"החדשות האלה על השחרור טלטלו אותי שוב", אומרת בשיחה עם וואלה! ענת ל', מי שהייתה בת הזוג של החייל אבי ברומברג, שנרצח על ידי מחבלים לפני 42 שנה, ורוצחו השתחרר השבוע מהכלא. כשהפכו לחברים בקיץ 1978, לפני כיתה י"א שלה בבית הספר החקלאי פרדס חנה, הוא בדיוק סיים את לימודיו ב"עמל" חדרה ועמד לפני גיוס. היום בגיל 60 ("וחצי"), היא מרצה במכללה אקדמית בצפון ומדברת לראשונה מאז הרצח שלו ב-1980. "ניסיתי להישאר מתחת לרדאר", היא מודה, "אבל נוכח מה שאנחנו רואים אני לא יכולה יותר לשתוק. בטח לא בסיטואציה הזו", ומוסיפה, "יש אמרה כזו 'כדי שהרוע ינצח די בכך שהטובים ישבו בשקט' ואני לא אשב בשקט".
"הוא היה האהבה הראשונה שלי". משחזרת ענת, "אני מנסה לא להיות בנאלית ולהגיד שהוא היה בחור מקסים, יפה-תואר, מטר תשעים, שחקן כדורגל, אבל הוא באמת היה שובה לב, חברותי, עם חיוך של שחקן קולנוע, מלא חוש הומור שהיה מצחיק אותי עד דמעות. היה בו טוב לב שקשה לתאר. הוא היה קשור מאוד למשפחה ובמיוחד לאמא שלו. היה מגיע לחופשת שבת ואומר לי שהוא יאחר לבוא אלינו כי הוא שוטף את הרצפות בשביל להקל על אמא שלו".
"האהבה שלנו היתה אהבה גדולה-גדולה", ממשיכה ענת. "הוא כבר התחיל לתכנן את העתיד. אני עוד לא ידעתי מה אני רוצה אבל מבחינתו אנחנו היינו אמורים להיות ביחד להמשך החיים הלאה. הוא רצה להיות עצמאי, אמר לי שהוא רוצה להירשם לאחד היישובים לדיור באחד הישובים באיזור אום אל פחם". אחותו, עדה, סיפרה לוואלה! כי נרשם רשמית כמועמד להתיישבות ובמהלך השבעה הגיע מכתב שהתקבל לישוב קציר, באופן ציני כקילומטר מכפר עארה, משם יצאו רוצחיו. אותו כפר אליו שב השבוע כרים יונס כגיבור, ושנערכו בו החגיגות לכבודו.
"הכרנו ממש לפני שהוא התגייס, וכל תקופת החברות שלנו הייתה בעת שהוא היה בצבא, תקופה קסומה עם המון מכתבי אהבה, כמו שהיה נהוג אז. אני מנסה לא להיות רומנטית מדי ולא להוציא את זה מפרופורציה אבל היה לנו כיף עולם. לי עוד לא היה רישיון נהיגה והוא נהג באופל אדומה חדשה, כיופים אדירים. היינו נוסעים מזכרון יעקב להצגת חצות בקולנוע שחף בתל אביב. חרשנו את הארץ. כבר אז אהבתי לטייל, עשינו טיול של כמה ימים, נסענו לטיול פרידה מימית. בילינו המון".
ענת אמנם המשיכה בחייה, אך בשבוע האחרון הזכרונות צפו בה שוב. "עם השנים זה לא שכל הזמן עסקתי בזיכרונות. בכל זאת הקמתי בית בישראל, יש לי ילדים, אני אסופה. אני לא מתפרקת. אבל מצד שני כשנסעתי לי בשבוע שעבר בין טבעון לזכרון יעקב, שמעתי את החדשות. אחר כך השמיעו את 'זה היה בסוף הקיץ' של צביקה פיק שאבי מאד אהב ואני התחלתי לבכות ולבכות. השיר הזה זה ממש אנחנו. הכרתי אותו מהמושבה אבל יום אחד ישבתי בחורשה ברחוב הברושים, סמוך לבית, והוא הופיע. במקום לבוא עם אופניים כמו בשיר, אבי בא אלי עם מכונית האופל של אחיו אהוד, הוא הזמין אותי לסרט בחדרה, ככה הוא התחיל איתי, בדרך חזרה לזכרון יעקב הוא קנה לי גלידת 'תל חנן' בצומת בנימינה. לקח לי זמן לעכל שאנחנו חברים. מהר מאד הוא הפך לבן בית אצלנו וכולם אהבו אותו".
היא מספרת כי את היום בו נרצח היא זוכרת היטב. "בדרך כלל הוא היה מגיע בסופי שבוע. בדיעבד נודע לי שהוא היה אמור להגיע בהפתעה, לאסוף יין בזכרון יעקב, לקחת אותי שניסע יחד באוטו לאיזו מסיבה ביפו. אבל למחרת בערב הגיס שלו התקשר ובישר לי שאלמונים ירו באבי ושהוא בבית חולים. הוא אמר 'אל תהיי בלחץ' אבל אני כבר הבנתי שהמצב קשה. אמא שלי נתנה לי כדור ואליום להרגעה ונשארה לישון לידי אבל גם בבוקר הרגשתי שרגשית אני לא יכולה לנהוג לרמב"ם ואחי לקח אותי. נכנסתי, ראיתי אותו עם כל הצינורות והחוטים והמכשירים. זה היה נורא. נשארתי שם וחברה הביאה לי אחר כך בגדים. התפללתי תהילים, מה כבר יכולתי לעשות. אחר כך הייתי ישנה אצל אחותו ובאה בבוקר. אחרי ארבעה-חמישה ימים נגמר הסיפור. זהו. זוכרת שאחר כך עקבתי בעיתונים, שנים שהייתי בקשר עם אמא שלו. לא הלכתי לבית המשפט".
לאחר הרצח, חייה של ענת כבר לא נראו אותו דבר. "בשנה שאחרי זה לא היה לי בכלל עניין לצאת. הייתי מסוגרת. היו לי עכבות. לא נתתי שיתחילו איתי. ככה זה נמשך עד סוף הצבא. כל דבר הזכיר לי אותו, במיוחד בזכרון יעקב. גם בצבא בכל חייל הייתי רואה את אבי ומבחינתי כל חייל היה אבי ולכל אחד הייתי מספרת את הסיפור על אבי. סיפרתי לכל מי שרק רצה לשמוע. ככה התחיל השיקום, לבד. היום יש תמיכה לחברות של נופלים אבל אז לא היה וגם לא הרגשתי שצריך. יש לי גם משפחה חמה ואוהבת וחברים טובים. גם כתבתי יומן. גם טיילתי - אני מאד אוהבת טיולים, זה היה גם מקצועי בצבא, מדריכת טיולים. והטבע מרפא. זו גם היתה החלטה. אני זוכרת שבהלוויה של אבי מורה אהובה שלי לחשה לי באוזן 'את לא אלמנה'. עובדה שזה נחרט לי בזכרון. החיים חזקים ואני פשוט בחרתי בחיים. בעקבות מה שקרה מעריכה את החיים יותר. אני מבינה כמה הם שבירים ואומרת שצריך להנות מהחיים. צריך לעשות דברים משמעותיים ואם כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו יעשה טוב אז העולם יהיה יותר טוב. זה מה שאני מנסה לעשות בחלק שלי, בעבודה, במשפחה".
"לבן שלי קראתי אביב, על שמו של אבי", ממשיכה ענת. "הוא יודע ומקבל את זה. זה משהו שמדברים אצלנו עליו. זה עובר. הוא גם היה איתי בקבר של אבי. הוא שירת כקצין בצנחנים ועדיין עושה מילואים. לבת קראתי ירדן, בחיי שלא מתוך כוונה אבל יצא שזה שם הבסיס בו אבי שירת. שני הילדים שלי קצינים. העניין הזה של צבא וחיילים זה משהו שנשאר מאד חזק אצלי. אצלי צה"ל והחיילים זה קודש. אגב, בכניסה לבסיס יש לוח הנצחה ושמו של אבי מופיע עליו. 22 שנה גרתי ברמת הגולן וכשהייתי חולפת שם הייתי עוצרת, מתרכזת, נזכרת ולפעמים גם בוכה. אחר כך ממשיכה לנסוע".
"אנשים לא מבינים שזה היה פיגוע רב נפגעים. אני לא מחביאה שהוא נותר נוכח בחיים שלי, ההורים שלו סבלו כאב בל יתואר וכל המשפחה שנותרה ומי שהיו קרובים אליו בצורה זו או אחרת. החלל נותר. חשבתי שאחרי 42 שנה אני מחוסנת אבל מסתבר שהפצע הזה עוד שם. המעשה האכזרי הזה והרוע שהיה שם וזה שלא מביעים חרטה זה גורם עכשיו כאב רב. אלה נחשי צפע והקם להורגך השכם להורגו. בדמוקרטיה אנחנו לא יכולים לקבל כאלה דברים והצדק צריך להיעשות ולהראות. הממשלה הזו, שאני בכלל לא בעדה, אולי דווקא טוב שהם שם".
ענת מביעה תמיכה בשלילת האזרחות לרוצחים וגירושם מישראל. "בימים האלה אני מחבקת את המשפחה של אבי, שמחה שאני מחדשת את הקשר איתם. מה שאני צריכה לעשות כדי שישללו את האזרחות לרוצחים הנתעבים האלה, אני אעשה. שיגרשו את הרוצחים האלה ושלא נצטרך לראות אותם כאן יותר. זה המינימום. הייתי אומרת להם את זה בפנים, 'מי שלקח חיים אין לו זכות לחיים'. התאכזבנו שלא ביצעו את גזר דין המוות שבית הדין פסק להם. זה היה עונש ראוי ונכון על מה שהם עשו". היא מדגישה שזה לא מה שהיא מרגישה כלפי ערבים בכלל. "טיפלתי בזה. בשנים הראשונות באמת כל פעם שהייתי שומעת ערבית הייתי נכנסת ללחץ אבל היום לא. יש לי המון סטודנטיות וסטודנטים ערבים, אנשים טובים ומקסימים ואני יודעת להבחין בהבדל".