לקראת יום הולדתה השמיני הובטח לגרטה טרומר כי ביום חגה תקבל מתנה, בובה. הייתה זו הרוקחת שבבית המרקחת שבו עבדה, סופי, אמה של גרטה, שהבטיחה לה את המתנה הנכספת. אבל בטרם הגיע היום החגיגי, התהפך עליה עולמה של הילדה, כמו חייהם של 50 אלף היהודים שחיו בעיר צ'רנוביץ ערב פלישת הגרמנים אליה במלחמת העולם השנייה.
לימים הילדה גרטה טרומר הייתה לתמר בודק, גננת מוכרת בחיפה, שגידלה דורות של ילדים. בביתה טיפחה אוסף של עשרות בובות מארצות שונות, מזכרת לילדותה שנגזלה וסמל לחיים שבנתה מחדש. לפני שבוע הלכה בודק לעולמה והיא בת 88.
תמר בודק נולדה ב-1934 בצ'רנוביץ, אז רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה עברה העיר לתחומה של הרפובליקה האוקראינית שבתחומי ברית המועצות. האוכלוסייה היהודית היוותה אז שליש מכלל תושבי העיר. הוריה, סופיה ומרסל טרומר ואחיה הקטן, אריה, גרו בבית סבה וסבתה, הורי אמה, משפחת קניג. המשפחה הייתה דתית ובבית דיברו בשפה הגרמנית. הילדה החלה ללמוד בבית הספר היהודי "בית יעקב".
לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה, השתלטה ברית המועצות על צ'רנוביץ וגירשה רבים מהתושבים היהודיים לסיביר. ביולי 1941, אחרי שגרמניה הנאצית החלה במבצע ברברוסה, נכנס לעיר צבא רומניה, עושה דברם של הגרמנים, ביחד עם כוחות של הצבא והמשטרה הגרמנים.
שיר לכת
יהודי צ'רנוביץ חויבו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם לצאת מהבתים לאורך מרבית שעות היממה. בנובמבר 1941 הועברו כל יהודי העיר לגטו שהוקם בעיר. הותר להם לקחת איתם אל הגטו רק חבילה אישית קטנה. השהות בגטו הייתה קצרה, וממנו גורשו למחנה ריכוז. תמר זכרה את הנסיעה בתוך קרונות רכבת צפופים. "אבא אמר לנו שאנחנו נוסעים למקום טוב, שבו יהיה בית ואוכל וחיים טובים יותר", סיפרה.
הרכבת עצרה בעיר מרקולשט וכעבור כשבועיים החלו להוליך אותם ברגל בקור הכבד, עד שהגיעו למחנה בעיר מוגילב פודולסקי. הרומנים גירשו לשם רבבות יהודים שרוכזו בתנאים מזעזעים. תמר תיארה איך הם הוכנסו לאולם גדול מלא באנשים ובפנים בכי, רעש וצפיפות נוראית.
למשפחתה סיפרה שאביה נשלח מיד לעבודות כפייה. בכל פעם שחזר מהעבודות, היה פצוע וחבול. באחד הימים חזר מוכה ועם חבלות קשות, והלך לעולמו לאחר כמה ימים. תמר זכרה את אותו יום; הוא שכב על דרגש גבוה, מכוסה בסדין לבן ולא נתנו להם לגשת אליו, תוך בכי וצעקות.
אחר כך עברו האם ושני ילדיה לאיזור אחר במוגילב והמשיכו לחיות בתנאים קשים, ברעב ותוך שהם חשופים למחלות. למרבה מזלם ניצלו מכמה שילוחים למחנות בהם התנאים היו קשים אפילו יותר. במשך היום הייתה האם יוצאת לחפש עבודה וללקט שיירי מזון, בעוד ששני ילדיה נותרו לבד בתוך כוך קטן, סובלים מקור וחולים לעיתים תכופות. המזון העיקרי שבא אל פיהם במשך קרוב לשלוש שנים היה גרעינים וקליפות תפוחי אדמה.
באביב 1944 נכנס הצבא האדום לעיר ושיחרר אותה. סוף סוף הילדים ואמם היו חופשיים, אך ללא אביהם. תמר זכרה איך באותו יום הם רצו אחרי הטנקים, החיילים הסובייטים חילקו להם סוכריות והשמחה הייתה גדולה. "הרגשנו כאילו המשיח הגיע, חיבקנו את המגפיים שלהם", סיפרה על אותו היום.
גרטה, אחיה ואמם יצאו מהמחנה שדופים וחולים, חזרו לצ'רנוביץ ומשם לבית יתומים בבוקרשט. בהמשך נשלחו גרטה ואחיה למחנה של עליית הנוער אפלדורן בהולנד, ושם הם למדו עברית.
באוקטובר 1948 עלו האחים למדינת ישראל באונייה "נגבה", שעליה היו כ-500 ילדים ובני נוער ששרדו את השואה. גרטה בת ה-14 נשלחה במסגרת "עליית הנוער" לקיבוץ קריית ענבים והחליטה לשנות את שמה לשם ישראלי, תמר.
בגיל 17 עזבה את הקיבוץ כדי להגשים את חלומה להיות גננת. היא נרשמה כסטודנטית במחזור הראשון של המכללה שבדיוק קמה ליד קריית טבעון וששמה היה אז "סמינר הקיבוצים אורנים" - כיום "אורנים - המכללה האקדמית לחינוך".
אז גם הכירה את משה בודק, חיפאי יוצא האצ"ל שבמלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת גבעתי. במשך עשרות שנים עבד כמורה בבתי ספר בחיפה. כעבור שנתיים השניים נישאו ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים- נאווה, מוטי וצביה, וכן 15 נכדים ועשרה נינים.
עם סיום לימודיה החלה לעבוד כגננת בגן במעברת נווה עמל ואחר כך עברה ל"גן תמר" בכפר אתא. אחר כך תמר ובעלה, משה, שעבד כמורה, עברו לנוף הגליל, אז נצרת עילית שרק הוקמה, כדי לסייע לעיירה בראשית דרכה. לאחר מכן שבו לחיפה, שם עבדה תמר כגננת בגני ילדים במשך עשרות שנים. כשעבדה בגן אלדר שליד בית אבות "משען" בחיפה, נהגה ללכת לשם עם ילדי הגן בחגים ולשמח את הדיירים במקום.
תלאות המלחמה ושלוש השנים הקשות במחנה הריכוז נתנו את סימניהם ופגעו בבריאותה. בגיל 50 היא נאלצה להפסיק את עבודתה כגננת והחלה לעבוד עם ילדים בצורה פרטנית ובקבוצות קטנות כגננת משלבת בגן בטירת כרמל.
כך, האישה שילדותה נגזלה ממנה ושנאבקה על הישרדותה במקום לשמוח עם הוריה ואחיה, לשחק, לישון במיטה חמה וללמוד בכיתה עם בני גילה, הפכה במשך השנים לדמות משפיעה על מאות ילדים ומיטיבה איתם. "חינוך ילדים היה לייעוד שלי בחיים", אמרה לפני מספר שנים בריאיון לירדן בויטנר מגלי צה"ל, לציון יום השואה. "חינוך ילדים הוא הכי טהור, ראשוני, ישיר", המשיכה. "הם שתילי אדם, את לוקחת נפשות טהורות ומכוונת אותם לפי מה שאת מאמינה בו. אני מאמינה באהבה". ביום העצמאות האחרון הלך משה בודק לעולמו. כעבור 45 ימים נפטרה תמר.