התחזקות החברה החרדית מהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית

אחד הדברים המעניינים ברטוריקה של דוברים חרדים רבים הוא ההסתמכות המובלעת שלהם על ערכים ליברליים ודמוקרטיים, בעיקר בתגובה לטענות שונות שמופנות נגדם. למשל, כנגד ההאשמה שהקואליציה "האמונית" אינה באמת משקפת את רצונם של רוב האזרחים, טוענים הם שחייבים לכבד את רצון העם כפי שבא לידי ביטוי בבחירות; כנגד הטענה שחרדים צריכים ללמד מקצועות ליבה הם טוענים שיש לכבד את רצונן של קהילות מיעוט לקיים את אורח חייהן; וכנגד החשש שהחרדים נוקטים בכפייה הם מדגישים שלא זו דרכם, ושעיקר עניינם בדאגה לציבור החרדי.

ברוח זו, דוברים חרדים מרבים להשתמש במושג הזכות כדי לבטא את טענותיהם; שהמדינה כביכול אינה מכבדת את זכותם לחינוך לפי אמונתם, את זכותם לחופש דת, את זכותם לקבל דיור, וכך הלאה. אלא שהשפה הליברלית הזאת מסתירה אמת עגומה ומפחידה שנחשפה במחקר מן השנה שעברה ("יהודית, חרדית ודמוקרטית: מדינת ישראל והדמוקרטיה בעיניים חרדיות"; שטרן, יפה, מלאך, מלחי; המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2021), שלא זכה לתשומת הלב הציבורית הראויה.

מחקר זה מראה את עומק כפל הפנים בשימוש החרדי ברטוריקה ליברלית, אבל בעיקר מצביע על הסכנה הגדולה שצפויה לחברה הישראלית כולה מהתחזקות כוחם הפוליטי של החרדים. עמדותיהם של אלה הלכו הקצינו בעשרים השנה האחרונות, והם מסמנים כעת את הקצה המסוכן ביותר בחברה הישראלית בכל הנוגע למחויבות לערכים ולמוסדות דמוקרטיים. משמעות הדברים היא שככל שכוחם הפוליטי יגבר, סביר שהם ייזמו בעצמם צעדים שיפגעו בדמוקרטיה, ושהם ייתנו רוח גבית לצעדים כאלה מפוליטיקאים אחרים. המחיר של השותפות החרדית בקואליציה איננו רק כסף (והרבה) והשחתה נוספת של השירות הציבורי, אלא ערעור מתמשך על הדמוקרטיה.

לפני שאני עובר להצגת הממצאים העיקריים של המחקר, שתי הערות קצרות: ראשית, כמובן שהחרדים אינם עשויים מקשה אחת, וגם אם 80% מהחרדים מחזיקים בעמדה מסוימת יש עדיין 20% שלא. משיקולים מוסריים וגם פרגמטיים, חייבים להיזהר מלהכתים כל אדם חרדי בגלל הסקר. שנית, הסכנות הנזכרות חלות גם, וביתר שאת, ביחס לציבור החרדי-לאומי, שבסקרי דעת קהל נכלל כקבוצת משנה בזרם הדתי, בעוד לדעתי ראוי שייכלל כקבוצת משנה בזרם החרדי, בצד ליטאים, חסידים וכך הלאה.

מהם אפוא הממצאים העיקריים של המחקר הנ"ל? אפתח ביחסם של החרדים לקבוצת מיעוט אחרת בחברה הישראלית, החברה הערבית. לפי המחקר, כ-75% מהחרדים סבורים שליהודים מגיעות יותר זכויות מלערבים, והלכה למעשה כ-65% סבורים כי מדינת ישראל צריכה לתת תקציבים שונים ליישובים יהודיים וליישובים ערבים. אלה נתונים די מדהימים, במיוחד מפי קבוצה שמתלוננת כל הזמן שלא מספיק מכבדים אותה כקבוצת מיעוט תרבותית. נכון שהחרדים אינם היהודים היחידים שתומכים בגישה מפלה נגד הערבים, אבל התמיכה שלהם היא לאין ערוך גבוהה מזו של החילונים, שבתקופה הנסקרת הגיעה ל-20% בלבד. כלומר: התמיכה של החרדים בהפליה לרעה של המגזר הערבי גדולה כמעט פי ארבעה מזו של החילונים.

שנית, על רקע התלונות החוזרות ונשנות של החרדים על כך שעוינים אותם בחברה הישראלית ולא רוצים אותם כשכנים, כדאי להציף את הנתון הבא: רוב מוחלט מקרב החרדים (כ-90%) אומר שיפריע לו לגור בשכנות קרובה עם ערבים, עם יוצאי ברית המועצות שאינם יהודים, ועם עובדים זרים. אולי ינסה מישהו ללמד זכות על החרדים ולומר שאין מדובר בגישה עוינת או גזענית כלפי הקבוצות הנ"ל, אלא רק ברצונם הלגיטימי של החרדים לשמור על אורח החיים שלהם. אבל סניגוריה זו לא מתיישבת עם העובדה שלגבי החילונים, שוודאי יותר מאיימים על אורח החיים החרדי מאשר העובדים הזרים או הערבים, הנכונות לגור בשכנות גבוהה הרבה יותר, קרוב לחמישים אחוז.

שלישית, על אף הרטוריקה של כיבוד רצון העם, 69% מהחרדים במדגם השיבו שרק רבנים צריכים להכריע בענייני דת ומדינה, ו-22% הסכימו שהסמכות צריכה להיות נתונה בידיהם של רבנים ופוליטיקאים יחד. מחיבור שתי תשובות אלו עולה כי כ-90% מהחרדים סבורים שלרבנים, או לרבנים בצירוף גורם נוסף (פוליטיקאים), צריכה להיות הסמכות להחליט בענייני דת ומדינה, במקום לנציגוּת הנבחרת של העם, דהיינו הכנסת.

אז, כשהכנסת מחליטה לממן תלמידי ישיבות או לפטור אותם משירות צבאי יש לכבד זאת, כי כך רצה העם. אבל אם הכנסת תחליט לצמצם את המימון, או לחייב תלמידי ישיבות בשירות צבאי, זו תהיה פעולה לא לגיטימית בעיני רוב החרדים (83% סבורים שאין לכנסת סמכות להחליט על גיוס חרדים). אגב, גם בענייני חוץ ובטחון סבורים רוב החרדים (54%) שההכרעות צריכות להתקבל רק בידי רבנים (20%) או בידי רבנים ופוליטיקאים ביחד (34%). מי שתומך בעמדות אלה לא מקבל את הרעיון הדמוקרטי אפילו בגרסה הכי רזה שלו ככיבוד הכרעת הרוב.

ההתחזקות המספרית והפוליטית של החברה החרדית מהווה אפוא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית ועל הסולידריות בין אזרחיה. טוב יהיה שכל פעם שדוברים חרדים משתמשים ברטוריקה ליברלית כדי לבסס את דרישותיהם, יעמתו אותם בני שיחם עם הפער הבלתי נתפס בין הרטוריקה הזאת לבין עמדותיו של רוב הציבור שהם מדברים בשמו.

בשולי הדברים אציין תובנה נוספת שעולה מהסקר. היינו חושבים שהחרדים יוקירו את הלא-חרדים על כך שהם מסבסדים את אורח החיים החרדי, המאופיין בעוני מבחירה ובמשפחות גדולות, ויכירו תודה למדינה על תמיכתה חסרת התקדים בעולם הישיבות. אבל למרבה התדהמה, הציבור החרדי רואה את הדברים בצורה הפוכה. כ-40% מהחרדים סבורים כי מדינת ישראל איננה מאפשרת להם לקיים את אורח חייהם במידה מספקת, ורוב גדול בקרב החרדים (82%) סבור כי יש כפייה אנטי־דתית בישראל (!).

הכניעה לדרישות החרדיות והתמיכה הגוברת במוסדות החינוך שלהם לא רק מעצימות הלכי רוח לאומניים, גזעניים ואנטי-דמוקרטיים, ולטווח ארוך ומאיימות להקריס את המדינה מבחינה כלכלית, אלא גם מעמיקות את הבדלנות ואת הניכור של החרדים מהחברה הישראלית.

פרופ' דני סטטמן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטת חיפה.