תשומת הלב הציבורית בעניינו של יו"ר תנועת נעם, ח"כ אבי מעוז, מופנית באופן מובן בעיקר לעבר השתלטותו המבהילה על תכנים שילמדו ילדנו. למי שעוד לא עשה שיעורי בית, השנאה של חברי תנועתו לא מופנית רק לעבר נשים, להט"בים וערבים. לפני כשנתיים תקף יגאל כנען, מספר שלוש במפלגת נעם, את תנועת "כנפיים של קרמבו", תנועת הנוער מעוררת ההשראה והגאווה שצמחה כאן, שמובלת על ידי ילדים עם ובלי צרכים מיוחדים. כנען העלה פוסט חולני במיוחד בעקבות ההחלטה לכבד את מייסדת התנועה, עדי אלטשולר, בהדלקת משואה. תחת הכותרת: "טלפיים של קרמבו" כתב, בין שאר דברי הגועל שלו, את הדברים הבאים: "זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור לחלש, שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש... במחנות (של כנפים של קרמבו, ב"ק) הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. ...הם אולי קצת באים לידי ביטוי כבהמות משא חזקות המרימים את הנכים וכסאות הגלגלים... כמובן זה מתחבר עם הפמיניזם, ראיית המיניות על הרצף, ראיית הגבר כייצור חלש והגבריות מיותרת יחד עם הניסיון להעצמה גברית של הנשים. זה מתחבר כמובן עם דיכוי צה"ל כצבא לוחם והעצמת תפקידן של הנשים שם... במקום שיש טיטולים לא מניפים דגל... בשני טקסים הדגל הוא החלש, המפגר, הנשי, החריג, המסכן, הזר, הסוטה, הקורבן, החמלה, הצדקה. אובמה וסורוס חותמים על זה". הטקסט הזה הוא לא פליטת קולמוס לא מובנת, אלא טקסט קוהרנטי מבהיל, תוצר אידיאולוגי של מפלגת נעם, שבראשה עומד ח"כ הראשון שחתם עם הליכוד על הסכם קואליציוני. קשה להאמין אבל זו המציאות כאן בישראל 2022. נכון, המחשבה שהאיש הזה יהיה אחראי אפילו על תוכנית לימוד אחת מבעיתה, אבל מה שמתפספס בשיח הציבורי הוא האיום הגדול יותר - אבי מעוז עתיד להיות הסלקטור, פשוטו כמשמעו, בכניסה לישראל; בשער הפעיל ביותר שלה, שער הבאים ממזרח אירופה.
העלייה הפורה ביותר לישראל היא ממזרח אירופה; רק לצורך המחשה מתחילת השנה עלו לישראל כ-50 אלף עולים ממזרח אירופה, לעומת כ-3,000 ממערבה וכ-3,000 מצפון אמריקה. הנתון הזה כנראה לא משמח את השותפות הקואליציוניות של נתניהו. לכן, בצלאל סמוטריץ' רוצה לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות, ולכן אבי מעוז ביקש וקיבל להיות האחראי על ארגון "נתיב". ארגון נתיב הוא זה שאמון על בדיקת המבקשים לעלות לישראל - האם הם עונים לסטנדרטים של חוק השבות. חוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל, ושהזכות מוקנית גם ל"ילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי, ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי". ביטול סעיף הנכד עשוי להוריד דרמטית את נתוני העלייה לישראל. סמוטריץ' ומעוז מספרים לנו שהם דואגים ל"זהות יהודית" של המדינה, אבל מה באמת עומד מאחורי המילים הללו?
ראשית, חשוב להבהיר, חוק השבות בהגדרתו מעלה לישראל אנשים שאינם יהודים לפי ההלכה. לפי ההלכה, יהודי הוא רק מי שאמו יהודיה, או שעבר גיור כהלכה. חוק השבות, כאמור, מאפשר עלייה לישראל גם לבני זוג, לבנים ולנכדים של יהודים. דמיינו למשל את המצב הבא: אשה, שאביה יהודי ואמה אינה יהודיה רוצה לעלות לישראל יחד עם בתה. לו הדבר יהיה תלוי בסמוטריץ', האשה תוכל לעלות, אך בתה לא תוכל לעלות שכן אמה אינה יהודיה (משום שהיא בת לאם גויה), וכנכדה ליהודי, לשיטת סמוטריץ', היא כבר לא תהיה זכאית לחוק השבות. עכשיו תבינו עד כמה זה מטופש ומרושע כאחד: דמיינו הפעם שאותה אשה הינה רווקה ללא ילדים. היא כאמור יכולה לעלות לישראל, על אף שאינה יהודיה; היא אכן עולה ארצה ומביאה כאן, בישראל, ילדים. ילדיה ממילא יקבלו אזרחות, מכוח חוק האזרחות, על אף שאינם יהודים. אם כך, מה המשמעות "העמוקה" של ביטול סעיף הנכד? הרי גם אם הוא יבוטל, שושלות לא יהודיות עדיין יוכלו להתפתח כאן; שכן הנשים הלא יהודיות פשוט יצטרכו לעלות מוקדם יותר וללדת את ילדיהן כאן.
חשוב להבהיר, יהדות מכוח חוק השבות ממילא אינה טובה לנישואין, ולהבדיל גם לא לקבורה. הרבנות ממילא עושה בירור יהדות הלכתית לכל העולים הללו כשהם מבקשים ממנה להירשם לנישואין. מי שלא מצליח להוכיח את יהדותו, או לא מנסה להוכיח את יהדותו, או שהוא מתגייר, או שפשוט מתחתן בקפריסין, ביעד אחר, או מביא ילדים מבלי להינשא בכלל; אלה שעושים זאת, והם רבים, ממילא לא תחת מעקב הרבנות. אז מה בדיוק יעזור פה "סעיף נכד"? התשובה היא פשוטה - בניגוד לאתוס הציוני שגדלנו עליו, סמוטריץ' ומעוז מבקשים להוריד את המוטיבציה של העלייה ארצה.
באחרונה פורסם בביטאון "השילוח" מאמר שמצוטט רבות על ידי אלה התומכים ביוזמת ביטול סעיף הנכד. המאמר ביקש לנפץ מיתוס עתיק לפיו סעיף הנכד בחוק השבות נחקק כמראה לחוקי נירנברג שקבעו כי הגזרות הנאציות יחולו גם על נכדים של יהודים. המסקנה העובדתית במאמר משכנעת, אך במחילה נראית לי לא חשובה. כן נירנברג או לא נירנברג, האם מישהו יכול להתווכח עם העובדה שחוק השבות ובעצם הפרויקט הציוני כולו נוצר כתוצאה מרדיפה של כל מי שזוהה כיהודי? האם יש ויכוח על כך שהנאצים לא התעניינו אם האנשים שביקשו להשמיד הם בנים של אם יהודיה או אב יהודי? האם יש ויכוח שגם היום יש שנאת יהודים בעולם, במזרח אירופה בפרט? מה אם כן ההתפלפלות המגוחכת הזאת על נירנברג? 70 שנה החוק הזה קיים; מה הלחץ עכשיו? אמרנו, ממילא בישראל חיים כיום מאות אלפי זכאי חוק השבות שעל פי ההלכה אינם יהודים; ועדיין, הרוב המכריע של האנשים הללו הגיע לישראל עם רקע יהודי כלשהו מארצותיהם, חלקם עם רקע משמעותי, חלקם עם רקע מינורי. רובם המכריע מפתח זהות יהודית-ישראלית כאן בישראל; רבים מהם מבקשים להתגייר, בין אם בגיור של הרבנות, בין אם בגיורי צה"ל, ובין אם בגיורים פרטיים. אז מאיפה בדיוק נובע הלחץ לדחות אותם? להשפיל אותם?
גם אם הסעיף לא יעבור, בעיקר עקב החשש של נתניהו מיהדות ארצות הברית, הצבתו של מעוז כאחראי על ארגון נתיב עשויה לעשות את העבודה. מעוז כבר הודיע שבכוונתו למזער את החורים במסננת האשרות, כך שבדיקות היהדות ב"נתיב" יהיו הרבה יותר קפדניות. מעוז ילמד ממוריו הטובים ביותר - מבררי היהדות ברבנות הראשית שבוחנים את אלה שמבקשים להתחתן כדת משה וישראל. ברבנות פיתחו במשך שנים שיטות בירוקרטיות מייסרות שמביאות את המבקשים להינשא לייאוש, לעתים קרובות לוותר על יהדותם, ולהתחתן בחו"ל, או להביא ילדים ללא חתונה. זה הכיוון של מעוז - להביא את מבקשי האשרות לייאוש, לוויתור על עלייה לישראל. זה האתוס הציוני החדש של ישראל - אתוס מעוז-סמוטריץ'. תתרגלו.
בימים האחרונים נשמעים קולות של פוליטיקאים מהימין המפנים לתחקיריו של רביב דרוקר בחדשות 13 שהצביעו על ליקויים בארגון "נתיב" ועל מתחזים רבים שמגיעים לישראל רק לצורך קבלת סל הקליטה ועזבו מיד אחר כך. אני לא מקל ראש בתופעה הזאת וברור שנוכח התחקירים הללו ישראל חייבת לשכלל את מנגנוני הבקרה שלה בעיקר במענקי סל הקליטה. העניין הוא שאת מעוז וסמוטריץ' פחות מעניין הכסף שהמדינה נותנת או לא לעולים לישראל; מה שמעניין אותם היא הדמוגרפיה. סמוטריץ' ומעוז רוצים להוריד את המוטיבציה של תושבי חבר המדינות לעלות לישראל, שכן ברובם הם חילונים, לא דתיים, ונותנים קונטרה, גם אם קטנה, לקצב הריבוי במגזרים החרדיים והחרד"ליים.
סמוטריץ' ומעוז כמובן לא יודו בזה, אבל לאור הניתוח לעיל, אין באמת סיבה אמיתית אחרת. זה גם ההסבר ליוזמה של השותפות הנוספות בקואליציה - המפלגות החרדיות ו"עוצמה יהודית" - לבטל בחקיקה את הפסיקות שהכירו בגיורים הרפורמיים בישראל כנותני תוקף לחוק השבות. האבסורד הוא שהפסיקה בעניין הרפורמים התבססה על פסיקה קודמת שהכירה בגיורים פרטיים חרדיים. על בסיס שתי הפסיקות הללו גם ניתנה פסיקה שמאשרת את הגיורים הדתיים-לאומיים - "גיור כהלכה" - של עמותת "עתים" בראשות הרב שאול פרבר. ברגע שבתי המשפט אפשרו גיורים פרטיים שלא דרך הרבנות, המחוקק לכאורה לא יוכל לעשות איפה ואיפה - או שיבטל את כל הגיורים הפרטיים, כולל החרדיים, או שלא.
במחשבה שניה, לכתוב בימים אלה: "המחוקק לא יוכל", זה קצת מנותק מהמציאות. לרגע שכחתי שעוד מעט הריבון יוכל לעשות הכל (משילות וזה...). עזבו פסקת התגברות, מינוי שופטים פוליטיים וכו', אם בשער של מדינת ישראל מוצב אדם שרק אתמול קרא בכנסת לציבור הדתי-ליברלי: "מתייונים", הכל אפשרי; אם אדם שחבר מפלגתו קורא לחניכי "כנפיים של קרמבו": "בהמות משא", משום שהם סוחבים על גביהם ילדים בעלי מוגבלויות, הכל יכול לקרות פה. מחזיקי האידיאולוגיה הזאת הם האנשים שיעמדו בשערי ישראל ויקבעו מי ייכנס ומי לא, מי מספיק בעל "זהות יהודית" לטעמם, ומי לא; האנשים האלה הם הראשונים שחתמו הסכם קואליציוני עם ראש הממשלה המיועד.
הכותב הוא פרשן המשפט של חדשות 13