באחד הרגעים הפארודיים שלשום במסיבת העיתונאים המבוהלת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא ניסה להפיל על משפטני המדינה את דירוגה הנמוך של ישראל ב"כיבוד הסכמים". כן, נתניהו, גדול מפרי ההסכמים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, האיש שהוא והאמת נפגשים רק לעתים באופן אקראי, האיש שהפך את בני גנץ לבדיחה עם הטיארה שעליה חתם עמו את הסכם ממשלת החילופים, מדבר על חשיבות "כיבוד ההסכמים", ומספר לעם ישראל שהשם הרע שיש למדינה בכיבוד הסכמים קשור למשפטנים.
זה היה שיאו של מופע היסטרי, מכוער, של מנהיג שיודע שהוא מדרדר יחד אתו לתהום את המדינה כולה, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים ועם התיקים. בדרך למטה הוא מנסה לצרוב נרטיב בקרב תומכיו (שכן האחרים ממילא לא מאמינים לו), כדי שיידעו בבוא היום את מי להאשים; כדי שאם באמת התחזיות השחורות של הכלכלנים יתגשמו, הם הם יידעו שזה קרה בגלל המשפטנים.
גם אם כל הדוגמאות שהביא אתמול נתניהו ל"עודף משפטיזציה" היו נכונות, אמיתיות, כל הנתיב שבו הלך נתניהו במסיבת עיתונאים היה שקר אחד גדול. ובכל זאת, לפני שנגיע לשקר הגדול, נדבר על שקרי נתניהו הקטנים. קטנים אך קליטים ואפקטיביים, חמורים ומסיתים כתמיד. מתי אנחנו יודעים שתזה היא מופרכת, כאשר מי שמשווק אותה חוזר פעם אחר פעם על אותן דוגמאות, כי אין לו אחרות, ונותן את התחושה שאלה הן רק קצות הקצוות מאוצר הדוגמאות שיש באמתחתו. כך נתניהו ואנשיו חוזרים שוב ושוב על סיפורי מתווה הגז, הרכבת המהירה, כביש 6 וייבוא החיסונים. העניין הוא שגם הסיפורים הללו מעוותים, מסולפים ושקריים.
עמיתי ביני אשכנזי כבר הפריך כאן חלק מהשקרים, רק אוסיף כי כביש 6 נסלל בין השאר, כמו כבישים רבים, גם על אדמות פרטיות. הפקעה היא הליך לגיטימי, אבל גם לגיטימי במדינה דמוקרטית לאפשר לאדם שמפקיעים ממנו את הקרקע לשטוח את טענותיו בבית המשפט. היה מצופה מליברטריאן כנתניהו, שדואג לחופש הקניין של הפרט כביכול, להסכים לזה. מעבר לכך, רבים מהעיכובים בסלילת הכביש נבעו ממחאות של ארגונים שונים, ושל ציבורים שונים, ביניהם הציבור החרדי שהפגין נגד חלק ממתווה הכביש שעלה על קברים במהלך סלילתו.
נתניהו גם ציין, איך לא, את מתווה הגז, טיעון שקרי אהוב עליו במיוחד. נכון שהוגשו עתירות לבג"ץ כנגד המתווה, אך בג"ץ דחה את רוב טיעוני העותרים. הסעיף היחיד שהתערב בו בג"ץ היה "פסקת הכבילה". בעולם שבו מדברים על אימפריאליזם של הרשות השופטת, ההתערבות של בג"ץ בעניין זה הפנתה בדיוק את הזרקור לבעיה האמיתית שקיימת בהפרדת רשויות בישראל - סירוס הרשות המחוקקת על ידי הרשות המבצעת.
פסקת הכבילה היתה הביטוי המזוקק שלה. ההחלטה המקורית קבעה כי "הממשלה מתחייבת שלא תחוקק כל חקיקה בניגוד לשלושה נושאים שפורטו במתווה ותתנגד לכל חקיקה כאמור במשך עשור". בג"ץ קבע שאי אפשר להגביל את הכנסת באופן כזה ושההחלטה נקבעה בחוסר סמכות. במלים אחרות, בג"ץ נחלץ לטובת הכנסת שמוחלשת כבר שנים על ידי הממשלה. גם זה מסתבר נחשב ל"משפטיזציה".
שקר נוסף שיצא מפיו של נתניהו הוא בעניין הרכבת בין ירושלים לתל אביב. הקו הזה עוכב במשך שנים עקב שורה ארוכה של תקלות תכנוניות ותפעוליות, וכן גם בשל בעיות משפטיות מול ארגוני הסביבה. מה לעשות שאנו במדינת חוק, אבל זה היה העיכוב השולי. מבקר המדינה הקדיש למחדלים פרק שלם בדו"ח שלו, שבו פירט על ליקויי תכנון רבים, לוחות זמנים לא ריאליים ואומדני עלויות שגויים. הסכסוכים המשפטיים בעיקרם לא היו ענייני "משפטיזציה" של משפטנים ציבוריים, אלא סכסוכים אזרחיים בין חברות, בין השאר בין החברה הספרדית לחברת אלסטרום.
נתניהו גם חזר שוב על אותו שקר לפיו היועץ הקודם, אביחי מנדלבליט, הוא שמנע הבאת חיסוני פייזר בתקופת הקורונה. כבר אז, בזמן אמת, השקר הזה הופרך כשהוכח שלפני דבריו של נתניהו בעניין זה כלל לא התנהל דיון בינו לבין המשפטנים בנושא.
אבל כל השקרים הללו מתגמדים מול השקר הגדול לפיו "הרפורמה המשפטית" של ממשלתו נועדה לפתוח חסמים בירוקרטיים ורגולוטריים כדי לשפר את כלכלת ישראל. 270 הכלכלנים הבכירים שחתמו על העצומה נגד נתניהו, שני הנגידים האחרונים והנגיד הנוכחי, אינם כסילים, ממש כמו שאזרחי ישראל אינם כאלה. אין כל קשר בין אידיאולוגיית שוק חופשי לבין ערעור יסודות הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אין קשר בין בחירת שופטים מטעם על ידי פוליטקאים לבין קפיטליזם ברמה זו או אחרת; אין קשר בין סירוס בתי המשפט באמצעות ביטול עילת הסבירות וחקיקת פסקת התגברות ברוב קואליציוני רגיל, למשק פתוח, אלא אם הקשר הוא כפי שניסח עמיתי מתן חודרוב: "הכי פחות משפטיזציה יש בסין, אבל שם גם אין דמוקרטיה".
האמת היא שהורדת דירוג האשראי הפוטנציאלית של ישראל, לא קשורה בכלל לשאלת ה"משפטיזציה", אלא למעמדה הדמוקרטי של מדינת ישראל. בדיוק כפי שדירוג האשראי של הונגריה ופולין נפגע, כך אם תוכנית ההרס של לוין תעבור ייפגע דירוג האשראי של ישראל; זאת משום שבעולם המערבי מתייחסים בזהירות אל מדינות שהדמוקרטיה שלהן מעורערת. גם אנשים שאינם מבינים גדולים בכלכלה, כמוני, מבינים זאת היטב. זה פשוט.
נתניהו חוזר ואומר בימים האחרונים שהוא בסך הכל רוצה להחזיר את ישראל למצבה המשפטי לפני 50 שנה. באמת? לשם? לתחילת שנות השבעים? לתקופה שבה אמיר אוחנה ובן זוגו לא היו יכולים להיות ידועים בציבור ולגדל כאן ילדים? לתקופה שבה בנות לא היו יכולות להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל? לתקופה שבה מוסדות חינוך היו יכולים להפלות תלמידים על רקע גזעני? לשם נתניהו מתגעגע? אני לא בטוח שזה יעזור לו בניסיונות למנוע את הורדת דירוג האשראי שלנו.
במשך שנים נתניהו חזר ואמר בכל הזדמנות שלא יתן ידו לאף פגיעה בבית המשפט העליון. הטקסטים החלו להשתנות כשהחלו החקירות הפליליות נגדו, וגם זה קרה בהדרגה. רק כשהבין כי במצבו הנוכחי השותפים היחידים שלו הם אויביו המושבעים של שלטון החוק מתוך הליכוד ומחוצה לו; רק כשהבין שבנות הברית היחידות שנותרו לו הן בעיקר מפלגות שמונהגות על ידי אסירים משוחררים ובדוקי שב"כ לשעבר, רק אז החליט סופית שהוא מאמץ את הטקסטים שלהם וחמור מכך את האידאולוגיה שלהם.
קשה להחליט אם מסיבת העיתונאים אתמול היא סימן מעודד או מייאש: האם היא ביטוי לחרדות של נתניהו שיובילו אותו בסופו של יום להחליט שהוא לא רוצה להיזכר כמנהיג שהפך את ישראל למדינה ספק דמוקרטית, דחויה בעולם המערבי? או שמסיבת העיתונאים מוכיחה שהוא כבר שם, השלים עם תפקידו ההיסטורי הבזוי, השלים עם זה שהוא גורר את כולנו למטה, יחד עמו ועם תיקיו הפליליים.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13