כולם צריכים לשרת מישהו. בוב דילן שר על זה פעם. לא משנה אם אתה שגריר צרפת, אלוף העולם באגרוף או עורכת וואלה! סלבס - כולם משרתים בסוף מישהו. זה שיר על בחירה בין טוב ורע, אבל גם שיר על ענווה. ג'ון לנון לא אהב את זה, וענה לדילן בשיר משלו: "שרת את עצמך". לא מפתיע שלנון גם החזיר ב-1969 את תואר האצולה שקיבל ממלכת אנגליה המנוחה. אפשר להתווכח על הבחירה של העם הבריטי להמשיך ולשרת את המונרכיה, על כל האספקטים הארכאיים של להיות "נתין" בממלכה במאה העשרים ואחת - אבל היום מכל הימים אפשר גם להעריך את הענווה והאצילות שיש בבחירה הזאת. בשירות הזה.
ראש עיריית לונדון, סאדיק קאן, הסביר לתקשורת הבריטית שהארגון להלווית המלכה אליזבת השנייה הוא המסובך אי פעם. "זה כמו ההכנות לחתונות המלכותיות, לחגיגות ה-70 למלכה ולארגון האולימפיאדה - ביחד", הסביר. מנהל ה-TFL, האחראית על התחבורה הציבורית בלונדון, הצטרף אליו ואמר שהיום יישברו שיאים בכמות הנוסעים בטיוב, ברכבת ובאוטובוסים ברחבי העיר. יותר משני מיליון נוסעים שזורמים לאותו מקום. זה נשמע כמו אסון ידוע מראש. בפועל, זה היה בדיוק ההפך. בשום מקום לא עמדתי יותר מדקה לרכבת התחתית או לאוטובוס, ותמיד היה מקום לשבת.
קשה שלא להיזכר באירועים דומים כאלה בארץ הקודש ולעשות השוואות כואבות במיוחד. נזכרתי למשל ביום בו רב חשוב נקבר בבני ברק (לא ה-רב החשוב) ובמשך שעות אי אפשר היה לעלות על אוטובוסים ברחבי גוש דן כי הם פשוט היו מלאים בנוסעים ולא עצרו בתחנות. התשובה הישראלית לאירוע רב משתתפים הוא "אל תגיעו לאזור", בעוד התשובה הבריטית היא: "אנחנו על זה". מכל הדברים שהופכים את הייאוש ליותר נוח בלונדון בולט הארגון והסדר, שהוא ההפך מה"יהיה בסדר" הישראלי.
בכל פינת רחוב בלונדון אפשר היה לראות שוטר במדים. תפקידם היה להשליט סדר, ובעיקר להיראות. על כל שוטר היום שני סדרנים שלבשו וסטים כחולים. על כל סדרן היו שלושה מתנדבים שלבשו וסטים כתומים. בגדול, זה הרגיש כאילו כמות האנשים שהיו אחראים על הסדר הייתה זהה כמעט לכמות הצופים. באזור צ'לסי, קילומטרים רבים מההלוויה, ראיתי שוטר שמכוון זוג שמחזיקים כיסאות פלסטיק ביד. שאלתי את השוטר לאן הוא מכוון את האנשים והוא אמר בחיוך: "האמת שאני לא באמת יודע. אני מכוון אותם לכיוון הכללי של הפארק כי לשם צריך ללכת. אני שוטר, לא מודיעין". ואז הוא מתחיל לצחוק.
הצחוק הזה לא נדיר. ההומור הבריטי המוכר לא נעלם בבוקר של הלוויה המלכותית, אלא שבמקום השנינות והציניות שמאפיינים לרוב את ההומור הזה, הפעם הוא התבטא במין חוסר נעימות קיומית. אנשים צוחקים ואז מסתכלים סביבם אם זה בסדר לצחוק. בשעות שלפני הלוויה נראה שכולם מנסים לצחוק בכוח. זה מנגנון טבעי. בשעה 11 בדיוק, עם תחילת ההלוויה, כל הצחוקים נדמו, ושקט מופתי השתרר באזור למשך שעתיים. מתברר שמאות אלפי אנשים ששותקים ביחד, בדממה מוחלטת, מייצרים סאונד לא פחות עוצמתי ממופע רוק. יש קולות שלא שומעים באוזניים, אלא בלב.
הגעתי בזריזות ובלי צפיפות ברכבת התחתית לתחנת "גרין פארק" הסמוכה לארמון בקינגהאם, וכבר בכריזה ברכבת נאמר שכל עמדות הצפייה בתהלוכת הלוויה מלאות והסדרנים מפנים את מי שמגיע עכשיו להייד פארק לצפייה באירוע במסכי ענק. ניגשתי לסדרנית נחמדה והסברתי לה שאני חייב להיכנס. היא סירבה. בנימוס, אבל עדיין סירבה. נאלצתי להסביר לה קצת על המנדט הבריטי, הספר הלבן ובאופן כללי על זה שהמנוחה המלכותית מעולם לא טרחה לבקר במדינת ישראל וזה יהיה מאוד לא הוגן מצדה לא לאפשר לי להשתתף בטקס הלוויה שלה אחרי שהגעתי מכל כך רחוק. יכול להיות שהגזמתי, אבל בסופו של דבר הסדרנית אשכרה הסכימה לאפשר לי להיכנס.
זו תחושה מאוד מוזרה להתגנב להלוויה, בטח כזאת של אישה שלא באמת הכרת, ולמען האמת מעולם לא חיבבת במיוחד - ועדיין קשה היה להתעלם מתחושת ההיסטוריה החזקה שבאוויר. בריטים מכל רחבי הממלכה שהרגישו צורך לא רק לקחת חלק באירוע, אלא הגיעו כבר בשעות הלילה כדי לתפוס מקום מקדימה. אלה לא היו רק "מלוכנים" אובססיבים (וכאלה לא חסר). היו שם גם הורים שהביאו תינוקות למקום, נכדים שגלגלו סבתות בכיסאות גלגלים ואפילו בחור עיוור שהגיע עם כלב הנחייה שלו.
אני תופס מקום קרוב לגדר שמחוץ לארמון בקינגהאם פחות משעה לפני שההלוויה מתחילה. אני מגלה אנשים שהגיעו יממה לפני הזמן כדי לתפוס מקום, אבל כנראה שמשהו בכישורי החיים הישראליים (נשבע שלא חתכתי אף אחד בתור ואפילו לא הסתרתי לאף אחד) הביא אותי למקום הנכון בזמן הנכון.
מצדי עומדת משפחה מצ'שייר, כן אותו מחוז שעל שמו נקרא החתול באליס בארץ הפלאות. "תכננו חופשה בלונדון בכל מקרה", מסבירה לי האמא הדברנית של המשפחה, בזמן שבעלה השתקן מהנהן, "וברגע שהבנו שיש לנו הזדמנות לראות את ההלוויה הבנו שאנחנו חייבים את זה בשביל עצמנו ובעיקר בשביל הילדים". הילדים, שנראו סובלים ומשועממים לאורך כל היום, אולי יבינו בעתיד למה הם היו חייבים את זה בשביל עצמם.
זוג משפילד מספר לי שהם ניצלו את יום החופש בשביל גיבוש משפחתי. שאלתי אם הבן הצעיר, צ'ארלי, נקרא על שם המלך, ואמו ענתה בקול רם ששמור לאנשים ששתו את הבירה הראשונה שלהם לארוחת בוקר: "קראנו לו ככה למרות הנסיך צ'ארלס (הטעות במקור - ע.ס) ולא בגללו". הקהל מסביבה פורץ בצחוק מתגלגל. שאלוהים ישמור על המלך, כי נראה שהבריטים עשויים לאכול אותו חי.
רכבים שחורים מובילים את המשפחה המלכותית מהארמון אל מנזר ווסטמינסטר, שם נערך טקס ההלוויה. הקהל מקבל את בני המשפחה במחיאות כפיים. הרכב של ויל וקייט מקבל קצת יותר מחיאות כפיים מזה של הארי ומייגן. הרכב של הנסיך אנדרו לא מקבל מחיאות כפיים בכלל. קצת מוגזם האמת, אפשר לחשוב מה הוא כבר עשה. בישראל בטח היו מזמנים אותו לנבחרת ישראל או הופכים אותו לזמר השנה.
אישה מבוגרת מספרת לי שהיא זוכרת את היום שצ'ארלס ואנדרו נולדו. אני שואל אותה אם היא כבר התרגלה לקרוא לצ'ארלס בטייטל החדש שלו - "המלך". היא מחייכת ואומרת: "מעולם לא קראתי למלכה בשמה הפרטי, בעוד לצ'ארלס אני קוראת צ'ארלס כבר יותר מ-70 שנה". אז אני מבין שהתשובה שלילית, אני מחזיר לה בחיוך, והיא אומרת שהיא כלבה זקנה ואי אפשר ללמד אותה טריקים חדשים. למען הסר ספק הזקנה המתוקה הזאת הייתה לוקחת את "האח הגדול" בישראל בהליכה.
אחרי מה שנראה כמו מאתיים אלף תזמורות תהלוכה, הארון המלכותי מגיע סוף סוף אל ארמון בקינגהאם, וכל הידיים מושטות באוויר כדי לצלם את האירוע בטלפונים. רבות נכתב על הדימיון והשוני בין טקס ההלוויה של אליזבת השניה לבין זה של אביה ג'ורג' השישי לפני 70 שנה, אבל אין ספק שזה ההבדל הגדול ביותר. את מסע הלוויה המלכותי של ג'ורג' אנשים תיעדו בעיניים ובלבבות, את זה של אליזבת כולם ראו דרך מסך, גם אנשים שהיו במרחק מטרים מהארון. זו לא ביקורת, זה הצייטגייסט. לראייה, הח"מ עשה כחצי תריסר תמונות סלפי עם הארון. לרגע אחד קצר אני חושב על צביקה פיק, ואני מבואס בשבילו שאנשים לא זכו לעשות סלפי'ז בהלוויה שלו.
הרחק ממסע הלוויה יש אנגליה אחרת, ויש לונדון אחרת. נסיעה של שתי דקות ברכבת התחתית יכולה להוביל לתחושה של מסע בין שתי ערים. אלו היו הטובים שבזמנים, אלו היו הרעים שבזמנים, וכו'. שני מיליון תיירים מכל הממלכה הגיעו לבירה כדי לחגוג את סוף השבוע החופשי. בתי המלון מפוצצים וכמעט כל הרחובות במרכז העיר הפכו למדרחובים, פשוט כי אין לאנשים מספיק מקום ללכת על המדרכות.
בערב שלפני ההלוויה הלכתי להופעה אינטמית של גארי בארלו, הסולן של להקת טייק דאת. האולם הורכב בעיקר מנשים מבוגרות ושתויות שבאו לחגוג עם אליל נעוריהן, אבל כמנהג המקום המופע מתחיל בדקת דומיה לזכר המלכה. המעבר של הנשים מצחוק ושתיית שמפניות לבכי ענוג למשך דקה הזכיר לי, להבדיל, את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות אצלנו. אולי הבריטים האמינו שהם יכולים לזקק כאב שלנו לוקח יום שלם להתמודד איתו לתוך דקה אחת. לא בטוח שזה מספיק. כשבארלו שר את "Rule The World" שיר שהוא ביצע בעבר מול המלכה בארמון בקינגהאם, הוא החל לדמוע. אני לא בטוח שאפילו הוא הבין למה, אבל זה היה רגע מרגש. מוזיקה יודעת לעשות את זה טוב יותר מכל דבר אחר. ייתכן שגם בעיניי החל להיווצר נוזל מלוח מרוב התרגשות. אני לא מאשר ולא מכחיש.
ערב אחרי והמלכה אליזבת עוזבת את לונדון בפעם האחרונה. בשעה שהארון מגיע לארמון וינזדור, אני מוצא את עצמי בפאב אנגלי מסורתי באזור הסוהו, שהכניסה אליו כרוכה בעמידה בתור (אלא מה) של 20 דקות. ההלוויה מוקרנת על המסכים בפאב כאילו מדובר במשחק כדורגל, אבל הנוכחים לא כל כך מתייחסים למסכים ומתרכזים בבילוי. לבסוף אני מתיישב על הבר ומזמין פיינט מהברמנית כריסטינה, במקור מפולין. אני אומר לה שבטח היא, כמוני, מרגישה זרה בתוך ההתבטלות הבריטית מול בית המלוכה. היא מסכימה בהיסוס, אבל מסבירה שהיא מבואסת מהמוות של המלכה. "בסופו של דבר הייתה כאן מונרכית אישה במשך שמונה עשורים", היא מתפייטת, "ומעכשיו יהיה גבר לבן וזקן. ואחריו יבוא עוד גבר לבן, ואחריו עוד גבר לבן. כאילו חסר בעולם גברים לבנים ששולטים בעניינים. אני בטוחה שגברים לבנים ימצאו דרך לקבוע את מין העובר בהיריון ואז אף פעם לא תהיה עוד מלכה".
יכול להיות שאת הפרשנות הכי מעניינת על מות המלכה שמעתי דווקא מברמנית בפאב. ויכול להיות שזה גם מוסר ההשכל. זה בהחלט מוזר שיש בעולם עדיין מלכים ומלכות כאילו אנחנו חלק מסדרת בת גרועה של "משחקי הכס". באופן אישי, יותר הגיוני לי שיש אנשים שפותחים מסעדת פלאפל וקוראים לעצמם "מלך הפלאפל", מאשר שיש אנשים שחושבים שזה שהם נולדו למשפחה מסוימת הופכת את שאר האנשים במדינה לנתינים שלהם. ועדיין, לפחות לאליזבת היה יתרון אחד - היא הייתה אחת הנשים החזקות בעולם, וילדות קטנות יכלו להביט עליה ולחלום בגדול. כאבא לשתי בנות, יכולתי למצוא בזה מעט נחמה. במותה, אליזבת העבירה את התפקיד לגבר עם עבר מפוקפק, שבגד באשתו כבר בירח הדבש שלהם. גבר שלא בטוח שהייתם קונים ממנו רכב משומש הוא היום "מלך אנגליה". גבר שקיבל את התפקיד אך ורק בגלל שהוא נולד למשפחה הנכונה. כאלה, כמו שאיבחנה בחוכמתה האינסופית כריסטינה הברמנית, יש לנו מספיק.