ב-3 בינואר השנה התרסק מסוק העטלף מול חופי חיפה ובו שלושה חברי צוות אוויר, קברניט הטיסה סא"ל ארז שחייני, רס"ן חן פוגל והחובל והקצין הסיור המוסק, סרן רון בירמן. שחייני ופוגל נהרגו בתאונה הקטלנית, ובירמן ניצל. היום, עשרה חודשים מאוחר יותר, הוא משחזר את האירוע.
"הכול התנהל כרגיל. השגנו את כל המטרות של הגיחה הזו", סיפר בירמן. אלא שבדרך חזרה לבסיס משהו השתבש. "טסנו מעל הים, כבר ראינו מולנו את החוף. ואז פתאום הורגש טלטול חזק לימין. משם פחות או יותר הכול התחיל. פוגל מדווח שמנוע שמאל כבה לנו, ואנחנו עוברים לנתונים של מנוע בודד. זה חירום, זו תקלה, אבל זו לא סיטואציה מאוד חריגה", הוא המשיך.
כמה שניות לאחר מכן נדמה היה ליושבי המטוס שהמנוע חזר לעבוד, אבל מהר מאוד נדלקה נורה המתריעה על אש במנוע. כשהסתכל לאחור, הבחין בירמן באור בוהק מהחלון האחורי, אך עדיין לא הבין עד כמה הדברים יתדרדרו. "בשלב הזה התפעול של שחייני ופוגל בתוך המסוק נעשה כל כך בקור רוח, הכול הרגיש בשליטה", אמר. "גם בנקודה שבה כבר ראיתי את האש, לא הפנמתי עדיין למה אנחנו הולכים".
הוא סיפר שתוך שניות הם הפילו באופן מכוון את מערכות החשמל במסוק בניסיון לכבות את האש, מה ששלל מהם גם את אחת היכולות החשובות שלהם - מערכת הקשר. "אנחנו עם קסדות שאוטמות לנו את האוזניים. אז ממצב של רעש דיווחים, ורצף תקשורת - פתאום יש שקט. אף אחד לא שומע", נזכר.
באותו שלב הבין בירמן שההתרסקות היא בלתי נמנעת. "אני מהדק את החגורה, נועל אותה כך שלא אוכל לזוז, אוחז בה חזק, עוצם עיניים ונשען קדימה. וזהו. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני מתעורר בתוך אקווריום - מים מעל הראש ולא נושם".
במשך דקה ו-57 שניות תפעל הצוות את האירוע עד לפגיעה במים. האירוע התרחש בשל כשל פנימי שהתפתח במנוע השמאלי, בעקבות תקלה טכנית נדירה. לאחר הפגיעה, נאבק בירמן במשך דקות כדי לצאת מהמים הקפואים: "חשבתי שאני לא הולך לצאת מהסיטואציה הזו. יש איזה השלמה ברגע הזה. אני חושב על המשפחה שלי, על מריה, ומתוך זה אני נאחז, משתחל, מוצא את עצמי בחוץ ולוקח נשימה עמוקה".
לאחר שעלה מעל פני המים הוא צעק בניסיון למצוא את שחייני ופוגל, שאז עוד האמין שכבר יצאו מהמים. אך מהר מאוד הוא הבין כי השניים עוד בתוך המסוק. הוא צלל, כל פעם לשניות אחדות עד שנגמר לו האוויר, אך לא מצליח לפתוח את דלתות המסוק. "הבנתי שאם אמשיך לצלול יכול להיות שגם אני לא אצא. בשלב הזה עברו כבר חמש דקות - אני נזכר איך הרגשתי כשהייתי אולי 15 שניות מתחת למים, ומבין שכבר אין שם את מי להציל", הוא אמר.
ברגע ההבנה הקשה הזה הוא נתלה על צד המסוק ומתקשר למפקד טייסת 193, שכבר מבין שאבד הקשר עם המסוק. זמן קצר לאחר מכן סירת הצלה מאתרת את המיקום שלו. סרן בירמן עוד מספיק לשמוע את הכוחות מדווחים על שני נעדרים, ולתקן אותם - "הם לא נעדרים, הם הרוגים".
בירמן חזר לשירות חמישה חודשים לאחר ההתרסקות. "החברים והמפקדים פחות או יותר חיו אצלי בזמן השיקום. גם משפחות פוגל ושחייני, שרואים דרכן אילו אנשים מדהימים חן וארז היו, חיבקו אותי כבר מהרגע הראשון".
על חבריו שנהרגו הוא מספר: "פוגל זה ההתנהלות היום יומית מולו, שהיא מקצועית ותומכת. מצד אחד הוא טייס מעולה, מדריך וחונך ומצד שני גם חבר עוזר וקשוב. באמת בן אדם שאהב את מי שמסביבו וזה גרם לכולם לאהוב אותו".
"שחייני הוא סגן אלוף, סגן מפקד הבסיס, שזה דמות של דיסטנס כביכול, אבל אפשר לראות על החיוך שלו שההפך הוא הנכון", המשיך. "הוא היה הבן אדם הכי נגיש וחייכן שיכול להיות, גם ברמה החברית וגם ברמה המקצועית. קור הרוח שלהם בזמן התאונה הוא מה שאפשר לי להיות פה. בזכותם אני כאן".