החלטת בית המשפט העליון לפסול את המינוי של אריה דרעי לשר הבריאות ושר הפנים מהווה, ללא ספק, נקודת ציון משמעותית בדברי הימים של מדינת ישראל. רבות דובר על ההשלכות החוקתיות של החלטה זו, אלא שבשולי פסק הדין נמצאת סוגיה מעניינת לא פחות - והיא זכותו של דרעי להשתקם ו"להישכח" מהרשעות העבר שלו, מכוח תקנת השבים.
המשמעות העיקרית של תקנת השבים היא שלאחר עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות של עבריין מורשע, תימחק הרשעתו ולאחר מכן ההתייחסות אליו תהיה כשל אדם שלא הורשע. תקנת השבים מהווה את אחד הבסיסים המשפטיים בישראל להכרה (המוגבלת) בזכות להישכח, כאשר הרציונל מאחוריה הוא להעניק לעבריין את האפשרות להשתקם ולפתוח "דף חדש".
בעתירה טען ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין השאר כי עבירותיו הפליליות הישנות של דרעי אמורות להיות מוחרגות מן הדיון המשפטי מאחר שבהתאם לתקנות השבים, הן נמחקו מהמרשם הפלילי. כלומר, יש לדון רק על בסיס עבירות המס האחרונות שלגביהן הורשע דרעי, ולא להביא בחשבון את ההרשעה המוקדמת שלו בגינה הוא ריצה מאסר בפועל. טיעון זה נדחה על ידי בית המשפט באופן חלקי, במובן שבית המשפט קיבל כי יש להעניק משקל פחות להרשעות העבר.
עוד בוואלה!
ברמה המעשית, הובהר כי הרשעות העבר של דרעי שימשו על מנת לבסס דפוס פעילות, שהשפיע על הקביעה כי אין מדובר במינוי סביר. בית המשפט הסתמך בהחלטתו על שני נימוקים. הראשון, החוק כולל חריגים לתקנות השבים המאפשרים לשקול את הרשעות העבר במינוים של בעלי תפקיד בשירות הציבורי. השני, הזכות להשתקם ולהישכח מאוזנת עם אינטרסים ציבוריים מהם לא ניתן להתעלם במקרה הנוכחי.
זוהי איננה הפעם הראשונה שתקנת השבים והזכות להישכח נדונות במשקפיים חוקתיות, ביחס לשאלה של המשקל הראוי שיש להעניק למעשי ואמירות עבר של נבחרי ציבור. כך, ביחס לחברת הכנסת לשעבר אבתיסאם מראענה, בית המשפט העליון סבר כי יש מקום להתעלם מאמירות עבר של מתמודדים לכנסת, כאשר השופטת ברק-ארז הסבירה כי "הדרך למועמדות לכנסת אינה אמורה לעבור בכור המצרף של 'בדיקת ניקיון' ביחס לכל פרסום מן העבר שכבר אינו מייצג את פועלו הציבורי של אדם." השוני בין המקרה של מרעאנה לזה של דרעי, כמובן, נובע מקיומו של הליך פלילי, שהוביל להרשעה וריצוי מאסר. בנוסף, ישנו רף אחר הנדרש בעת אישור חבר כנסת, לעומת שר בממשלה.
ישנו היגיון בעמדת בית המשפט. אריה דרעי מבקש לשמש כשר במדינת ישראל האמון על תחומי חיים קריטיים, וקשה לקבל אפשרות לפיה בית המשפט יתעלם לחלוטין מהעובדה שדרעי ריצה עונש מאסר בפועל בעבר, וחזר וביצע עבירות נוספות לאחר מכן. ההחלטה להסתפק במתן משקל נמוך יותר לעבירות העבר מהווה איזון נחוץ, במובן של הכרה חלקית ברציונל של תקנת השבים, וזאת בהנחה ששופטי בית המשפט העליון הרגישו כי לא ניתן היה להגיע לאותה ההכרעה מבלי להביא בחשבון את עבירות העבר.
עדיין, חשוב כי החלטה זו לא תעמוד בפני עבריינים משוקמים שאינם נבחרי ציבור, המבקשים לממש את זכותם מכוח תקנת השבים וליהנות מסיכויים גבוהים יותר להשתלב בשוק העבודה ובחזרה בחברה.
ד"ר טל מימרן הוא ראש תכנית במכון תכלית למדיניות ישראלית ומנהל המחקר במרכז פדרמן לחקר הסייבר באוניברסיטה העברית.
ליאור וינשטיין הוא חוקר במכון תכלית למדיניות ישראלית.