היום (שבת), 10 בספטמבר, לפני שבעים שנה, חתמו ממשלות ישראל וגרמניה המערבית על הסכם השילומים. על פי ההסכם שנחתם בין ישראל וועידת הארגונים היהודיים לממשלת גרמניה המערבית, גרמניה התחייבה לשלם לישראל במשך 12 שנים סכום של כשלושה מיליארד מארק גרמני (כ-833 מיליון דולר) בהעברת סחורות. עוד נקבע כי גרמניה המערבית תשלם פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו ממעשי הנאצים ותשיב את הרכוש שנבזז מהיהודים.
ההסכם בין המדינות עורר סערה גדולה בישראל. בקרב הציבור הישראלי ובכנסת נוצר קרע בין המצדדים בהסכם לביו המתנגדים לו. במסגרת ההסכם, גרמניה הכירה ברצח העם היהודי. בפתיח להסכם נכתב כי בימי המשטר הנאצי נעשו "מעשי פשע שלא ישוערו" וגרמניה "מביעה את רצונה לתקן, ולו במקצת, את הנזק שנגרם".
עוד בוואלה!
עבור רבים מאזרחי ישראל ומבני העם היהודי, היה זה צעד בלתי אפשרי. ההסכם בין המדינות נחתם פחות משבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כשרבים מתושבי המדינה הצעירה חוו על בשרם את זוועות השואה ואיבדו את יקיריהם, וכשגרמניה הייתה מוחרמת ומצורעת מבחינת יהודי העולם וישראל. עומק הקרע שיצר הדיון בהסכם השילומים ניכר שמונה חודשים לפני כן, בעת שהכנסת החלה לדון בנושא. היה זה אחר הצהריים של יום חורפי, 7 בינואר 1952.
חצי שנה קודם לכן נערכו הבחירות לכנסת השנייה. בעוד שמפא"י בראשות דוד בן גוריון הצליחה לשמור על כוחה וירדה מ-46 מושבים בכנסת ל-45 מנדטים, מפלגת חרות, שבראשה עמד מנחם בגין איבדה 6 מושבים וירדה מ-14 מנדטים ל-8 בלבד. במשך חצי שנה הסתגר בגין בביתו ולא הגיע לכנסת להישבע אמונים. רק באותו יום, 7 בינואר עשה זאת.
אחרי שמסר את הצהרת האמונים יצא מהכנסת והלך לכיכר ציון, שם החלה הפגנה נגד ההסכם. הנאום שנשא שם נחשב לחריף ולתקיף ביותר שנשא בגין. "על זה כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קורבן אשר לא נקריב לסכל מזימה זו", קרא למפגינים. הוא המשיך: "אדון בן גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו. יש לו בתי סוהר ומחנות ריכוז. נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים, כי אין אנו טובים מאלה שעלו לגרדום. כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! (למלחמת אחים - א"א) היום אתן את הפקודה: כן! זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות".
מאות מפגינים החלו לצעוד לעבר בניין הכנסת וכשהגיעו אליו, השליכו אבנים וניפצו את חלונות בית הנבחרים. המשטרה לא הייתה ערוכה לאירוע אלים כל כך. עימות קשה התפתח בין השוטרים למפגינים. אדי הגז המדמיע חדרו לאולם המליאה, חבר כנסת נפגע בראשו, מאות שוטרים ומפגינים נפצעו ו-250 בני אדם נעצרו. כעבור יומיים, הקואליציה ניצחה בהצבעה וחבר הכנסת בגין הורחק מהמליאה לשלושה חודשים.
הכסף שהעבירה גרמניה לישראל עזר למדינה בת הארבע להיחלץ ממשבר כלכלי עמוק ביותר. קופת המדינה הייתה ריקה, האזרחים קיבלו מזון בהקצבה, בשעה שגלי עליה המשיכו להגיע. הצבא, שבאותו זמן אך יצא מהמלחמה על קיומה של המדינה, היה צריך להצטייד לקראת הבאות ולהגן על הגבולות הפרוצים.
בן גוריון הסביר שכספי הפיצויים הם צורך קיומי. "איננו רוצים שיבואו הנאצים הערבים וישחטו אותנו", הסביר וחזר מספר פעמים על הנימוק המוסרי להסכם: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו". המאבק היה גם פוליטי. בגוש המתנגדים להסכם היו יחד עם חרות גם מפלגות האופוזיציה: הציונים הכלליים, מפ"ם ומק"י. משמאל ההתנגדות להסכם הייתה עזה ויצרית לא פחות, אם כי לא אלימה.
אחרי חתימת ההסכם, כשחרות כמעט וזנחה את המאבק, ראשי מפ"ם המשיכו בהתנגדות נחרצת לכל מגע עם גרמניה. המשורר אבא קובנר, חבר קיבוץ עין החורש ומי שהיה מלוחמי מרד גטו וילנה וחבר במחתרת הנקמה בגרמנים, הקפיד להשמיע את התנגדותו הנחרצת לכינון קשרים עם גרמניה. קובנר נחשב למצפן מוסרי וחברתי של תנועת הקיבוץ הארצי.
"בל יקום הדבר", קרא אבא קובנר בנאום שנשא נגד מכירת נשק לגרמניה בשנת 1955. "על המשמר" ציטט את קובנר באומרו: "האמינו לי, שם בין חומות הגטו, מול שער מוגף שמאחוריו עמד האויב המכודן, בסמטותיה של וילנה, בלילות הפחד השטני, הרגשתי את עצמי יותר בן חורין מאשר בשלושת הימים הנוראים הללו באדמת ירושלים העברית, נוכח כנסת ישראל הריבונית שבין כתליה נפל דבר אשר לא היה כמוהו לחומרה בספר המעשים של האומה. אני רואה במשלוח הנשק שואה מוסרית שאין לשער את סופה ואשר תהרוס את כל רקמת חיינו".
בקרב הציבור הישראלי היו רבים שבמשך שנים החרימו את גרמניה ולא קנו מוצרים מתוצרת גרמנית. בשנותיה הראשונות של המדינה אף היה אסור לאזרחים ישראלים להיכנס לגרמניה. גם כשהדבר הותר, היו רבים שנמנעו להגיע לשם.
כרזות שנמצאות באוסף הספרייה הלאומית ממחישות את ההתנגדות לכל מגע עם גרמניה. הקריאה לחרם החלה כבר בשנות השלושים, בתקופת הישוב וניתן לראות גם את זה באוסף הכרזות. באוסף ישנן גם תמונות של הצלם בנו רותנברג מההפגנה הסוערת בינואר 1952, בעת הדיון שנערך בכנסת על הסכם השילומים. רותנברג עצמו נולד בגרמניה ועלה לארץ ישראל ב-1933, השנה שבה עלתה המפלגה הנאצית לשלטון.