כשכבר חשבנו ששיאי הזוהמה שנשפכה ממקלדות סריסיו של בנימין נתניהו לא יכולים להישבר, הגיעו שלשום (שלישי) התגובות שלהם למכתבי האזהרה של ועדת נאור או ברלינר - ועדת החקירה הממלכתית לבחינת הליקויים שהובילו למותם של 45 בני אדם במתחם הרשב"י בהר מירון לפני כשנה וחצי.
הפעם כבר לא היה מדובר בטענות על תפירת תיקים פליליים נגד נתניהו מצד ה"דיפ סטייט"; הפעם לא מדובר בעיסוק באמינותו של עד תביעה כזה או אחר, או בתרגיל חקירה כזה או אחר; הפעם החצים הופנו לעבר ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את נסיבות האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, אסון שנהרגו בו אזרחים ישראלים חרדים לא כתוצאה מכוח עליון, אלא כתוצאה מרשלנות נושאי תפקידים. המתקפות כמיטב המסורת הביביסטית כוונו אישית לשלושת חברי הוועדה. בתוך רגע הפכו השלושה לאיובים של "ישראל השנייה", קשורים ליאיר לפיד ובכלל בעלי אינטרסים אישיים. כמה עלוב, בזוי וצפוי.
עזבו לרגע את מכתבי האזהרה שיצאו ואת התגובות אליהם - וחשבו רגע על קלונו של ראש ממשלת ישראל לשעבר שלא יזם בעצמו את הקמת הוועדה. האסון התרחש באפריל 21'. מהרגע הראשון לא היה ויכוח שהאסון הוא האסון האזרחי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל; לא היה ויכוח שהוא התרחש במתחם ציבורי שמושך אליו מדי שנה מאות אלפים; לא היה ויכוח שהיו דיונים אינסופיים בעניין אחריות המדינה לביטחון העולים להר.
האם לא היה די באלה כדי שראש הממשלה אז יודיע מיד, ללא היסוס, שצריך להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את הליקויים שהובילו לאסון בסדר גודל כזה? האם יש אדם עם מצפון בסיסי שיכול להתווכח עם החובה של הקמת ועדה כזאת? אם לא כדי לבדוק אירועים מהסוג הזה, אז לשם מה בדיוק הומצא מוסד ועדות החקירה הממלכתיות?
רק כדי להתרשם, קחו כמה דוגמאות לנושאים שבעניינם הוקמו בישראל ועדות חקירה ממלכתיות: ב-1971 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שבחנה את השמועות בדבר מתן תשלומים כדי להטות משחקים בליגה הלאומית (אז הליגה הראשונה) בכדורגל; באותה שנה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לעניין חברת "נתיבי נפט"; ב-79' הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מצב בתי הכלא בישראל; ב-82' הוקמה ועדת חקירה לבחינת רצח ארלוזורוב (שהתרחש 49 שנה לפני כן), ועוד שלל נושאים, שגם אם הם חשובים, הם בוודאות פחות חשובים מאסון הנדסי במתחם ציבורי שגבה חייהם של 45 איש.
מתוך 20 הוועדות שהוקמו מקום המדינה, יש רק חמש שחשובות, או חשובות יותר, מוועדת ברלינר/נאור - ועדת אגרנט (מחדלי מלחמת יום כיפור), ועדת אור (אירועי אוקטובר 2000), ועדת שמגר (רצח רבין), ועדת שמגר (הטבח במערת המכפלה), ועדת כהן (הטבח בסברה ושתילה). כל השאר כאמור חשובות פחות באופן מובהק. אז למה לעזאזל היה צריך לחכות לממשלת בנט-לפיד כדי להקים את ועדת החקירה הזאת? הרי האסון התרחש בסוף אפריל 21'. נתניהו היה יכול להקים את הוועדה הזאת בעצמו, אך לא עשה זאת במשך החודש וחצי שעוד היה בתפקידו.
ההתנערות מאחריות זעקה עוד יותר עם פרסום התגובה של הליכוד למכתבי האזהרה. התגובה מתחילה במלים: "אנחנו משתתפים בכאבן הגדול של המשפחות". עד כאן התייחסות לאסון, ומכאן הפצת הקונספירציות: "מאז הקמת המדינה אף ועדת חקירה ממלכתית לא שלחה מכתבי אזהרה למועמדים בבחירות בתקופת בחירות". כמה כזב וגועל גלומים בטקסט הזה. הקורא התמים יכול בקלות לחשוב, שוועדות חקירה ממלכתיות נמנעו בעבר במכוון מלפרסם מכתבי אזהרה בתקופות בחירות ואילו היחידה שבחרה לעשות זאת היא הוועדה ה"סמולנית" הנוכחית הזאת שכל רצונה הוא לפגוע בנתניהו.
האמת היא כמובן שאם תעקבו אחר לוחות הזמנים של הוועדות במשך השנים, תגלו שהן לא היו צריכות לעמוד ב"דילמה" המדומה הזאת, שכן אף אחת מהן לא הגיעה לשלב מכתבי האזהרה בתקופת בחירות. לגוף העניין, הימנעות מפרסום מכתבי אזהרה, כמו גם מפרסום הדוח עצמו, הוא המעשה הפוליטי ולא להפך. מדוע שוועדה תימנע מפרסום החלטה אם מיצתה את עבודתה? איזו זכות יש לה למנוע מהציבור את המידע הזה? לקיחת הזכות הזאת לידיה היא שיכולה להיחשב לפעולה פוליטית. המשך ההודעה הבזויה של הליכוד הייתה: "מצער שוועדת החקירה שהוקמה ביוזמת ממשלת בנט-לפיד בחרה לעשות כן". כאמור, העובדה שהוועדה הוקמה על ידי ממשלת בנט-לפיד, ולא על ידי ממשלת נתניהו, היא עובדה עגומה. לשיטתה של ממשלת נתניהו, ביקורת על תפקודו של השליט היא כנראה אסון גדול יותר ממותם של 45 אזרחים תמימים.
את ההתנערות מאחריות של ממשלת נתניהו ראינו כבר מהרגע הראשון בשורה של התבטאויות מופלאות. מיד לאחר האסון, השר לביטחון הפנים אז, אמיר אוחנה, ששימש בפועל כשר לביטחון נתניהו, מיהר לספר לנו שאכן יש לו אחריות, אבל "אחריות אינה אשמה". במלים אחרות, אוחנה המציא מעין סטארט אפ של אחריות פריווילגית, לפיה בזכות האחריות אתה יכול לקבל מחמאות על אירוע מוצלח שאתה אחראי אליו, אבל אף אחד לא יכול להאשים אותך בכישלונו. מי שעקב אחר יכולת הביצוע של אוחנה לא הופתע, שכן את הפופולריות שלו צבר לא מעשייה אלא מהתרסה. גם כשהיה שר משפטים, במקום להנהיג את המשרד קרא לעבר פקידיו קריאות ביניים, כאילו הוא יושב על ספסלי האופוזיציה. בקיצור, חרטט במקום לעשות.
המופע של נתניהו בפני הוועדה היה בלתי נתפש. "אני לא יכול לקבל אחריות על מה שלא ידעתי", אמר ליו"ר הוועדה, השופטת דבורה ברלינר. כשזאת הזכירה לו שמכתבים ודוחות מבקר מדינה ממש בעניין זה הונחו על שולחנו ,השיב נתניהו כי "הסינון לדברים שראש הממשלה קורא הוא גדול". נתניהו אמר שנושא הבטיחות לא עלה כראוי בשנים קודמות, ועל כך העיר לו חבר הוועדה, האלוף שלמה ינאי: "העובדה שלא העלו את זה בשנים קודמות לא אומר שזה היה בסדר, זה רק אומר שההזנחה וההתרשלות בטיפול התמשכו וזרמו אותם שנה אחר שנה".
התשובה לטיעוניו המתנערים של נתניהו הובהרה במכתב האזהרה שקיבל: "כמי שכיהן כראש ממשלת ישראל משך למעלה מ-12 שנים רצופות בתקופה הרלוונטית....ידע ראש הממשלה לשעבר נתניהו, או שהיה עליו לדעת, כי אתר קבר הרשב"י במירון מטופל במשך שנים בצורה לקויה שעלולה ליצור סיכון למשתתפים הרבים בהילולה המתקיימת מדי שנה בל"ג בעומר... נתניהו לא פעל כמצופה מראש ממשלה... על אף שהנושא עמד במוקד דוחות חמורים של מבקר המדינה.... הובא לשולחן הממשלה במספר הזדמנויות.... לא דאג למעקב יעיל... גם לאחר שהובהר שהחלטות ממשלה בנושא לא יושמו". במלים פשוטות, אם ידע זה חמור, ואם לא ידע זה חמור לא פחות, בעיקר כשמדובר בפרק זמן של 12 שנים שבמהלכן הנושא מגיע פעם אחר פעם אל שולחנו.
במהלך קמפיין הבזק נגד האזהרות, פיזרה מקהלת הסריסים תהייה מדוע היועץ המשפטי לממשלה ובג"ץ לא קיבלו בעצמם מכתבי אזהרה, שהרי בג"ץ הוא זה שמנע בפועל את הפקעת השטח מהעמותות. כמה צביעות. מי שעתר כנגד ההחלטות הממשלה בעניין היו כמובן העמותות החרדיות בדחיפת המפלגות החרדיות, שאותן בלהטוטנות מרשימה נמנעים נתניהו וסריסיו מלתקוף.
ואחרי כל זה צריך לזכור: אזהרה של עדים בוועדה נועדה לשמור על זכויותיהם. האזהרה נועדה לאפשר למוזהר להתגונן מפני מסקנות עתידיות שעלולות לפגוע בו. כמה המוזהרים עלולים באמת להיפגע? ובכן, ועדת כהן המליצה שאריק שרון לא יכהן כשר ביטחון, וועדת אור המליצה ששלמה בן עמי לא יכהן יותר כשר לביטחון הפנים. בעניינו של אהוד ברק, שכיהן כראש ממשלה, על אף שוועדת אור קבעה בעניינו ממצאים קשים, היא הבהירה שאינה יכולה להמליץ נגד בחירתו של אדם לתפקיד ראש ממשלה, וזאת מהסיבה שמדובר בתפקיד נבחר ולא במינוי. גם נתניהו לא ממש ייפגע, שכן מלים קשות ככל שיהיו מצד הוועדה לא באמת ישפיעו עליו; הוא ממילא יידע להפוך אותן ליתרון אלקטורלי. מבחינה זו, צריך לומר את האמת: ועדות חקירה לא ממש גדעו קריירות של פוליטיקאים בעבר, ושרון כזכור נהפך לראש ממשלה. מי ששילמו בתפקידם היו אנשי הדרגים מבצעיים, בעיקר בצבא ובמשטרה.
כדי להסיר ספק, ברור שאף אחד מהמוזהרים לא זלזל חלילה במודע בחייהם של החוגגים במירון. לדעתי גם אין איש ציבור, או עובד ציבור כלשהו, שחסין לחלוטין מהסיכוי הטראגי שאסון כזה ייפול במשמרתו. מה שמקומם הוא אינסטינקט כיסוי התחת, האינסטינקט הנרקסיסטי-ביביסטי שייצר את התגובה הבזויה לעיתונות ואת קמפיין הבזק נגד הוועדה, וזאת כדי שכל ישראל יפנימו שהקורבן האמיתי של אסון מרון הוא כמובן - בנימין נתניהו. ומה עם המשפחות השכולות שהוזכרו בכמה מלים בתחילת התגובה? זה פחות חשוב כרגע, בטח בתקופת בחירות.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13.