נתניהו ופחדיו מול השעונים המתקתקים המאיימים על יציבות ישראל

אחד הרגעים המכוננים במסיבת העיתונאים המיוזעת שערך בנימין נתניהו ביום רביעי בערב, היה כשלקח קרדיט על ההישג של הורדת היחס חוב־תוצר של ישראל ל־60%. בדבר אחד הוא צודק: מדובר בהישג עצום, כמעט חד־פעמי, בעידן של אי ודאות כלכלית ומשברים גלובליים (המלחמה באוקראינה, הקורונה וכו').

הבעיה היחידה היא שעל ההישג הזה חתומים אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויאיר לפיד. הוא אחראי על הכשלון, כשמסר לשלושת אלה מדינה בגירעון עצום, עם אבטלה גבוהה ויחס חוב תוצר מאמיר (חצה את ה־71%). הם החזירו לו מדינה במצב נפלא, בו הוא מתפאר עכשיו. הוא נמצא סנטימטר מלפאר את עצמו בבלימת הסכם הגרעין עם איראן.

מה שנתניהו עשה כאן, לא יעלה על הדעת. במדינה מתוקנת זה לא היה קורה. במדינה מתוקנת הוא לא היה צריך לבוא ולקחת את הקרדיט של ליברמן בעצמו. היו אורזים לו אותו בניילון שחור ("שלא יראו") ומעמיסים לו לבגאז'. אבל אפילו על זה כבר אי אפשר לסמוך כאן יותר.

בנימין נתניהו הוא בנו של היסטוריון. התודעה ההיסטורית שלו מפותחת מאוד. הוא קורא ספרי היסטוריה. הוא מבין היסטוריה. הוא חי היסטוריה. הוא יודע שמה שהוא מעולל עכשיו לחלום הציוני יירשם בהיסטוריה. הוא יודע שאת ההיסטוריה כותבים היסטוריונים, לא שופרות.

הוא יודע שמכונת הרעל שלו כבר לא תהיה כאן, כשדורות של תלמידי היסטוריה יהודים ילמדו על מה שהוא עולל למדינה היהודית היחידה בעולם. הוא יודע שעוד לא נולד הברדוגו שיוכל למחות מפניו את הקלון שייחרת עליהן לדיראון עולם.

אני לא יודע מה מתחולל במעמקי נפשו של האיש. האם הוא מודע לכך שנלקח בשבי? האם הוא מתייסר על כי הוא נאלץ לחטוף מדינה שלמה למסע מטורלל שסופו תהום, רק כדי לחמוק מאימת הדין? או שמא הוא שכנע את עצמו, כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, שהצדק עימו? האם תודעת הקורבן המפותחת שלו מאפשרת לו להאמין שהוא הנרדף, בעודו רודף את הדמוקרטיה הישראלית אל בית המטבחיים?

הרי שום דבר מהותי לא השתנה מאז נשא את אין ספור הנאומים שלו, שבהם התגאה בעצמאות בית המשפט, פיאר את בית המשפט, הצהיר שלעולם לא יניח לאיש לפגוע בבית המשפט ותיאר במילים נמלצות את מעלותיו, סגולותיו ויכולותיו של בית המשפט.

במסיבת העיתונאים האומללה השבוע, שאליה לא הצליח לגרור אף כלכלן בעל שם, הוא טען בלהט ש"עודף המשפטיזציה" הוא החסם הכלכלי המרכזי שמונע מישראל להמריא. אין לאיש הזה בושה. לפני כמה שבועות הוא התארח בפודקאסט בשפה האנגלית שבו תיאור בפירוט רב את מעלותיה של הכלכלה הישראלית, את הישגיה, את עוצמתה, את יכולותיה. כל זה הושג למרות "עודף המשפטיזציה".

אם אתה רוצה להילחם במשפטיזציה, מר נתניהו, תקציב מיליארדים למינוי מיידי של עוד מאות שופטים ורשמים, תקים עוד בתי משפט כלכליים. זה מה שתוקע את המערכת: המחסור בשופטים ובכוח אדם. במקום זה, אתה מנפץ את הדמוקרטיה לרסיסים. אתה נותן לרובוט קנאי ומתלהם את תפקיד שר המשפטים, מסתתר מאחוריו ומאשים את השמאל והמשפטיזציה. זה יכול לעזור לך כאן ועכשיו, כי יש עדיין מספיק אנשים שמאמינים לך ולמכונת הרעל שלך. זה לא יעזור לך מעל דפי ההיסטוריה. אותם, אי אפשר לרמות.

בנימין נתניהו הוא סך כל פחדיו. הוא נקרע היום בין שני מעגלים סותרים. במעגל הראשון, שלושה כוחות מרכזיים המפחידים אותו מאוד. הכוח הראשון הוא המחאה. נתניהו יודע שזו אינה מחאת בלפור. זו מחאה אחרת. רחבה יותר, מגוונת יותר, מסוכנת יותר. הקהל חוצה מגדרים, צבעים ושבטים. יש שם אנשי כלכלה, הייטק, צבא, חברה, אקדמיה. מכל המינים והצבעים והסוגים. ולא, הם לא מפונקים. הסרטונים שבהם נראים 80 אלף איש מצטופפים יחד, תחת מטריה (מטאפורית) אחת, בגשם זלעפות, אבל לא בורחים הביתה, מוכרים לנתניהו. מוכרים ומפחידים.

הוא יודע שהמחאה הזו לא תעבור מן העולם בדרכי שלום. היא אמיתית ואותנטית, היא באה מבפנים, מהבטן, מעומק הנשמה. אנשים באמת נלחמים על זהותם, על מדינתם, על הבית שלהם. והם לא אנרכיסטים. יהיה לו קשה לעשות להם רצח אופי, כפי שעשה למחאה הקודמת. יהיה לו קשה להקטין אותם. ויש שם, בקהל הזה, גם פוליטיקאים. בבלפור כמעט ולא היו. בני גנץ וגדי איזנקוט מגיעים לשם כל שבת, מסתובבים בתוך החבר'ה, מצ'פחים ומקבלים צ'פחות. לפיד הבריז בפעם הראשונה, בא בפעם השנייה. ויש המון ח"כים. הם לא נואמים, אבל הם משפיעים, נשמעים, נוכחים.

הכוח השני הוא אנשי הכלכלה וההייטק. התראה אחת מנגיד הבנק ומכתב עליו חתומים מאות כלכלנים הורידו את נתניהו מהפסים ואילצו אותו לכנס את מסיבת העיתונאים בה לא היה לו, בעצם, מה להגיד. למחרת הודיעה פאפאיה גלובל על הוצאת הכסף מישראל ובעקבותיה החלו לזרום קרנות הון סיכון וגופי השקעה נוספים. המפולת בדרך.

הכוח השלישי והמפחיד ביותר, מבחינת נתניהו, הם מנהיגי העולם. מה שהנגיד פרופ' אמיר ירון שמע בדאבוס. מה שאמרה נשיאת האיחוד האירופי לנשיא הרצוג. מה שאומרים בפומבי סנאטורים וחברי קונגרס אוהדי ישראל מושבעים בימים האחרונים. ובעיקר מה שאמר לו היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן בשבוע שעבר ומה שיגיד לו שר החוץ טוני בלינקן בשבוע הבא.

זוהי רכבת אווירית אמריקאית מסוג אחר. אין בה אספקה, יש בה הבעת דאגה ולא מעט איום. נתניהו רוצה לדבר עם האמריקאים על איראן, הם מנסים לוודא שהוא לא הופך את ישראל לאיראן.

מול מעגל ההפחדה הזה, יש לנתניהו מעגל הפחדה נגדי: בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, יריב לוין, דודי אמסלם. לא בהכרח בסדר הזה. מעליהם מרחפת ההפחדה המפחידה באמת: הרכב השופטים במשפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים. נתניהו חכם בהרבה מסך שופרותיו ויודע ששום דבר לא קרס בתיקיו. אבל ממש שום דבר. הוא שבוי של מעגל הפחד הזה, טובע בביצה טובענית של פחדים אישיים אנושיים ופוליטיקת סכינים.

כל זה קורה בתנאי מעבדה: נתניהו ירש מלפיד שקט ביטחוני יחסי. גל הטרור נמצא בשליטה (טפו טפו), גם שאר החזיתות רגועות יחסית. אין הסכם גרעין עם איראן. חיזבאללה במדרון אחורי, בין היתר בזכות ההסכם ההיסטורי עם לבנון. מה יקרה אם כל זה יתפוצץ? מה שקרה ביום חמישי בבוקר במחנה הפליטים ג'נין (שבחים מיוחדים לשב"כ ולצה"ל) יכול להדליק את הזירה הפלסטינית תוך שניות, מעזה דרך הגדה ועד בכלל. לא צריך יותר מדי דלק כדי להדליק אותה, כידוע. אנחנו לפני רמדאן.

מה יקרה אם ישראל תיקלע לאינתיפאדה שלישית כשבצה"ל לא באמת יודעים מי מנהל את יו"ש, גלנט וסמוטריץ' ממשיכים לריב על סמכויות, המשטרה ומג"ב בידיים של בן גביר, רחובות תל אביב מוצפים מפגינים, האמון בממשלה בשפל חסר תקדים, הלכידות החברתית מרוסקת, האשראי הבינלאומי בשפל בעקבות החקיקה האנטי־דמוקרטית והעם נקרע לגזרים, יותר מאי פעם?

כל זה יכול לקרות כל רגע. חלק מזה כבר קרה וקורה. מולנו מתקתקים ארבעה שעונים: שעון החקיקה, אותה ממשיכים סוכני הכאוס יריב לוין ושמחה רוטמן לדחוף בכל הכוח קדימה. השעון הכלכלי, המאיים על יציבותה הכלכלית של ישראל, על ההשקעות הזרות, על ההייטק. השעון הבינלאומי, בו מאבדת ישראל אמינות ויוקרה במהירות מסחררת. השעון הפלסטיני, בו ממשיכה הרשות הפלסטינית לאבד לגיטימציה והשטח רווי הדלק ממשיך לתסוס, ממתין לנפץ המתאים.

מקובל להעריך שבסופו של דבר, נתניהו יצטרך לבחור באיזה צד הוא. כל חייו הפוליטיים הוא הקפיד להישאר בצד השפוי, הפרגמטי, המתרחק מהרפתקאות וסיכונים מיותרים. בשלב הזה של חייו הוא בחר בצד השני. הוא בצד של יריב לוין. זו בחירה מאולצת. אלא שאצל נתניהו אף בחירה היא לא בחירה סופית ואחרי כל החלטה יש פניית פרסה לעומתית. כך היה עם הסיפוח, עם המגנומטרים, עם המע"מ פירות וירקות ועם מה לא. ברגע האמת, הוא ייכנע לזה שיפחיד אותו יותר. הבעיה היא, שהוא מפחד יותר באשר לגורלו, מאשר גורלה של המדינה.

בייאושו, הוא ושופרותיו מנסים עכשיו להטיל את הבוץ על הדמונים המדומיינים שהמציאו לעצמם. שם קוד, "השמאל". הם טוענים שמתנגדי הממשלה "מלשינים" ומדרבנים את העולם לפעול נגד ישראל. הטענה הזו לא מחזיקה אפילו מי ביוב. הרי נתניהו עצמו פרסם לפני כשנה סרטון אפוקליפטי באנגלית, בו הוא מזדעק בכל כוחו נגד הממשלה הלא דמוקרטית שמחוקקת חוקים שמחריבים את הדמוקרטיה ואפילו תיאר, בכישרונו הרב, איך הדמוקרטיות מתות.

בנו יאיר, שיצא השבוע להשתלמות בהונגריה ("כל מה שרצית לדעת על פירוק דמוקרטיה, והתביישת לשאול") התראיין בשנה שעברה לרשת טלוויזיה אמריקאית, באנגלית, ואמר דברים דומים: "יש בישראל ממשלה מאוד מסוכנת שלא נהנית מתמיכת הציבור ומתכננת להעביר חוקים מאוד טוטליטריים. התקשורת היא כמו הטלוויזיה בצפון קוריאה".

לשני הג'נטלמנים מבית נתניהו יש באג בתוכנת השנאה: הם שכחו שאפשר לעשות מניפולציה על הרשתות החברתיות, אפשר לעשות הנדסת תודעה על חלק מהציבור, אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן. מה שיא אפשר לעשות, זה מניפולציה על השווקים.

לכלכלה יש חוקים משלה, מדד הסיכון העסקי מורכב מחיישנים רגישים ועצמאיים, זה תחום שבו מכונות רעל יעילות פחות. עובדה: כשנתניהו ובנו התריעו, באנגלית, מפני הרס הדמוקרטיה בישראל, איש לא לקח אותם ברצינות. כשצי של דחפורים מתניע ומתחיל לטפס במעלה הדמוקרטיה הישראלית, בואכה היכלי המשפט, המשקיעים בורחים. עוד מעט התהליך יהיה בלתי הפיך. הנזק יהיה משמעותי, לטווח הרחוק. אי אפשר יהיה להתנער ממנו או לברוח ממנו.

בינתיים, מכונת הרעל ממשיכה כרגיל. ברביעי וחמישי היא הסתערה על נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, מינוי של נתניהו, כמו שני קודמיו, קרנית פלוג ויעקב פרנקל, שפרסמו מכתב אזהרה נוקב עוד קודם.

את החבורה הובילה, כמובן, גברת להביור טלי גוטליב. עד עכשיו היא התעקשה לספר לנו בכל הזדמנות איזו משפטנית דגולה היא. הכלאה של רות גביזון ורות באדר־גינזבורג. מעכשיו, היא גם גאון כלכלי. סטנלי פישר מעלי אקספרס. מישהו צריך להסביר לה שתפקידו של נגיד הבנק הוא להזהיר את קברניטי המשק מקטסטרופות. אם הוא שומע בדאבוס אזהרות מפורשות ולא מדוח עליהן מייד לראש הממשלה, הוא אחראי למחדל. זה כל מה שהוא עשה. דיווח. על זה הוא משלם עכשיו. ברדוגו כבר נוגס בעקביו. אחרים שאלו איפה הוא היה בהתנתקות. אין לי מושג איפה הוא היה בהתנתקות. אני יודע שנתניהו היה בעד.

וקינח ח"כ דני דנון, שטען שהנגיד היה צריך להזהיר כשלפיד העביר שטח ובו גז במיליארדים ללבנון. ובכן, דני: ההסכם עם לבנון לא סיכן את ישראל ביטחונית או כלכלית. להפך: הוא ייצב את החזית הצפונית מבחינה ביטחונית, והוריד מאוד את רף הסיכון של תחום הגז החשוב שלנו ברמה הכלכלית. מאיפה אני יודע? זה מה שכל ראשי זרועות הביטחון, משרד החוץ והכלכלה, אמרו למקבלי ההחלטות. עובדה: נתניהו לא מעלה בדעתו לבטל את ההסכם הזה.

ומה קורה בינתיים בצד השני? במחנה גוש השינוי בעיקר מתקוטטים. לפיד מגיע/לא מגיע להפגנות, ליברמן סונט בגנץ ולפיד על הצעות הפשרה שלהם, המחאה נטולת הנהגה פוליטית נחושה שתורה את הדרך ותוביל את הכוחות.

לא צריך להיבהל מזה. תשמעו סיפור: מתישהו השבוע צייץ מישהו מגוש נתניהו שגדי איזנקוט המתין ליד לשכת ראש הממשלה בכנסת עד שנתניהו ייצא, כדי להגיד לו שקרא את ספרו ומדובר בספר מצוין. יש כאן, כמו תמיד, גרעין מסוים של אמת. סביבו הררי קשקושים של לא אמת.

מה שקרה זה שאיזנקוט עלה במדרגות לכיוון קומת הממשלה בכנסת, ונתקל בראש הסגל צחי ברוורמן. לחצו ידיים בחום. "אנחנו מתגעגעים למצגות שלך בקבינט", אמר ברוורמן לאיזנקוט, כשפתאום נראה ראש הממשלה עצמו יוצא מהלשכה. "בוא, בוא תגיד שלום לראש הממשלה", אמר ברוורמן, בינתיים הם נתקלו בנתניהו ולחצו ידיים. "תגיד, גדי, קראת את הספר שלי?", שאל נתניהו. "כן", ענה איזנקוט. אגב, זה נכון. איזנקוט הוא תולעת ספרים והיסטוריון חובב. לא, הוא לא אמר שהספר מצוין. אם נתניהו היה מבקש חוות דעת, היה שומע מאיזנקוט על האי דיוקים הרבים שנפלו בספר, מנקודת מבטו של הרמטכ"ל לשעבר. אבל הוא לא התעקש. ובזה תם הסיפור.

ובכן, לא: איזנקוט לא המתין נזוף מחוץ ללשכת נתניהו כדי להחמיא לספרו. עכשיו לך תסביר את זה לצייצני גוש השינוי, שכבר שפטו ודנו אותו לסקילה ורותחין. כאן אני מגיע לעיקר: היכולת של גוש השינוי לכלות את מנהיגיו הפכה לאגדה. כשנתניהו לא מגיע לאף אחת מההפגנות למענו, הביביסטים מאושרים עד הגג. הוא יכול לירוק עליהם, להעליב אותם ("את משעממת אותי"), לעשות ככל העולה על רוחו, אבל הם יישארו שם, מאחוריו.

בצד השני, הפוך: הקהל מאחורי המנהיג, דוקר אותו בסכינים קטנות, לפעמים גדולות, עד שהוא נופח את נשמתו מאיבוד דם. אז נכון, לפיד הצליח לעשות את כל השגיאות האפשריות מאז הבחירות. הוא לא דילג על אף אחת, לפעמים חזר על אותה שגיאה פעמיים. אני מעריך שהוא מבין את זה בעצמו. מכאן ועד הזובור שהוא חוטף בשבועות האחרונים המרחק רב.

גם גנץ לא רווה יותר מדי נחת. כל עפעוף שלו הופך למו"מ לכניסה לממשלת נתניהו. כל מילה שהוא מחלץ מפיו עוברת מיד סריקה מדוקדקת וחקירה בעינויים כדי להבטיח שהוא עוד איתנו. זה מיותר.

אני מחזיק בדעה מוזרה: המחאה לא זקוקה למנהיגות פוליטית. להיפך. מנהיג פוליטי יצבע אותה בצבע פוליטי מסוים. המחאה הזו שייכת לכל עם ישראל. יש בה גם דתיים, יש בה גם ימניים. כל מי שאוהב את המקום הזה ומבין שדמוקרטיה היא עניין שביר והנזק שעלול להיגרם לה בלתי הפיך, מוזמן.

ברגע שיקום מנהיג פוליטי כלשהו וינסה לקחת בעלות על המחאה, היא תצטמצם מיד לממדיו ואחר כך תגווע, יחד איתו. הפוליטיקאים מוזמנים, אבל לא מובילים. זוהי מחאה עממית, כפי שהייתה מחאת הקיץ ב־2011. תירגעו.

בעניין הצעות הפשרה: גם כאן, חילוקי דעות קורעים את המחנה. ישנם הקיצונים (לכאורה), שטוענים שאסור לדבר על פשרות, אסור להזכיר הידברות, צריך להילחם בכל הכוח. הכל או כלום. אין מה לדבר עם הצד השני.

ויש את גנץ, שהציע לפני כשבועיים להקים צוות משותף. לפיד הציע השבוע שהנשיא יקים ועדה נשיאותית ובה נציגים לכל הצדדים, שתשב על המדוכה ותנסח הצעה לתיקונים במערכת המשפט שיהיו מקובלים על כל הצדדים. מי מהצדדים צודק? אף אחד. מי טועה? כנ"ל.

האמת, כרגיל, באמצע. הסיפור מורכב. אין ספק שרוב מכריע בציבור מאמין שיש מה לתקן במערכת המשפט. מצד שני, רוב בציבור רואה במהלכים של יריב לוין התנקשות, ולא תיקון. יש כאן מלכוד. כל מי שיושיט יד לנתניהו יחטוף מיד עקיצת עקרב מצד אחד ויאבד את הבייס שלו מצד שני. ולהפך. אז מה עושים?

במצב הדברים הזה, דווקא הצעת לפיד נראית הגיונית. לא הידברות עם הקואליציה ולא פנייה לנתניהו, אלא הקמת ועדה ציבורית על ידי הנשיא. הבעיה היא שהנשיא שלנו, איך ננסח את זה, לא קורץ מהחומר ההרפתקני. לפיד מנסה לשכנע אותו להציב עובדה. לפיד גם מציע שמות: פרופ' דניאל פרידמן, למשל, שלא ידוע כאוהד גדול של המערכת, לצד משפטנים ונשיאי עליון לשעבר. נציגי אקדמיה ותקשורת. נניח, בן דרור ימיני.

חלק מהשמות כבר הביעו נכונות לשבת בוועדה כזו. אנשים שייצגו את כל גווני החברה הישראלית וינסו להגיע לעמק השווה בסגנון אמנת גביזון־מידן. ועדה כזו, אומר לפיד למי שאומר, תוכל לייצר מתווה מאוזן. למנוע מצב שבו הממשלה ממנה שופטים, אבל כן להגביל את זכות העמידה בבג"ץ (מוגזמת מאוד בישראל) ולדייק את עילת הסבירות כך שתפגע פחות בעבודה השוטפת של הממשלה.

לפיד הציע לנשיא פשוט להציב עובדה. לכנס מסיבת עיתונאים, להודיע על הקמת הוועדה הנשיאותית המיוחדת. הרצוג שוקל, אבל כדי שזה יקרה צריכים לקרות הרבה דברים. לפיד לא מאמין שהמחאה תוכל, בכוחות עצמה, לבלום את ה־9D של יריב לוין ושמחה רוטמן. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שצריך להציג אלטרנטיבה פוזיטיבית. אבל יכול להיות שלא.

המחאה, בתצורה הנוכחית שלה, מבהילה את נתניהו. אם תתפתח הלאה לכיוונים יצירתיים, היא יכולה לגרום לנתניהו לבלום. בכיר המוסד לשעבר, דוד מידן, האיש שחתום על הבאת גלעד שליט משבי חמאס, אמר השבוע בפודקאסט של נדב פרי שהמחאה צריכה לכלול גם שביתות ואירועים מהסוג הזה. יכול להיות שהוא צודק. מרי אזרחי הוא כלי מוכר של מחאה בדמוקרטיות, בתנאי שהנוקטים בו לוקחים בחשבון שאם הם מפרים את החוק, הם עלולים לשאת בתוצאות. אנחנו עוד לא שם, אבל בקרוב נהיה שם.

לפיד נתקל בקשיים גם במגעיו עם אישיות נוספת: יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד. יו"ר האופוזיציה ניסה לגייס את ההסתדרות למחאה פעילה, אבל לא הצליח. הימים בהם ארגוני העובדים נשלטו על ידי מפא"י אינם עוד. היום, רוב הוועדים הגדולים נשלטים על ידי עסקני ליכוד. מהתעשייה האווירית דרך הנמלים, רשות שדות התעופה וכו'. בר דוד לא שש להתאבד על המשימה הזו. גם הוא, כמו רבים אחרים, חושב קודם כל על עצמו. לפיד ניסה לשכנע אותו שאם הוא יתקוטט עם סמוטריץ', במקום עם נתניהו, זה יחליש גם אותו וגם את סמוטריץ', ויחזק את נתניהו. המשך יבוא.

בבית משפט השלום ברמלה (עדות הנתניהו'ז הועברה לראשל"צ בגלל סידורי אבטחה) מתנהל משפט מסקרן במיוחד: עו"ד דוד שמרון הגיש תביעת לשון הרע נגד דוד ארצי, שסיפר שראה לפני שנים ארוכות את ההסכם עליו חתמו, לכאורה, בני הזוג שרה ובנימין נתניהו מייד לאחר הפיאסקו בו נתניהו מיהר לאולפני הטלוויזיה והודה בשידור חי מול פני האומה כי בגד ברעייתו.

בזמנו, ישבתי עם ארצי והאזנתי לסיפורו. אפילו לקחתי אותו לבדיקת פוליגרף מדוקדקת, בה יצא דובר אמת במובהק ("עבר חלק", אמר לי הבודק, אחד המנוסים בארץ, נתי שגיא). מיותר לציין שאני, באופן אישי, מאמין לארצי, אם כי לא זכיתי לראות את ההסכם הזה בעצמי.

מה שארצי מספר מתכתב עם כל מה שהתפרסם במהלך השנים בכל הקשור להתנהלותם של בני הזוג נתניהו. על הדוכן עלה אלוף (במיל') גיא צור, שהעיד איך הגב' נתניהו ראיינה אותו במשך קרוב לשעה לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.

גם אביגדור ליברמן היה שם, באולם המשפט, וסיפר על הרפתקאותיו במינוי הרמטכ"ל אביב כוכבי, למרות התנגדותה של הגברת נתניהו, שהעדיפה את אלוף אייל זמיר (שמונה עכשיו, עם חזרת הנתניהו'ז לשלטון, למנכ"ל משרד הביטחון. חובה להוסיף: זמיר הוא קצין נפלא ומועמד ראוי לכל התפקידים הללו, חיבתה של הגברת אינה אמורה לפגוע בכישוריו או אמינותו).

אני שמעתי במהלך השנים עדויות רבות מאוד מהסוג הזה. לא כל המעידים מצוידים גם באומץ לב ציבורי הנדרש בימים אלה לפרסום סיפורם. חבל. גם ההתנהלות הכלכלית (נתניהו עצמו אישר שאין לו כרטיס אשראי משנות ה־90) של בני הזוג מתכתבת ומאשררת, לכאורה, את מה שארצי טוען שראה, לכאורה, בניינטיז. את ההסכם הראה לו, על פי הגרסה הזו, מי שהיה אז ידידו עו"ד דוד שמרון, המכחיש בתוקף את הדברים. אגב, גם הנתניהו'ז הכחישו.

השופט במשפט הוא זכריה ימיני. כתבי משפט המסקרים את המשפט עימם שוחחתי מציינים לא מעט החלטות מוזרות, בלשון המעטה, של השופט ימיני. הבוטה מכולן היא העובדה שאפשר לעו"ד עמית חדד להתערב בדיון במהלך החקירה הנגדית של הנתניהו'ז, להציג התנגדויות ולהתערב בשאלות. חלק מההתנגדויות של עו"ד חדד התקבלו על ידי השופט, למרות שאין לחדד שום מעמד בתביעה הזו. לקוחותיו לא תבעו את דוד ארצי. הוא אפילו לא יועץ חיצוני. ועדיין, קולו נשמע.

עו"ד ליעד ורצהייזר, המייצגת את ארצי, לא מתלוננת. היא הסתפקה בהגשת בקשה לבית המשפט ל"הבהרת מעמדו של עו"ד חדד". מעבר לזה, היא מעדיפה לשתוק ולנהל את התיק. אחרים, שעוקבים אחר ההתנהלות באולם המשפט, מציינים שהשופט מרבה לקבל החלטות מוזרות הנתפסות כאוהדות לתובעים: הוא הפך את סדר הבאת הריאיון, כך שהנתבע יתחיל (ולא יסיים), מה שנותן יתרון לתובע. הפרוצדורה הזו אפשרית, אבל רק במקרה שבו הדיון מפוצל בין סוגיית האחריות לסוגיית הנזק. זה לא המקרה שלפנינו.

השופט ימיני גם לא הסכים להכריז על איילת שקד (שהמשיכה את מיצגי החנפנות שלה כלפי הזוג נתניהו מהזירה הפוליטית, גם לזירה המשפטית) כעל עדה עוינת, למרות שענתה בבירור על התנאים להכרזה כזו. הוא דחה את בקשתה של עו"ד ורצהייזר לשמירה על סדר העדים המקורי. הוא הגביל מאוד את חקירת ניר חפץ, אך ורק לשני המשפטים שאמר בתוכנית "המקור". הוא לא אפשר לצלמי העיתונות לצלם את בני הזוג נתניהו באולם, מה שמותר בדרך כלל בשעת ההפסקה, והגדיל לעשות כשנשאר במהלך ההפסקה באולם בעצמו, כדי שהצלמים לא יורשו לעשות את עבודתם. וכן הלאה.

יכול להיות שכל זה מקסם שווא וזוטי דברים. בסוף, גם השופטים הם בשר ודם. אין לי מושג מה תהיה הפסיקה ויש לי הרגשה שבכל מקרה יוגש ערעור בידי מי מהצדדים. עכשיו תעצמו עיניים ותחשבו על מצב בו שופטי ישראל נבחרים, באופן בלעדי, על ידי הפוליטיקאים. כלומר, על ידי הקואליציה הנוכחית של יריב לוין, שלמה קרעי, בצלאל סמוטריץ' ואריה דרעי. תחשבו מה היו סיכוייו של דוד ארצי לקבל משפט צדק במצב כזה. מה יהיו סיכוייו של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל שייתקל בדורסנות שלטונית כלשהי, למשפט צדק.

מאז מלחמת העצמאות לא עמדה הדמוקרטיה הישראלית השבירה בסכנה ברורה, מיידית וחמורה כמו זו שניצבת בפניה עכשיו. לא, אין כאן הגזמה. בזמן שהטור הזה נכתב מדווח לי ברוקר בכיר בשוק ההון על צניחה דרמטית באג"ח ממשלתי ישראלי. "גופים זרים מוכרים בטירוף, זו ממש מפולת", זעק דרך הוואטסאפ.

אדם נוסף, בכיר מאוד בקונצרן ישראלי ענק, כתב לי את זה: "החברה שלי בבעלות משפחת X (השם שמור במערכת, כמו שאומרים), חברה סופר ציונית שמעסיקה בארץ אלפי עובדים. כמעט כולם בפריפריה. בישיבת הדירקטוריון היום ישבנו על תוכניות עבודה ל־2023. התבקשתי להציג מיידית תכנית צמיחה בחו"ל בלבד. זו השנה הראשונה שאנחנו לא מגייסים עוד עובדים בארץ. זה הפך למסוכן מדי".

אנחנו במאניטיים. לא, לא צריך לצאת להפגנות כדי להציל את ההייטק. לא צריך לצאת להפגנות כדי להציל את רמת החיים. לא צריך לצאת להפגנות כדי להציל את ההשקעות של המשקיעים הזרים. צריך לצאת להפגנות כדי להציל את המדינה הזו. את הציונות. את החזון של האבות המייסדים. את הילדים, הנכדים והנינים שלנו. אל תגידו שלא ידעתם, שהייתם עסוקים, שלא התפניתם. תעזבו הכל. אל תלכו לדרבי היום (בינינו, התוצאה ידועה מראש...). אסור לוותר על המדינה הזו בכזו קלות. תילחמו עליה.