תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הפטנט הישראלי הייחודי הזה, חסר התקדים בעולם כולו בהיקף ובעומק סמכויותיו, הוא התפקיד הציבורי המסובך, הקשה והמייסר ביותר בציבוריות הישראלית. יש שתי תכונות הכרחיות שכל יועץ טוב צריך לאמץ לעצמו - אחת מצפונית, אחת אסטרטגית.
הראשונה, מלחמה ללא מצמוץ בעקרונות ובערכים שהוא מאמין בהם, והשנייה בחירה מושכלת של המלחמות. אין סתירה בין שתי התכונות הללו. להפך. היועץ צריך לשדר כי אינו משחית זמן על מאבקים לא קדושים, ומצד שני כשהוא כבר יוצא למלחמה, הוא לא מסתכל לאחור. שני היועצים הקודמים כשלו לא פעם במדד התכונות הללו. יהודה ויינשטיין, למשל, טייח את החקירות הגדולות והחשובות נגד אביגדור ליברמן, אך החליט להגיש את כתב האישום הקטן והמינורי נגדו בעניין השגריר בבלארוס. כשכבר הגיש את כתב האישום הזה, התבטא ביותר מפורום אחד כי עם כתב האישום הזה שהוא מאמין בו בכל לבו הוא "יילך עד בית דין של מעלה". בפועל, לאחר שליברמן זוכה בבית משפט השלום (שמבלי לפגוע, במונחים של ויינשטיין הוא הכי בית דין של מטה), ויינשטיין מצמץ, לא הגיש ערעור, ונטש את המערכה כבר לאחר הכרעת הערכאה הנמוכה ביותר.
אביחי מנדלבליט גם לקה בפערים בין הצהרות למעשים - למשל, לאחר פרישתו של שי ניצן מתפקיד פרקליט המדינה בתקופת ממשל מעבר, הצהיר מנדלבליט כי רק המשנה שלו, שלמה למברגר, יכול למלא את מקומו, וכל מינוי אחר לא יהיה סביר משפטית. בפועל, לא רק שהתקפל מאמירה זאת, ונמנע מלהביע אותה בבג"ץ, הוא לימים תמך בפועל במתחרה של למברגר, עמית אייסמן, למינוי הקבוע. ייתכן והיועצת המשפטית הנוכחית, גלי בהרב מיארה, בחרה גם היא בקרב לא נכון, עלתה על מסלול תסבוכת, וסיכוייה לצאת ממנה טוב נראים די קטנים.
הכל החל בשאלת מינוי הרמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר. מההסברים המקדמיים שהעבירה היועצת לשר הביטחון בני גנץ - הסברים שניתן להם ביטוי פומבי גם בהודעות לעיתונות - היה אפשר לקבל את התחושה שהכיוון של היועצת הוא לא לאפשר את מינוי הרמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר. הפגישה של היועצת עם גנץ ועם היועץ המשפטי של מערכת הביטחון שינתה את הכיוון ב-180 מעלות. היועצת בשורה התחתונה שוכנעה להכשיר את המינוי, לטעמי בצדק רב, ועשתה זאת על אף קולות המחאה מספסלי האופוזיציה בכנסת.
אלא שהיתה בעיה קטנה: מאז 1999 פועלת בישראל ועדה מייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. הוועדה הוקמה במסגרת הפקת הלקחים מפרשת בר-און חברון, שלה היה אחראי בין השאר, איך לא, ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו. הוועדה הוקמה מכוח החלטת ממשלת ישראל, ומכוחה גם נקבע שבראש הוועדה יעמוד שופט בית משפט עליון בדימוס. תפקיד הוועדה לבדוק שששת המינויים הבכירים במדינה - רמטכ"ל, מפכ"ל, ראש מוסד, ראש שב"כ, נציב שב"ס ונגיד בנק ישראל - יהיו כאלה שלא דבק בהם רבב, או כנוסח החלטת הממשלה דאז: "להבטיח את טוהר המידות במינויים בכירים ולבחון שמא דבקו פגם או דופי כלשהם במינויים המוצעים". מ-2018 תקופת המינוי של חברי הוועדה קצובה לשמונה שנים.
במרץ השנה הלך לעולמו שופט בית המשפט העליון בדימ', אליעזר גולדברג בעודו מכהן בתפקיד יו"ר ועדת המינויים. הממשלה לא מיהרה למנות לו מחליף שכן במהלך החודשים הללו לא עמד אף מינוי חדש על הפרק, וגנץ לא היה קשוב מספיק לאלה שהפצירו בו להזדרז ולמנות רמטכ"ל, שכן תקופת בחירות וממשלת מעבר יכולה לנחות עליו בכל רגע. ואכן, תקופת בחירות הוכרזה במהרה, גנץ ביקש למנות רמטכ"ל, צלח את משוכת היועצת המשפטית לממשלה, אך יו"ר ועדת בחירות לא היה בנמצא. זה השלב שבו עלה שמו של שופט בית המשפט העליון, מני מזוז, שפרש מהמערכת לפני כמה חודשים. הממשלה ביקשה למנות אותו לשמונה שנים, ועשתה זאת על אף קריאות הביניים מהאופוזיציה.
המבקרים מימין מחו על כך שדווקא המינוי שאמור להיות הסמן המובהק של סוגיית טוהר המידות, דווקא הוא מתבצע על ידי ממשלת מעבר. כאן אני יכול לספר כי גם בתוך משרד המשפטים היה מי שתהה עוד לפני המינוי אם אין בכך פגם, ואם לא הדבר הנכון לעשות הוא למנות את מזוז בשלב ראשון רק כיו"ר ועדת מינויים אד הוק לצורך המינוי הדחוף של הרמטכ"ל הבא של צה"ל. היועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה, סברה אחרת והעתירה לבג"ץ מיהרה להגיע.
אתמול נדונה העתירה בפני הרכב של שלושה שופטים בראשות ההרכב נעם סולברג ולצדו יעל וילנר והשופטת החדשה בבית המשפט העליון, רות רונן. די מהר השופטים הפתיעו את הפרקליטות כשהציעו לנציגיה להסכים שמינויו של מזוז בתקופת ממשלת המעבר יהיה רק לאישור מינויו של האלוף הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. נציגי הפרקליטות ביקשו הפסקה כדי להתייעץ עם היועצת, וזאת מצדה התייעצה עם מזוז עצמו. שניהם הסכימו ביניהם כי צריך להתנגד להצעת השופטים. ההסבר שלהם הוא שהוועדה במהותה אמורה להיות מנותקת משיקולים פוליטיים ושהקציבה לשמונה שנים היתה מכוונת מלכתחילה לכך שחברי הוועדה יכהנו תחת ממשלות שונות. מינוי אד הוק של יו"ר ועדה, כך סבורים בהרב מיארה ומזוז, מעלה חשש לפוליטיזיציה של הוועדה: הפוליטיקאים יראו כיצד יפעל מזוז עכשיו, ולפי פעילותו יחליטו אם למנות אותו בעתיד למינוי קבוע. המצב הזה, כך חוששים היועצת הנוכחית והיועץ בדימוס, עלול לצבוע את יו"ר הוועדה בגוון פוליטי, לפיו הוא מתאים לממשלה אחת, אך לא לממשלה אחרת.
עם כל הכבוד, הטיעונים הללו בדבר הניתוק המתבקש של הוועדה מהפוליטיקה, נראים לי בעצמם מנותקים ומעט מיתממים. המינוי הזה, יו"ר ועדה מייעצת למינוי בכירים, נבחר בסוף על ידי דרג פוליטי, הכי פוליטי שיש: ממשלת ישראל. הוא לא נוחת מאיזה טריבונל מלאכי עליון, ואפילו לא על ידי ועדה חיצונית בלתי תלויה, הוא נבחר על ידי פוליטיקאים. למה שהאופוזיציה תקבל בשלוות נפש את המינוי הזה בתקופת ממשלת מעבר? אז מה עם כהונת שמונה שנים חוצה ממשלות? גם כהונות יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה חוצות ממשלות, וההנחיה היא לעשות הכל כדי להימנע ממינויים בתקופת ממשלת מעבר; גם כהונות של מפכ"לים ורמטכ"לים חוצות בפועל ממשלות.
גם אם הטיעון של המדינה מבוסס על היגיון סביר, ההיגיון הזה, במקרה הטוב, בוודאי לא גובר על ההיגיון של העותרים. מותר להם לחשוד, גם אם לא בצדק, במניעים של המתחרים הפוליטיים שלהם במינוי כזה או אחר לתפקיד. אז כשיש טיעון סביר אחד אל מול טיעון סביר שני, צריך להפעיל היגיון פשוט ולשאול - למה בכלל היה צריך להזעיק את מזוז בתקופת ממשלת מעבר? התשובה היא פשוטה: כדי למנות באופן חריג רמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר. זה מקרה חריג שדורש פתרון חריג, ולכן ההיתממות וההצטדקות מיותרות פה.
למען הסר ספק, אני אישית חושב שאין מתאים ממזוז לתפקיד מבין המועמדים הפוטנציאליים. בעיניי מזוז הוא אחד מארבעת היועצים המשפטיים החשובים והטובים ביותר שהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל (כשלצדו מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר). הוא מקצוען, חכם, עם מצפון מחודד, ישר דרך ומחשבה. אם נחזור לתכונות שהצגתי בפתיחת המאמר, ברור שהנחרצות והיעדר המצמוץ של מזוז בנושא (הוא כבר הודיע ליועצת שבכל מקרה, גם אם בג"ץ יפסוק בעד העותרים, הוא אישית לא יכהן כיו"ר אד הוק לעניין הרמטכ"ל), נתנו רוח גבית ליועצת, אבל בשונה ממזוז שהוא היום שחקן חופשי ויכול להרשות לעצמו להתעלם מהתכונה השנייה - בחירת המלחמות - לבהרב מיארה אין את הפריבילגיה הזאת. היא מנהיגת המערכת, וחייבת לבחור בקפידה את מאבקיה, ובמקרה הזה נראה שבחרה בקרב הלא נכון.
אם יאיר לה המזל פנים ובהרב מיארה תשחק אותה בבג"ץ, ואז ממילא, במבחן התוצאה, הניתוח לעיל לא יעניין אף אחד; אם תפסיד, אנחנו בפלונטר מתסכל. מזוז כאמור הודיע שלא יישב בתפקיד, ולך תמצא עכשיו שופט בית משפט עליון בדימוס שימחל על כבודו ויסכים לשבת בראשות וועדה שמזוז סירב לעמוד בראשה מטעמים עקרוניים. אם יימצא כזה, ניחא, אם לא יימצא כזה, אנחנו עלולים לחכות לממשלה הבאה שתקום רק בסוף השנה כדי שתאשר, אם תאשר, את מינויו של הרצי הלוי לרמטכ"ל הבא; ואז מה עשינו? הרי כל המהלך של אישור מינוי הרמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר נבע, לשיטת בהרב-מיארה, בשל הצרכים הביטחוניים של המדינה.
אז לאור הדברים הללו והסיכון הגלום פה, האם במסגרת האיזונים הפנימיים שבהרב מיארה עשתה עם עצמה, היא לא היתה צריכה לוותר על המלחמה הזאת? הנימוק המשפטי שלה, כאמור, לא מבוטל וחסר היגיון, הוא בסדר עבור עורכת דין חכמה ומפולפלת, לא עבור אישה שאמורה להנהיג. יועצת משפטית לממשלה צריכה להיות לא רק משפטנית מוצלחת, אלא גם מנהיגה - שיודעת גם להילחם, אך גם לבחור את מלחמותיה. את המנהיגות הזאת בהרב מיארה עדיין לא הוכיחה בשבעת חודשי כהונתה, בטח לא במקרה המבחן האחרון.