באלון שבות הלך לפני שבועיים לעולמו הרב יששכר דב גולדשטיין. עלילת חייו אוצרת בתוכה את סיפור העם היהודי במאה השנים האחרונות - שואה, העפלה, התיישבות, הקמת משפחה וחינוך.
הוא נולד בשנת 1929 בברטיסלבה שבסלובקיה להוריו משה שרגא ופאני פייגה-ציפורה. אחריו נולדו אחות ואח. מנישואיו הראשונים של האב היו לגולדשטיין שני אחים בוגרים. האב היה רבה של קהילת "מחזיקי הדת". בעדותו סיפר דב כי אביו השתייך לזרם שביקש "לייסד את האידיאל היהודי הקדום של תורה ועבודה". תפיסת עולמו לא נבעה מתוך זיקה לציונות אלא מתוך תפיסה של רצון לבנות את ארץ ישראל במובן הדתי.
התפקיד במחתרת
בבוקר למד דב לימודים כללים בבית ספר יסודי סלובקי ואחר הצהריים למד בתלמוד תורה. כילד הוא זכר שעם גירוש יהודי אוסטריה התגייסו יהודי ברטיסלבה כדי לאסוף בגדים ושמיכות לאותם פליטים שהיו בגבול אוסטריה-סלובקיה. "הבנו שמתחילה בשבילנו תקופה קשה", סיפר. ב-1939, עם הפיכתה של ממשלת סלובקיה עושת דברה של גרמניה הנאצית, החלו ליישם גזירות נגד היהודים. ב-1942 החל גירוש של מרבית יהודי סלובקיה למחנות השמדה. משפחת גולדשטיין נמנתה עם היהודים המעטים שנותרו בברטיסלבה.
מעל דירתם פעלה קבוצת המחתרת היהודית בסלובקיה שנקראה "קבוצת העבודה". את המחתרת הנהיגו שני קרובי משפחה שהגיעו משני קצוות הקשת של העולם היהודי, הרב החרדי מיכאל דב וייסמנדל וגיזי פליישמן, פעילה בתנועת "השומר הצעיר". המחתרת סייעה בהברחת יהודים מסלובקיה ומפולין להונגריה שעדיין לא היתה תחת כיבוש הנאצים וכך הצליחו לאסוף מידע על מצבם הקשה של המגורשים מסלובקיה ושל יהודי פולין והחלו להפיץ אותו בשלב די מוקדם, כשמעטים מאד ידעו על קיומם של מחנות השמדה.
ב-1944 העביר הרב וייסמנדל מידע שהגיע מאסירים יהודים סלובקים שנמלטו מאושוויץ על המתרחש במחנה ההשמדה וגם ביקש שיפציצו את מסילות הברזל לאושוויץ. בניסיון לעצור את שילוחי היהודים מברטיסלבה שיחדה המחתרת פקידי שלטון סלובקים וגרמנים. ניסיונותיהם נכשלו ווייסמנדל ופליישמן עצמם נשלחו גם הם לאושוויץ. וייסמנדל הצליח לקפוץ מהרכבת ולהציל את חייו. פליישמן נשלחה לתאי הגזים מיד עם הגיעה לאושוויץ.
גולדשטיין הנער הצעיר גוייס למחתרת בתפקיד זוטר של הקלדת מכתבים וכך ידע היטב על המתרחש בפולין והבין את הצפוי לבוא. בהמלצת וייסמנדל הכין עם שני חבריו מקום מסתור שכונה "בונקר", במחסן של בית שכן שננטש ונהרס. ביום כיפור 1944 החלו הגרמנים במבצע גירוש של היהודים המעטים שעוד נותרו בברטיסלבה. דב הפציר בהוריו שיכנסו למחבוא, אולם האם חששה כי בנם התינוק לא ישרוד במסתור המחניק ונותרה איתו מחוץ לבונקר. אחותו של דב אמרה כי לא תיפרד מאמה. דב ואביו התחבאו וניצלו. אמו, אחיו ואחותו נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם.
"הבנתי שבזה אנחנו נפרדים"
אחרי שיצאו מהמסתור דב ואביו הוסגרו ונלקחו למחנה הריכוז סרד שבסלובקיה ואחרי שבוע גורשו לאושוויץ. זה היה המשלוח שבו גורשה גם פליישמן. מספר צעירים הצליחו לפעור חור ברצפת קרון ולהימלט. דב הפציר באביו שיקפוץ איתו, אבל האב אמר כי כוחו לא יעמוד לו וביקש מדב שיברח בלעדיו, אבל הוא בחר להישאר עם אביו. כשהגיעו לאושוויץ דב ואביו הלכו יד ביד, אך הופרדו והאב נלקח לתאי הגזים. "הבנתי שבזה אנחנו נפרדים, זה הסוף ביני ובין אבא שלי", סיפר.
דב זכר שעוד בטרם החל המיון על הרציף, מנגלה נעמד על כסא וצעק: "איפה גיזי פליישמן? היא פשוט ענתה: הנה, אני פה. הוא שלח אליה שני אנשי אס.אס שלקחו אותה ישר לקרמטוריום". דב הועבר למפעל במחנה משנה של בוכנוולד. כל התקופה הזאת הקפיד דב ככל יכולתו על קיום המצוות. בחנוכה השיגו האסירים שמן בפחית. הם הכינו פתיל מסיבי בגד והדליקו אותו כחנוכייה. השמן השרוף העלה ריח חריף, והמפקד הגרמני בא לבדוק את מקור הריח. אך אז החלה הפצצה, המפקד הסתלק וכך ניצלו דב וחבריו. בפסח 1945 השיג אסיר יהודי מעט קמח והביא אותו לצריף. הקמח הספיק לאפיית מצה אחת על פחית שהאסירים הדליקו בה אש, ובליל הסדר קיבל כל אסיר בצריף פירור מהמצה.
כשהחזית האמריקאית התקרבה הוצעדו דב וחבריו בצעדת מוות והגיעו לבוכנוולד. יומיים לאחר בואם שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. דב לקה בטיפוס הבהרות, ואושפז בבית חולים אמריקאי שנפתח במחנה. לאחר שהחלים הוא שב לברטיסלבה, ועם שובו גילה כי כל תכולת ביתו נשדדה, למעט ספרי קודש, ובהם גם כתבי יד של אביו.
שבעה חודשים במחנה מעצר
דב הצטרף לתנועת הבריחה וההעפלה שהפעילו אנשי הבריגדה היהודית ושליחים מארץ ישראל. היעד שאליו חתרו היה אחד מחופי בלגיה, שם חיכתה אניית מעפילים. דב וחבריו נתפסו על ידי חיילים בריטים בגבול הולנד-גרמניה ונלקחו למחנה מעצר. במחנה היו גם חיילים וקצינים נאצים, ובהם בכירים כמו מזכיר האווירייה של היטלר ואלפרד קרופ, בעליו של מפעל הכבשנים. מדי יום דב וחבריו נחקרו בניסיון של הבריטים כי יודו שחיילי הבריגדה היהודית הם שניסו להבריח אותם. לבסוף שוחררו בהתערבות רב מהצבא הבריטי.
דב וחבריו מ"בני עקיבא" הגיעו לאיטליה ובאוגוסט 1946 עלו על אוניית המעפילים "ארבע חרויות", שנתפסה עד מהרה בידי הבריטים. דב היה כלוא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לארץ ישראל נכלא במשך חודש נוסף במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורו הצטרף לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ועלה להתיישב בביריה במסגרת גרעין ו' של בני עקיבא. מדובר היה בישוב יהודי מבודד מצפון לצפת, אשר הבריטים התנגדו להקמתו ופינו את יושביו מספר פעמים. אחרי מלחמת העצמאות פורק הישוב ודב עבר לקיבוץ עין צורים במיקומו החדש, אחרי שנכבש במיקומו הראשון, בגוש עציון.
אחרי תקופה קצרה שב לכפר הרוא"ה וב-1955 נישא לשולמית. בטקס החופה קידש את אשתו בטבעת של אמו המנוחה. לזוג נולדו שלושה ילדים- משה, ציפי ומירב.
לבקשת הרב משה צבי נריה, אביה הרוחני של תנועת בני עקיבא ולימים חבר כנסת, הקים גולדשטיין בשנת 1964 את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע. אחרי שעמד במשימה, החל לעבוד בהוראה בבת ים, לשם עבר עם משפחתו. במשך שנים רבות עבד בהוראה ושילב זאת עם הדרכת טיולים, תחום שאותו אהב בכל ליבו. ילדיו מספרים שהוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה עם כובע טמבל על ראשו וסנדלים לרגליו. בזכות ידיעת השפה הגרמנית הדריך קבוצות רבות של תיירים.
למרות שכבר היה באמצע העשור השישי של חייו ביקש להגשים את חלומו להיות שותף בהקמתו של ישוב. ב-1982 הצטרפו בני הזוג גולדשטיין ושלושת ילדיהם לגרעין שהקים את הישוב אל-דוד שמאוחר יותר עבר לנקודת הקבע ושמו הפך לנוקדים. הבת מירב מספרת שתנאי החיים היו קשים מאד ובתחילה הם התגוררו באוהל. מאוחר יותר עברה המשפחה לישוב אלון שבות והוא מונה לתפקיד מזכיר המועצה הדתית בגוש עציון, תפקיד שאותו מילא במסירות גדולה. ב-1996 יצא בשליחות לקושיצה שבסלובקיה ושם שימש כרב הקהילה וכשוחט.
עוד לפני כן, עם התפוררות הגוש הקומוניסטי, נסע מספר פעמים ללמד ולהדריך בני נוער יהודים במדינות מזרח אירופה. מאוחר יותר התבקש להצטרף כאיש עדות למשלחות נוער שנסעו לפולין. בתחילה נטה לדחות את הבקשה, עד שנודע לו שהמשלחת שהוא ילווה היא מישיבת בני עקיבא בבאר שבע. ב-2001, כמעט ארבעים שנים אחרי שהקים את הישיבה, הוא הצטרף לתלמידים להעיד במקום שבו נלקח ממנו אביו ושכל משפחתו נרצחה בו.
מאז ליווה עוד משלחות נוער רבות, למרות שכבר לא היה בקו הבריאות. בין בני הנוער הרבים שהדריך היו גם נכדיו. ילדיו אמרו כי "הוא ראה את ייעודו בהעברת הסיפור שלו, של משפחתו ושל קהילת יהודי ברטיסלבה. זה היה לפרוייקט חייו". ב-2018 גולדשטיין הדליק אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם.
לפני שבועיים נפטר והוא בן 93, והותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, שבעה נכדים וחמישה נינים.