר ובמחצית האחרת מואשם הפורום, פחות או יותר, בניסיון לקדם את עמדותיו, כאילו מדובר בשחיתות קשה.
אויה להתייחסות ההתעסקות בעובדה שהתורמים הגדולים של קהלת הם שני יהודים אמריקאים שתומכים בעמדות שמרניות מאוד בארה"ב. וזה כל כך נלעג. למה? משום שארגוני השמאל בישראל חיים כבר שנים על תרומות מחו"ל ואף אחד מהם לא הביא מעולם את העיתונות כולה להתרגש מזה כל כך. אבל מילא זה. אנחנו מלאים כאן בארגוני שמאל שמגישים עתירות לבג"ץ ומנסים לשנות כך את מדיניותה של ישראל - לא באמצעות כספים של תורמים פרטיים מעבר לים, אלא באמצעות כספן של מדינות זרות שבוחשות בפוליטיקה שלנו. מתי העובדה השערורייתית הזו עניינה כל כך את תקשורת המיינסטרים?
אג'נדה יש, עיתון פחות
בואו נרחיב קצת על "הארץ". אנחנו יודעים שמדובר בעיתון עם אג'נדה. ידעתי את זה כשחתמתי על מנוי לעיתון הזה. זה הכי לגיטימי בעולם. ובכלל, אני משתדל לא לפחד מדעות שונות משלי. אם יש בהן כדי לאתגר את המחשבה, אני קורא אותן בעניין. אלא שגם עיתון שיש לו אג'נדה צריך להתנהג כמו עיתון. השבוע החליטו ב"הארץ" להודיע לגדי טאוב שהוא מפסיק לכתוב אצלם. טאוב היה קול בולט ויוצא דופן בעיתון, ודאי בתחומים המשפטיים. האם ב"הארץ" חייבים להעסיק אותו? ברור שלא. אבל שימו לב לנימוקים.
אחד מהם הסביר שמקור ההחלטה ב"חילופי השלטון האחרונים", ממש כך, "שלוו במתקפה אגרסיבית ומיידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו ב'הארץ' תופסים אותה. הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד־צדדי וללא מעצורים, מאלץ גם אותנו ככלי תקשורת להתגונן בפני מה שנתפס בינינו כהפיכה משטרית". שבועיים מבלבלים לנו את המוח שהרפורמה של לוין תפגע בחופש הביטוי, ומה עושה העיתון הבולט בשמאל הישראלי בתגובה לרפורמה הזו? זורק מעל דפיו את כותב המאמרים היחיד שחושב אחרת.
וזה לא התחיל היום. לפני כמה חודשים, עוד בטרם ביטלתי בבוז את המנוי שלי לעיתון, שלח לי עמוס שוקן, כמו לכל המנויים, מכתב שקראתי שוב ושוב כדי להאמין שהוא אמיתי. שוקן, בחוצפה גדולה, ניצל את העובדה שיש לו את הפרטים שלנו כדי להשתמש בהם לטובת תעמולה פוליטית זולה. הוא הסביר במכתבו למה הממשלה של נפתלי בנט ויאיר לפיד הייתה טובה, והודיע לנו - כמנויים לעיתון, כן? - ש"טובתה של ישראל מחייבת לבחור כך שלא בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה".
רגע, זה לא הסוף. שוקן גם הסביר באותו מכתב שהכסף שלנו, המנויים, מסייע לו ולעיתון שלו לקדם את המטרה הזו. "אני מודה לכן ולכם על התמיכה באמצעות דמי המנוי, ומקווה שנצליח לסייע לתוצאה דמוקרטית טובה גם של הבחירות הקרובות". וכך, בלי לשאול אותי ובלי לבקש את רשותי, מצאתי את עצמי הופך ממנוי לעיתון לחבר מפלגה. זה נגמר, כאמור.
עוד פעם "טורקיה" ו"הונגריה"?
ביום ראשון בערב, אחרי שבלוח המודעות של המהדורה המרכזית של ערוץ 12 בישרו לנו על לו"ז ההפגנות הצפויות השבוע בחלוקה למוקדים, ואחרי שהכתבת הכלכלית אמרה עוד פעם "טורקיה" ועוד פעם "הונגריה", שודרה כתבה ארוכה שצילם אוהד חמו ערב קודם לכן בהפגנה הגדולה בתל אביב. חמו ראיין אמא אחת שסיפרה שהיא חוששת - לא ברור על סמך מה, אולי ראתה יותר מדי טלוויזיה בזמן האחרון - שעוד מעט לילדים שלה לא תהיה הזכות להצביע והזכות לחינוך, "וזה ממש מפחיד אותי".
הוא ראיין מישהו שהבטיח "מלחמה ברחובות, ואם אני אשב בבית סוהר על זה, אני מוכן להקדיש את החיים שלי גם בשביל זה... אנחנו רגע לפני שהחבל על הצוואר", התבטאות שבנסיבות אחרות המהדורה הייתה מתייגת עליה את המשטרה. הוא ראיין גם את ההיא שבטוחה ש"זה יגיע לזה שאני לא אוכל לשבת קדימה באוטובוס, והחברים שלי מהקהילה הגאה לא יוכלו לחיות פה". ואתה שומע אותם ומבין לאן אפשר להגיע כשאין בסביבה מבוגר אחראי, שיגיד לכל החברים האלה שהם חייבים לשתות מים ולהיגמל מהשטויות שהם שומעים בתקשורת, משום שאין להן שום קשר למציאות.
ואז הגיע משקיע הון סיכון יהיר במיוחד שסיפר: "פגשתי סביבי פה 40% מהתל"ג. כולם פה בהפגנה", והוסיף: "הכנסתי לקופת המדינה מחברות שמכרתי למעלה ממיליארד דולר", והזהיר: "אנחנו 40%־%50 מהמט"ח שנכנס לישראל. אם אנחנו לא פה, אנחנו יורדים למקום לא טוב, לא באירופה, אלא באפריקה מבחינת התל"ג". הלכתי לגוגל לחפש מי האיש. ובכן, הוא חזר ארצה לא מכבר אחרי למעלה מעשר שנים שבהן התגורר בסן פרנסיסקו, שם היה שותף בסוכנות שמסייעת לישראלים שעוזבים את הארץ להיקלט בעמק הסיליקון.
אבל שימו את זה בצד. זה פחות מעניין. מה שמעניין זה לראות איזה מהפך הצליחו אנשי ההייטק לעבור בתקשורת. עד לפני שתי דקות הם היו מושא לבוז וללעג. בטלוויזיה לעגו לנהנתנות שלהם, צחקו על הניתוק שלהם ממה שקורה סביבם והציגו אותם כחבורת חזירים שאוכלים גלידה ב־24 טעמים בהפסקת האוכל, אבל לא רואים את החיים האמיתיים בעיניים. ועכשיו? עכשיו, במחי הפגנה קטנה מול ממשלת נתניהו, הם הפכו למי שחשוב מאוד להאזין לעמדתם בכל מה שקשור לעילת הסבירות, שהרי מי שמכר חברה במיליארד דולר חייב לדעת איזו רפורמה משפטית צריך לעשות כאן. בטח יותר טוב מאיתנו, הציבור הרחב.
קראתי השבוע ציוץ של יזהר שי, איש הייטק, שר לשעבר מטעם כחול לבן, והיום יו"ר תנועת דרכנו, לגבי מחאת אנשי ההייטק בהרצליה. "כאב ודאגה אמיתית של אנשים שייצרו בשנה שעברה למעלה מ־50% מהיצוא של מדינת ישראל ויותר מ־25% ממס ההכנסה ששולם כאן", כתב. אתמול, אגב, התברר שהקרן שיזהר שי שותף בה החליטה להפסיק להביא לישראל את כספי המשקיעים שלה, בתגובה לרפורמה. ואתה מסתכל על האנשים האלה, ועל התקשורת שמרימה אותם עכשיו לשמיים - הכל ברקע הפגנה שבה צועקים כולם "דמוקרטיה, דמוקרטיה" - ושואל את עצמך אם החברים האלה מבינים מהי משמעותה של הדמוקרטיה הזו.
סליחה, למה אתם חושבים שדעתו של ההייטקיסט מהרצליה חשובה יותר מזו של הפועל במפעל האלומיניום מאור יהודה? כי יש לו יותר כסף? כי החברה שלו מכניסה יותר מסים? חזרנו לשיח המעמדות הזה? ואולי בבחירות הבאות נעניק לפרולטריון אפשרות לשלשל פתק אחד לקלפי, ולהוא שמכר חברה בעמק הסיליקון שני פתקים? שהרי זה כל סיפור הרפורמה על רגל אחת.
לאנשים כמוני, שרוצים את הרפורמה הזו, נמאס מהמציאות שבה אנחנו הולכים לקלפי כדי לקדם את מה שאנחנו מאמינים בו, ואז מגיעה חבורה שלא זכתה לאמון של אף אחד אבל משוכנעת שהיא יודעת יותר טוב מכולנו מה סביר ומה לא, והופכת הכל. בדמוקרטיה, לאסתר חיות מהעליון ולהייטקיסט מהרצליה ולמסעודה משדרות יש את אותו משקל בקלפי. ואם יש בישראל יותר אנשים שחושבים כמו מסעודה, אז המדינה תלך למקום שאליו מסעודה רוצה ללכת, גם אם אסתר חיות היא נשיאת בית המשפט העליון ולהייטקיסט יש חברת סייבר.
אונס עובדי הייטק
אם הייתה פה עיתונות, היינו רואים אותה חובטת במנהלי החברות שרמסו השבוע את זכויות עובדיהם ואנסו אותם לצאת ולהביע את עמדותיהם הפוליטיות, ולא נושאת אותם על כפיים. מנהל אחד כזה, שי דטיקה, התראיין אצל יותם זמרי וליטל שמש ב"גלי ישראל", אחרי שהסביר לעובדים שלו שחשוב לצאת להפגין באמצע יום העבודה, כי "החלטנו שהקו שנחצה מסוכן". זמרי שאל אותו מה אמור לעשות עובד שלו שחושב אחרת ממנו, כלומר שתומך ברפורמה וסבור שהיא חשובה.
"אנחנו לא מחייבים אף אחד לצאת להפגנה", השיב דטיקה. "ואולי יש לך עובד ימני שמפחד להביע את עמדתו מול המנכ"ל, בטח עכשיו כשיש פיטורים בהייטק", המשיך זמרי. "לא חייבנו אף אחד,, ענה המנכ"ל, "רק אפשרנו למי שרוצה להזדהות". זמרי חידד את הנקודה. "אתה בעצם מכריח אנשים להזדהות גם אם הם תומכים ברפורמה", אמר. ,אולי לא נוח להם באקלים ההייטקי להגיד 'אני ימני, אני תומך ברפורמה', ואתה אומר להם עכשיו 'אם אתם נשארים במשרד, אני רואה מי אתם'?".
בהרב מיארה מזיזה הצדה
זוכרים שדיברנו קודם לכן על הטרמינולוגיה? ובכן, די לראות את המהדורות מדי ערב כדי להבין כמה ניסוח הכותרות מוטה, אלים ותועמלני נגד לוין, נגד נתניהו ונגד הרפורמה. יוזמי התוכנית מוצגים תמיד כתוקפנים, ומתנגדיה כמתגוננים. "נתניהו נגד הכלכלנים", "המתקפה של נתניהו", "המתקפה על היועצת המשפטית לממשלה".
וכדי להבין כמה אנטי־עיתונאי זה, ניקח לדוגמה את עניינה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. שני עיתונאים בשני כלי תקשורת מרכזיים, אמנון אברמוביץ' בערוץ 12 ומוטי גילת בכאן 11, פרסמו בסוף השבוע שעבר שבלשכת היועצת בוחנים את האפשרות להוציא את ראש הממשלה לנבצרות. שלושה ימים ומכתב חריף אחד של ראשי הקואליציה עברו לפני שבהרב מיארה טרחה להכחיש. בשלושת הימים הללו, באופן מטורף לגמרי, לא נרשם זעזוע גדול בשום מקום.
למעלה ממיליון מצביעים באופן ישיר ולמעלה משני מיליון באופן עקיף, נתנו לנתניהו את קולם אך אתמול, היועצת - כאמור, לפי הדיווח שהחזיק באוויר שלושה ימים - שוקלת להזיז אותו הצדה, כאילו קולם של רוב המצביעים בישראל הוא עניין שולי שאפשר להתעלם ממנו, והשמים התקשורתיים לא נופלים. אין "המתקפה של היועצת". אין "ההפיכה המשפטית של בהרב מיארה". אין כלום. כאילו הזזת ראש ממשלה נבחר הצדה היא עניין סביר ולגיטימי.
והנה עוד משהו שלא ממש תפס פה את תשומת הלב. אני מתכוון לחשיפה של אבישי גרינצייג ב"גלובס" לגבי המתקפה שלוחת הרסן של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, השופטת ורדה אלשיך, נגד השופט עודד מודריק, שגם הוא כיהן בעבר כסגן נשיא. "קשה להתאפק אחרי הקשבה לעודד מודריק, לפני כמה דקות", כתבה אלשיך בפורום שבו חברים השופטים בדימוס, אחרי ראיון שלו בערוץ 12, "לא בשל דעותיו, אם כי היה ראוי שכגילוי נאות יגלה לכל אלה שהטיף להם מוסר שהוא ימני 'קשה'... מבחינתי, אתה בושה למשפחת השופטים".
ומה עשה מודריק שכך הגיע לו? הביע תמיכה עקרונית בחלק מהרפורמה של לוין. הבנתם? יש אזור חיוג שבו אם אתה "ימני קשה" (ואני בכלל לא יודע אם מודריק כזה), אתה צריך לתת גילוי נאות, משום שאתה כנראה מוטה. ואם אתה שמאלני קשה? אה, עם זה כנראה אין בעיה. זה בסדר. זו ברירת המחדל. הגברת הזו הייתה, כאמור, סגנית נשיא המחוזי בתל אביב. האם נוכח הדברים שלה אני יכול להיות בטוח שהיא ידעה לשקול בראש נקי את עניינו של כל איש "ימני קשה" שהגיע לאולמה? ובכלל, כשרואים אילו נאצות מקבל שופט בדימוס, איש חזק, שמעז להביע דעה קצת "אחרת", אולי אפשר להבין מדוע באווירה כזו רבים חוששים לפתוח את הפה.
סילמן כן, בוסינובה לא
השבוע, אחרי ששמענו מהמוחים על מלחמת אחים ועל מרי אזרחי ועל נכונות ללכת עד הסוף, ואחרי ששמענו מבוגי יעלון קריאה לסרב לציית לתוכנית של לוין אם תעבור, ואחרי שראיתי איך התקשורת זורמת בסבבה עם התוהו ובוהו הזה, נזכרתי, לא בפעם הראשונה, בחננאל דיין. אותו שריונר שנבחר אחרי ההתנתקות לחייל מצטיין, ובטקס בבית הנשיא נמנע מללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ, שפיקד על עקירת סבו מביתו בגוש קטיף. זו הייתה מחאת קטיפה. דיין לא חסם כביש, לא המריד, ואפילו לא עשה רעש בין שתיים לארבע.המחאה שלו התחילה והסתיימה בכך שהוא נמנע מללחוץ יד לרמטכ"ל.
נזכרתי מה עולל לו על כך מי שמכהן היום כיו"ר האופוזיציה, ואז היה עיתונאי בעל טור פופולרי ב"ידיעות אחרונות". איך דרס יאיר לפיד את אותו חייל צעיר. איך השפיל אותו עד עפר. איך כינה אותו בבוז בטורו "חננאל הסובל", "המתפתל", "המשתולל", "הסורר", "הגואל", "המחלל", "המגולל", "המטרלל", "המחלל". לפיד הסביר אז לקוראיו שחננאל דיין ביזה את חטיבה 188 שבה הוא משרת. ולא רק אותה - אלא גם את הלוחמים במלחמת השחרור, את המח"ט שנפל במלחמת יום הכיפורים ואפילו את צביקה מ"כוח צביקה". למה זכה דיין ליחס כזה? כי הוא היה בצד של ה"לא נכונים". הוא חשב שלעקור יישובים זה רע, בעוד התקשורת כולה חשבה שזה טוב.
מהסיבה הזו בדיוק משה סילמן, ששרף את עצמו במחאה החברתית, זכה לאהדה ענקית, בעוד את ילנה בוסינובה - שעלתה מאוקראינה, ועסקה בזהות יהודית, ופרסמה מאמרים נגד ההתנתקות, ושבתה רעב מול הכנסת, והציתה את עצמה למוות במחאה על הרס חבל קטיף - איש לא מכיר. סילמן הפך לגיבור, כי התקשורת חשבה שהמחאה שלו מוצדקת. בוסינובה נשכחה, משום שהתקשורת חשבה שהמחאה שלה שלה לא מוצדקת. מה השתנה בעיתונות שלנו מאז? הימים האחרונים מלמדים שכלום.