אחד הנזקים הכבדים של משבר הקורונה הוא הירידה של ישראל למדרגה השנייה מתוך ארבע במדד המדינות שאינן עושות מאמצים מספקים כדי למגר את הסחר בבני אדם בתחומן, כך עולה מדוח האו"ם השנתי בנושא. במשרד הרווחה מסבירים שהמשבר הבריאותי גרם למשרדי הממשלה להוריד את הקשב לבעיית הסחר, במיוחד במשטרה ורשות ההגירה, שהיו עסוקות בשמירת הגבולות באופן שונה ועיקר תשומת הלב הופנתה לאכיפת הגבלות הקורונה.
על פי נתוני המשרד, בכל שנה נכנסים לישראל כאלף קורבנות סחר ועבדות, ומאז תחילת המלחמה בין אוקראינה לרוסיה גברו ניסיונות הסחר כאשר רק בארבעת החודשים האחרונים נבלמה כניסתן של 52 נשים שהגיעו מאוקראינה למטרות זנות וסחר.
משרד הרווחה בשיתוף עמותת קשת מפעילים שלושה מקלטים ייעודיים ומיוחדים לקורבנות סחר - לגברים, נשים ומשפחות עם ילדים. בכל מקלט ישנם עד 30 מטופלים, שמגיעים ומגיעות לשם אחרי שזוהו כקורבנות סחר על ידי המשטרה. "ישנם מספר גורמי שטח שתפקידם לאתר את בעיה ולהפנות למשטרה. צריך ראיות שנעשה סחר, על סמך קריטריונים של חוק העונשין", מסבירה יסמין קונפינו מנהלת המקלטים.
"הקליטה למקלט היא וולונטרית ורק אם הפונה מבקש", מוסיפה קונפינו. "אנחנו מצידנו לא נפעיל לחץ על המטופלים להתלונן על הפוגעים במשטרה והטיפול אצלנו לא קשור בעדות, כך למשל אם מישהי תרצה לחזור לארץ המוצא ולא להתלונן - נעזור לה. אם כן מתלוננים, המטופלים נשארים פה עד להגשת כתב אישום".
בחלוקה המגדרית של הפגיעה מוצאים שהגברים מגיעים ארצה כתוצאה מעבדות, או סטודנטים משכילים שהגיעו ארצה ללמוד חקלאות ונלקחו בכח לעבודה בשדות. הנשים מגיעות לארץ לצורך עבודות בזנות או כ"כלות בהזמנה". כלומר האישה מגיעה לארץ להינשא אך מוחזקת בתנאי עבדות משפילים, ללא קשר עם משפחתה או קרוביה ומחויבת לקיים יחסי מין על פי מצוות הגבר. לאישה זו אין חשבון בנק עצמאי והיא תלויה לחלוטין בבעלה. כולם מגיעים אחרי שחוו איומים, השפלות, מוגבלים בשעות מנוחה, מניעה ברפואה ונלקחו מהם מסמכים אישיים.
גם בתהליך ההחלמה רואים הבדלים, כאשר נשים מרגישות שקודם כל הן צריכות להחזיר את שליטה על החיים שלהן, ולכן חלקן לא ממהרות לצאת שוב לשוק העבודה אלא רוצות להחליט ולבחור במה יעבדו מתוך האפשרויות שעד כה לא ניתנו להן. לעומתן, הגברים מעדיפים לצאת לעבודה כמה שיותר מהר ולחזור לחיי שגרה. בנוסף, הנשים מצליחות לדבר יותר על המצוקה הנפשית והטראומה שעברה עליהן, לגברים זה יותר קשה והם מדחיקים.
קונפינו מתארת את המקרים הקשים שהגיעו להוסטל: "ישנן נשים שיודעות שהן מגיעות לארץ לעבוד בזנות, אך הן לא מבינות שהן גם קורבנות סחר ובהתחלה לא מבינות בכלל את הבעיה. אלו לא נשים מוחלשות בהכרח, אלא דווקא הנשים החזקות במשפחה שנשלחות להביא כסף למשפחה ואז זה מתדרדר. גם אם הן ידעו שיגיעו לזנות, בסוף הן מקבלות 25 לקוחות ביום ונעזרות בסמים ואלכוהול כדי לשרוד את העבודה. נשים רבות מגיעות לחברות לניקיון ועוברות 'טקס חניכה' כאשר בעל החברה אנס אותן בקבלה".
עוד בוואלה!
המטופלים מגיעים למקלטים בתחושת הישרדות מתוך התופת, והמטפלים מנסים לייצר עבורם גם אורח חיים מכבד. לא רק לחיות ולעבוד, אלא גם פנאי ואושר תרבותי. אי אפשר שלא להבחין ביחסי הכוחות בהוסטל, אדם או אישה שעברו כזו התעללות הופכים לתוקפנים מול אנשים אחרים או חוזרים להיות מנוצלים. הנפגעים מגיעים מעולם של יחסי כוחנות וניצול של החזקים את החלשים, ולעיתים משחזרים את החוויה הזו גם במקלט בכל מערכות ביחסים שלהם, בין מול מטופלים אחרים ובין מול אנשי צוות. המטפלים מלמדים אותם גם לתקשר באופן בריא כשווה בין שווים, ולא רק באופן מנצל או מנוצל.
אחת המשימות הקשות של צוות ההוסטל הוא לגשר בין שפות ותרבויות, מאחר שהמטופלים מגעים מ-10 מדינות ברחבי העולם. לצורך כך חברי צוות דוברי שפות, ישנם עולים ותיקים או חדשים ומנסים למצוא אנשי צוות שידברו איתם בשפת המקור. אספת הדיירות מתקיימת בשש שפות במקביל, ביניהן גם שפת הסימנים. במקלט מנסים לתת להם לבשל את המאכלים שהן מכירות מהבית ולקחת אותן לחנויות תבלינים שיש רק בארצות המוצא שלהן.
כל המקלטים חסויים ושמורים עם מאבטחים צמודים לאחר מספר מקרים של תקיפות: "אחת לתקופה מגיע סוחר או סרסור והמאבטח מדווח למשטרה. לפני מספר שבועות הגיע ראש כנופיה כדי לפתות אנשים לחזור אליהם. המטופלים לא מבינים את הסכנה שבחשיפת מקום המקלט ולעיתים העבריינים מגיעים לכאן להתנקם בהם בגלל שהתלוננו", מספרת בכאב קונפינו.
מירי מוסקוביץ, מנהלת תחום טיפול באוכלוסיות ברצף הזנות וקורבנות סחר ועבדות במשרד הרווחה, טוענת שהמדינה עושה ככל שביכולתה למנוע זנות וסחר, בעקבות האמנה שעליה חתמה מדינת ישראל. "השירות שאנחנו מעניקים משלב משרד משרדי ממשלה - רווחה, ביטחון הפנים, משפטים ופנים", היא אומרת. "בשנים האחרונות היה קשה לעבוד באופן שוטף על תחומים בין משרדים ולכן אנחנו רואים את הירידה בדירוג, אך המקלטים האלו הם שירות נוסף שאנחנו מענקים לקורבנות הסחר לצאת מהמציאות הקשה שהם נקלעו אליה. יש לנו הרבה מה לעשות כדי לצמצם את הסחר ועבדות בארץ, אך חשוב לזכור שלמרות הירידה בדירוג ישראל לא בין המדינות מוכות בסחר באנשים".
בהוסטל של הנשים אנחנו פוגשים את כ', אישה צעירה ויפה מדרום אמריקה, שמספרת בכאב את החוויות הקשות שעברה בארץ. "חשבתי שאני מגיעה לישראל לעזור לאישה זקנה", היא משתפת. "מעולם לא הייתי בחו"ל ולכן לא ידעתי שאני צריכה לסדר את הוויזה בארץ שלי. הגעתי לפה ובאמת התחלתי לטפל בזקנה, אך המשפחה שלה לא טיפלה בוויזה שלי. הם לא נתנו לי משכורת ולא נתנו לי לקבל טיפול רפואי, כך שהייתי תלויה בהם לגמרי - לא היה לי כלום". בהמשך המצב של כ' החמיר. "הם הציעו לי להתחתן עם הבן שלהם. נעניתי בחיוב כי לא היתה לי ברירה. לא היה לי כסף אפילו לאוטובוס כדי לצאת משם. העבודה לא הייתה קשה וזה גם מה שציפיתי לו, אך התנאים היו קשים מאוד".
הדרך החוצה מהמשפחה המתעללת החלה באחיה של האישה המבוגרת. "אחיה של הגברת שטיפלתי בה יצר קשר עם אדם שלישי שגם עבר את מה שאני עברתי. והוא שאל אותו איך הוא הצליח להיחלץ מהמשפחה הזאת, שסחרה באנשים כמה פעמים. לבסוף הוא גם זה שדיווח למשטרה".
"האח אמר לי שהמשטרה תגיע לחלץ אותי וגם אמר לי מתי. זה היתה שעת ערב מאוחרת, התחבאתי בחדר ועשיתי את עצמי כאילו אני לא יודעת כלום. שמעתי את הדפיקות בדלת וכל הגוף שלי רעד. בעל הבית פתח להם והשוטר ביקש לראות אותי ובעל הבית עשה כאילו הוא לא מכיר אותי". למזלה של כ' השוטרים לא וויתרו וביקשו להיכנס לבית ולבדוק מי נמצא שם, אך המשפחה לא הסכימה והשוטרים היו ללא צו חיפוש.
"לפתע הגיע שוטר שדיבר בספרדית וקרא בשם שלי מחוץ לבית, אזרתי אומץ, יצאתי מהחדר ורצתי אליו", ממשיכה כ'. "משם לקחו אותי לתחנת משטרה, הגשתי תלונה ואמרתי להם שיש לי הוכחות לכמה אנשים שעברו את זה במשפחה הזו. לא האמתי כמה מהר חזר אלי הכוח שלי לעמוד מול המשפחה שפגעה בי".
לכ' יחסים מורכבים עם המשפחה שסחרה בה. "מצד אחד הם גרמו לי להרגיש בת בית, מצד שני הם רימו אותי וממש שיחקו אותי. הייתי מאוד כעוסה. נקשרתי למשפחה הזאת, במיוחד לאישה המבוגרת שטיפלתי בה, כי הייתי שם כמעט שנה, אבל ואני לא מבינה איך אין להם טיפת חמלה". לרוע מזל המשטרה סגרה את התיק מול המשפחה מחוסר ראיות, וכ' כועסת על ההחלטה. "אני לא מבינה איך זה קרה. אף אחד לא דיבר איתי או עם העו"ד שלי, למעט הלילה שחילצו אותי - זה קשה ומתסכל. השלב הבא מבחינתי זה לחזור הביתה אבל הבירוקרטיה עדיין לא הסתיימה אז אני נשארת כאן בהוסטל - כרגע זה הבית".
בהוסטל של הגברים האווירה אחרת לגמרי, הבושה גדולה הרבה יותר, במיוחד קורבנות שעינויים במחנות בסיני. המטופלים חווים השפלה כי הם כביכול צריכים להגן על עצמם, שלא כמו נשים שחלשות יותר. התחושה שלהם שהצליחו לקחת מהם הכל ובלי שהיתה להם יכולת לעצור את זה, היא תחושה קשה ביותר.
ל', גבר כסוף שיער מאסיה נשוי ואב לילד, מספר ששמע על אפשרות לעבוד בבנייה בישראל ולהרוויח משכורת גבוהה. "המצב הכלכלי בבית היה קשה ולכן המשפחה תמכה במעבר זה, למרות הקושי. ב-2019 הגעתי לישראל והתחלתי לעבוד בירושלים בבנייה. בעל הבית לקח ממני את הדרכון, כרטיס הבנק וכרטיס קופת החולים כי אמר שצריך בעזרתם להשיג לי רישיון עבודה. הוא לא החזיר לי אותם והייתי בשליטתו הבלעדית. בערב הוא לקח אותי למעונות, שם גרתי יחד עם כ-40 עמיתים בבניין קטן וצפוף. בכל ערב, אחרי ארוחת ערב ב-18:00, העובדים של המעסיק היו נועלים את דלת המגורים וכך לא יכלנו להיכנס או לצאת באופן עצמאי".
"הבנתי שמשהו לא בסדר כשביקשתי לקבוע תור לרופא שיניים ובעל הבית לא הסכים", הוא משחזר. "התחלתי לעשות בלגן במעונות ובעל הבית כמובן התעצבן. היא פיטר אותי וזרק אותי מהמעונות בלי שיש לי כסף, אוכל, מקום לישון. אני לא מכיר כאן אף אחד חוץ ממנו". החוויות לאחר שנזרק לרחוב היו קשות לל' והוא מעדיף לא להרחיב עליהן. "בסוף הגעתי להוסטל ופה אני מוגן, אני לא יודע מה קורה עם שאר החברים שלי במעונות, אני מקווה שהם בסדר".