לחוקק פסקת התגברות, באחריות

יש לקח אחד חשוב שכולנו צריכים ללמוד מהשנה האחרונה - לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ (מ"ג משלי טז יח). בני אדם יכולים להיות קורבן של ההצלחה שלהם. המעגל הוא פשוט: הצלחה גדולה מייצרת גאווה ויהירות, הגאווה מייצרת כישלון, וכישלון מביא הפסד ותחושת קורבנות. את הלקוח הזה מהמקורות צריכים נבחרינו לנצור בליבם בעודם ניגשים ליישם את הרפורמות החשובות הדרושות במדינה, אחרת ימעלו בתפקידם ההיסטורי.

זהו לקח בוהק לאור המשבר ותחושת הניכור שחוו אנשי גוש נתניהו בשנה האחרונה, והוא נכון במיוחד לגבי יישום הרפורמה במערכת המשפט, שהיא צו השעה. רוב הציבור, משני המחנות, צמא לה; הממשלה הקודמת החלה בה; חלקים נרחבים מציבור המשפטנים תומך בעריכתה, וסקרי אמון הציבור במערכת מגבים אותה. נכון, השטן מצוי בפרטים, אולם עצם התמיכה חוצת המחנות בצורך בשינוי מלמדת שיש מרחב הסכמה שעליו ראוי לבסס את הרפורמה.

קחו את פסקת ההתגברות כדוגמה. קיים רוב הסבור כי יש צורך בפסקת התגברות שתאפשר לריבון, הכנסת, לקדם מדיניות ראויה בעיניה, על אף המתח של מדיניות כזו עם פסיקת בית המשפט העליון. זהו לא רעיון בלתי דמוקרטי בבסיסו, למרות זעקות השבר שנשמעות בקצוות.

השאלה היא, איך מקדמים את הרעיון הזה בצורה נכונה. האם באים להרוס או לבנות, האם לתקן או לשבור?

פסקת התגברות שאינה ביטוי להתרסה אלא מנגנון לשיפור המשטר היא קודם כול כזו שמבטאת את הרצון של הציבור הישראלי. סקר שערכנו במכון תכלית יחד עם iPanel לפני הבחירות העלה נקודה חד משמעית לגבי הרצון הזה. 83% מהציבור מצפה מהממשלה הנבחרת לפעול להקטנת הקיטוב והשסעים החברתיים בעם. בהקשר המשפטי, 78% מהציבור, מכל המחנות, מעדיף לראות הסדרה של היחסים בין הרשויות ובתוך המערכת הפוליטית בדרך של הידברות, ומסתייג ממהלכים כוחניים. התמונה ברורה - רוב מוחלט בציבור מבקש לאחות את הקרעים בעם, ומבקש ששינויים ורפורמות לא יעשו לפי בית שמאי, אלא בדרכו של בית הלל.

זוהי לא דרישה תלושה. זהו ביטוי לסנטימנט ציבורי עמוק שחרוך בבשרם של בוחרי הממשלה הזאת. זהו צורך המגיע ממצביעי ש"ס שזכו לסעד בפרשת מעונות היום דווקא מבית המשפט העליון. הוא מגיע גם ממצביעי הליכוד שזוכים לראות את עמיחי שיקלי בכנסת כתוצאה מהחלטת בג"ץ שקבעה ששופט בית המשפט העליון - השופט עמית, נהג בחוסר סמכות. וכן, הסנטימנט הזה מגיע אפילו ממצביעי הציונות הדתית, שרואים את מצפה כרמים הופך ליישוב לגיטימי ומוכר - ברשות פסיקת בג"ץ. ככה נראים איזונים ובלמים - בית משפט שמאזן את הממשלה והכנסת, ולהיפך.

כששר המשפטים הבא יגיע לשאלת חקיקת פסקת ההתגברות, הוא יידרש לחבוש כובע ממלכתי - של טובת ממלכת ישראל השלישית. תהיה לשר הזדמנות פז להוכיח את מה שטענו חבריו למחנה לאורך מערכת הבחירות, שממלכתיות היא לא רק נחלתה של מפלגה אחת, אלא של חלקים רחבים בעם. הוא יצטרך לחוקק פסקת התגברות באחריות.

פסקת התגברות אחראית היא לא רק כזו שנשענת על תמיכה ציבורית רחבה, היא גם צריכה להיות כלי עבודה חכם ויעיל. יש לחוקק אותה במסגרת חוק כולל, חוק יסוד: החקיקה, שיקבע מדרג ברור בין החוקים שלנו ואת דרך חקיקתם. החקיקה הזאת צריכה לייצר איזון ראוי ומוסכם בין שלוש הרשויות ולהגדיר גבולות משחק ברורים לכולנו, כמו למשל - הגבלת והגדרת סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים בהרכב רחב ולא ברוב רגיל, וכמו למשל - קביעת מנגנון של התראת בטלות בחלק מהמקרים ולא בטלות מלאה. מאידך, יש לקבוע מתי ואיך יכולה הכנסת להתגבר על פסיקת בית המשפט - אין היגיון ברוב טבעי של 61 ח"כים - הוא מינימאלי מידי, מסוכן ולא מספיק אפקטיבי, יש להגיד רף גבוה יותר, שניתן להשיגו אבל הוא עדיין מבסס אמירה רצינית ולא מקרית של המחוקק. אגב, ייתכן וניתן להגדיר תחומים בהם סמכות ההתגברות היא מוגבלת יותר, כמו למשל איסור על עינויים. קיימים עוד שלל מנגנונים שיעשו טוב למדינה ולדיאלוג בין רשויותיה.

חקיקת פסקת התגברות אימפולסיבית, כמו שמבקשים בצרחות צייצני האולפנים, תהיה טעות מבנית, משפטית, פוליטית. ובעיקר היא לא תעזור לממשלה למשול, היא תעודד פסלות חוקים קפדנית פחות, ובעיקרה תייצר כאוס - גם בעת חקיקתה, וכמובן בהמשך.

עופרה חזה, שהחודש נחגוג את יום הולדתה, שרה ש"גורל אחד שם אותנו כאן, בארץ הזאת". אחרי ארבע שנים של בחירות שקרעו אותנו לגזרים, הגיע הזמן להיזכר שזאת לא גזירת גורל להיות כאן כולנו יחדיו, זאת זכות. ועלינו, האזרחים וראשי הציבור, מוטלת החובה להבטיח שגם נישאר כאן יחד. בלי כללי משחק מוסכמים זה לא יקרה, ולשר המשפטים הבא יש את ההזדמנות לעשות זאת בממשלה היציבה שיהיה חלק ממנה. ככה, אגב, נראית משילות.

יניב כהן הוא ראש מכון תכלית למדיניות ישראלית.