על מכוניתו של ניצב שמעון לביא יש מדבקה של "מולון לאבה" - ביטוי יווני עתיק שפירושו "בוא קח" וסמלו קסדה מסורתית של לוחם ספרטני. הביטוי הזה הוא היום הסיסמה של הארמייה הראשונה של הפיקוד המרכזי בכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. במקור הביטוי מיוחס למלך ספרטה לאונידס בזמן פלישתם של הכוחות האדירים של המעצמה הפרסית לארצו. קסרקסס, מלך פרס, שלח ללאונידס שליח עם הדרישה "תניח את הנשק". לאונידס ענה לו בלקוניות: "בוא קח". נדמה לי שאחר כך התרחש קרב תרמופיליי המפורסם, שבו הצליחו 300 לוחמים ספרטנים אמיצים לבלום ולהכריע צבא פרסי עצום (הסרט "300" מוקדש לקרב ההרואי הזה).
לביא הוא לוחם. הוא חי כמו לוחם ונפל על חרבו כמו לוחם. זה התחיל בגדוד שקד של גבעתי, שבו קיבל ב־1990 תעודת הצטיינות אלוף פיקוד על נטרול מחבל, אחר כך כשקיבל תעודת חייל מצטיין מנשיא המדינה חיים הרצוג, אז כשהשיג הצטיינות בכל הקורסים של המשטרה, ולבסוף כשניתן לו בפעם השנייה אות מצטיין הנשיא אצל עזר ויצמן.
את דרכו במשטרה הוא התחיל כבלש בימ"ר תל אביב וסיים כמפקד אחד המחוזות הקשים במדינה. הוא לקח אחריות על אסון מירון ברגע הראשון בלי למצמץ, ואתמול יישם אותה ושם את המפתחות. הקלה גדולה מבחינתו, דאגה לא פחות גדולה מבחינתנו. מאז אסון מירון עקבתי אחריו. אנחנו לא מורגלים לממלאי תפקידים בכירים שמקבלים אחריות בצורה כל כך נוקבת. האנטיתזה של לביא היא השר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה, שמנסה להסתתר מאחורי קציני המשטרה שלו ובמקום לקבל אחריות נמלט ממנה.
זכיתי לפגוש את לביא פעם אחת ולעקוב אחר ביצועי המחוז שלו לאורך השנה האחרונה. כמעט כל פקודיו ומכריו מספרים על קצין הניחן באומץ לב נדיר, בחתירה מתמדת למגע, בעקשנות וביצירתיות. המחוז שלו מפענח פעם אחר פעם פשעים חמורים, ובעיקר פשע מאורגן המיוחס למגזר הערבי בצפון. רק השבוע פוענחה הצתת האוטובוסים הגדולה שאירעה בתחנה המרכזית בצפת לאחרונה, כשחוליה של תושבי טובא זנגריה נעצרה בדרכה לביצוע מעשה הצתה נוסף. בעקבות המעצר נעצרו שמונה חשודים נוספים.
לביא לא ויתר על כלום. הוא נכנס לעומק סכסוכי הדמים חסרי התקווה ביותר בצפון, לא הסכים לעגל פינות ועבד קשה גם על גאוות היחידה של פקודיו. הוא דרש מהשוטרים שלו הרבה, אבל נתן להם גיבוי מלא, באש ובמים. שוטרים רבים העלו לפייסבוק את תמונתו של הניצב הקשוח, תחת הכיתוב "כולנו שמעון לביא". ביניהם היה גם ברק משולם, שנרצח שלשום על ידי גנב רכב על כביש 4. יחסית לאמצעים הדלים שברשותו, הביצועים של המחוז, מאז יציאתו לדרך של המבצע המשטרתי הגדול נגד הפשיעה במגזר הערבי, משולים לנס של ממש. המשטרה צריכה כמה שיותר קצינים כמו שמעון לביא. מאתמול יש לה אחד פחות.
לא הייתה לו ברירה. במכתב הפרישה שלו הוא לא מתנצל, לא מטייח, לא מסביר ולא מאשים. הוא פשוט מקבל אחריות והולך הביתה. אני מנסה להיזכר מי האחרון שעשה דבר כזה במחוזותינו. אולי הרמטכ"ל דן חלוץ. זהו. עולות השאלות "איזו משטרה משאיר לביא מאחוריו?" ו"מאין נביא קצינים נוספים מסוגו?". את התשובות להן צריכים לתת הממונים על המשטרה, אלה שנמלטו מאסון מירון כמו ממגיפה ממארת. כלומר הדרג המדיני. אלה שהיו שם במהלך האסון, כבר לא. למזלנו, הממשלה הנוכחית מינתה ועדת חקירה, מינתה שר פרויקטור (מתן כהנא) והעבירה את אירוע מירון השנה ללא נפגעים כלשהם. עכשיו נשארה לה רק משימה קטנה - לשקם את משטרת ישראל.