"בילדותי, היה לי חבר טוב ששיחקתי יחד אתו בשכונה. לא היה לנו פארק או מגרש לשחק בו, אפילו המתנ"ס הכי קרוב אלינו היה סגור רוב הזמן. לכן, נאלצנו לשחק ברחובות של השכונה וזה היה הבילוי, כמעט היחיד, שלנו. היום אני רואה אותו מדי פעם ומתגעגעת אליו המון, מתגעגעת לילד האדיב, החמוד, המיוחד, שמתחרה איתי בהצטיינות בבית הספר. חמודי כבר לא הילד הזה, חמודי מצא את עצמו ברחוב, או יותר נכון להגיד, הרחוב מצא את חמודי. הוא אפילו לא סיים לימודי תיכון ובמקום זה יצא מוקדם לחיים, החיים האמיתיים של חלק לא מבוטל מצעירים ערבים במדינה - חיי פשיעה, אלימות, שוק אפור ועולם תחתון". גורלן של חברויות רבות נחרץ כך ולצערינו חמודי הוא לא הבחור הערבי היחיד שהרחוב מצא אותו.
מספר הצעירים הערבים שמוסללים לפשיעה הולך וגובר, ובאותה תדירות, לצערנו, גם מספרם של הנרצחים. רק השנה מספר הנרצחים עומד על 75 נכון לעת כתיבת טור זה. לא ניתן להבין את המספר הזה מבלי להכיר את המציאות בה הצעירים הערבים חיים. מציאות שהממשלה הזו וקודמותיה אחראיות לה. צריך להבין את הרקע שגרם לבחורים כמו חמודי להגיע למצב הזה, ולהבין שהטיפול בגורמים שמביאים אותם לרחוב הוא הפתרון האמיתי למגפת הפשיעה שהורסת את חיינו.
עוד בוואלה!
ארגוני הפשע השולטים ביישובים הערביים ובחייהם של רבים מהווים סכנה עיקרית, המאיימת לא רק על החברה הערבית אלא על החברה כולה. לסוגיה המורכבת הזו ישנם שני פתרונות משלימים, הראשון דורש מהמשטרה לפעול במהירות ובשת"פ עם הקהילות והרשויות המקומיות, לקחת אחריות מלאה ולבצע את תפקידה כראוי בכל הקשור לאכיפה. ואילו השני, דורש טיפול הוליסטי ומעמיק בגורמי עומק שונים, המשפיעים לטווח הארוך על הפשיעה והאלימות בחברה הערבית ומהווים במידה רבה קרקע פורייה לצמיחת ארגוני פשע ולכן הם גם המפתח למאבק בהם. גורמים אלו קשורים במספר תחומים שהמדינה מזניחה מאז הנכבה ב-1948 ועד היום, כמו תחום התכנון והבנייה, תעסוקה, תחבורה, חינוך ועוד.
טיפול בגורמי העומק יאפשר לצעירים לחיות בכבוד, להגשים את חלומותיהם וירחיק אותם מהידרדרות לארגוני פשע. במיוחד צעירים חסרי מעש, המהווים טרף קל לאותם ארגונים וששיעורם בחברה הערבית עומד על 32.5% נכון לשנת 2019. על מנת להרחיק את אותם צעירים מעולם הפשע יש לבנות ולהתאים להם מסגרות המכילות אותם ונותנות מענה לצרכיהם, מכוונות אותם מקצועית ואקדמית, תומכות בהם רגשית ומחזקות את הזהות שלהם ואת השייכות לחברה הערבית הפלסטינית. מסגרות אלו מהוות פתרון לא רק עבור צעירים בחברה הערבית, שכנראה יפסיקו להסתובב ברחובות או לשבת על הספסלים המוזנחים בשכונות, אלא גם פוגעות באופן ישיר בארגוני פשע ומקשות עליהם לאתר צעירים "פוטנציאליים" כדי לגייסם כחיילים בשורותיהם.
תעסוקה לדוגמא, היא מסגרת שהמדינה חייבת להציע לצעירים אלה. שיעורי תעסוקת הצעירים הערבים במדינה מדאיגים במיוחד: שיעור תעסוקת צעירים ערבים בגיל 20-24 עמד על58% ברבעון השני של שנת 2022, והמצב של צעירות ערביות באותם גילאים חמור אף יותר, כך ששיעור תעסוקתן עומד על 32% בלבד. כיום, קיימות תכניות ומערכי הכשרה לצעירים וצעירות ערבים אשר מגדילים את ההיצע שלהם בשוק העבודה, אך כל עוד הממשלה לא תפעל להגדלת הביקוש לצעירים וצעירות אלה - כלומר לכך שמעסיקים יהודים יעסיקו צעירים ערבים - שיעורי התעסוקה לא ישתנו באופן מהותי.
זאת, מכיוון ששוק העבודה בדומה לכל השווקים, מורכב מביקוש והיצע, והיצע גבוה של עובדים ערבים לא יעלה את שיעור התעסוקה כל עוד הביקוש אליהם הינו נמוך- 6.5% בלבד מן העובדים הערבים עובדים בעסקים בבעלות יהודית. בידי הממשלה לא מעט כלים שבאמצעותם היא תוכל להגדיל את הביקוש לצעירים ערבים בשוק התעסוקה, כגון מענקים לתעשיינים ממשרד הכלכלה או דרך התקשרויות ומכרזי רכש ממשלתי. הממשלה יכולה לעודד תעסוקת צעירים באמצעות כלים אלה ע"י תעדוף יזמים המעסיקים צעירים ערבים.
עד שהממשלה לא תבין שיש גורמים רבים לפשיעה בחברה הערבית ושהפתרון הנדרש, לבעיות הנובעות משנים ארוכות של אפליה נגד החברה הערבית, הוא הוליסטי, בחורים כמו חמודי ימשיכו להידרדר לפשיעה, אנחנו נמשיך לשמוע בתקשורת כמעט כל יום על רצח של עיתונאים ועיתונאיות, אימהות ואבות, נערים ונערות, נשים וגברים, ערבים וערביות ונמשיך לחיות בפחד ביישובים שאינם בטוחים למחייה.
מרוה סאלח, היא רכזת פיתוח כלכלי. ויסאל רעד היא רכזת שינוי מדיניות בתחום המאבק נגד פשיעה ואלימות בחברה הערבית. שתיהן פועלות בעמותת סיכוי-אופוק, הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין ערבים ליהודים במדינה.