"אני עוזבת כי אני לא יכולה לשאת יותר את הסבל, את הא.נשים ששוכבים במסדרון כי המחלקות מלאות עד אפס מקום, את הא.נשים שמחכים שעות לצוות המטפל שקורס תחת העומס" - כך מסבירה פנינה קיטאי מדוע החליטה לעזוב את עבודתה כפיזיותרפיסטית מזה כעשר שנים בבית חולים ציבורי.
בריאיון לוואלה! סיפרה קיטאי על המכתב ותיארה עשר שנים בהן היא וחבריה הפיזיותרפיסטים, כמו גם כל שאר עובדי הסגל הרפואי, נאלצו להתמודד באופן מתמיד עם מציאות שהולכת ונהיית קשה יותר ויותר, עד שאינם מסוגלים להעניק את הטיפול המתבקש לכל מי שזקוק לו; העומס במסדרונות גדל; הצוות הקיים נותר קטן ואינו יכול לתת מענה מספק; ישנו מחסור גדול במספר המיטות; ועומס העבודה אף לא מאפשר הפסקה.
היא אמרה שבעשר שנות עבודתה ראתה איך מערכת הבריאות עברה תהליך מתמשך של הרעבה, התורים לבדיקות התארכו, ומספר מיטות האישפוז נותר קטן מדי, "ובתוך כל המציאות הקשה הזאת", אמרה, "מצב הרפואה בצפון גרוע במיוחד ועדיין נמצא בפער גדול מהרפואה במרכז הארץ. תושב הצפון לא זוכה למה שמקבלים באיכילוב ובשיבא, לדוגמא".
עוד בוואלה!
קיטאי, בעלת תואר שני, החלה לעבוד לפני עשר שנים בבית החולים פוריה שליד טבריה. בשיחה עם וואלה! תיארה עשר שנים בהן היא וחבריה הפיזיותרפיסטים, כמו גם שאר עובדי הסגל הרפואי, נאלצו להתמודד כל הזמן עם מציאות שהולכת ונהיית קשה יותר ויותר.
היא סיפרה כי צוות הפיזיותרפיסטים עליו נמנתה אינו מסוגל להעניק את הטיפול המתבקש לכל מי שזקוק לו. "אין מספיק תקנים וזה לא רק בפיזיותרפיה, העובדים בבית החולים קורסים תחת נטל העבודה. פשוט אי אפשר להגיע לכולם ולהעניק להם טיפול מיטבי".
היא ציינה כי גם העובדה המוכרת לכולם על מחסור במיטות אישפוז משפיע בצורה דרמטית על איכות הטיפול, הצלחתו ויכולתו של החולה לשוב לתיפקוד ולחיים נורמליים. לדבריה, "בגלל שאין מספיק מיטות, אנשים נשלחים הביתה לפני שהשלימו את השיקום שלהם. בפיזיותרפיה יש לכך משמעות גדולה - אדם שצריך לעבור שיקום ולא זוכה לכך הוא אדם שסובל כאבים, מתקשה לחזור לעבוד ומצבו גם עלול להחמיר ולהדרדר. לדוגמה: אדם שמחלים משבר בירך ונשלח חזרה לדירה שלו, בקומה רביעית, עלול לא להתאושש ולא לשרוד את תהליך ההחלמה, רק בגלל חוסר פעילות. אני יודעת ששלחתי אנשים כאלה הביתה, כי לא היה מקום בבית החולים".
"מצב הרפואה בצפון גרוע במיוחד"
לדברי קיטאי, המציאות הזו גבתה ממנה מחיר נפשי כבד, אותו היא לא יכולה לשאת יותר. "נוכחתי בכך אחרי ששבתי לעבודה אחרי תקופת חל"ת. פתאום הבנתי באיזה מציאות אני עובדת", סיפרה, והוסיפה כי בשנים שלפני החל"ת ככל הנראה עברה תהליך שגרם לה להתרגל למציאות הזו, אך כעת המצב השתנה. "זה פתאום היכה בי והבנתי שאני לא מסוגלת יותר לראות ולשאת את זה. הייתי מגיעה הביתה בסוף יום עבודה בלי כוחות והרגשתי שאני משלמת מחיר אישי", אמרה.
קיטאי הזכירה כי בימים אלה נבנה בבית החולים פוריה מרכז שיקום חדש שישרת את כל הצפון. לטענתה, "מדובר בפרויקט עצום שישפר את תחום השיקום בצפון". אך יחד עם זאת, היא אמרה שלא די בבניית המרכז וצריך לראות אם המדינה תתקצב כנדרש את פעילותו, האם יהיו מספיק מיטות אשפוז ומספיק כוח אדם כדי לתת את הטיפול הראוי.
יום חמישי היה יום העבודה האחרון של קיטאי בבית החולים בתום עשר שנות עבודה. "אני עוזבת את המקום שהיה לי לבית, את הצוות שהיה לי למשפחה", כתבה, והוסיפה: "מביטה בכאב והערכה אין סופית ברופאות.ים, באחיות.ים, במרפאות.ים בעיסוק, בקלינאי.ות תקשורת, בעו"סיות.ים, בתזונאיות.ים, בכוחות העזר, באלונקאים, בטכנאיות.ים, בהנהלה וכמובן בפיזיותרפיסטיות והפיזיותרפיסטים של מרכז רפואי פוריה שנותנות ונותנים את הלב והנשמה בכל יום, בכל שעה, בכל דקה".