לפני חודש, בבית שאן, הלך לעולמו יואב אליהו שהיה פעיל עליה במחתרת הציונית בעירק, מדריך נוער במעברת באר יעקב ומנהל לשכת התעסוקה בעיר, והוא בן 94. הוא נולד בשנת 1928 בעיר אירביל שבצפון עירק בשם בלה מורד, להוריו יעל ואפרים מורד. לאב היתה בעיר חנות. לימים, אחרי שפעל במחתרת תחת שם הכיסוי "יואב", אימץ את השם הזה.
בגיל חמש החל ללמוד בבית מדרש ואחר כך בבית ספר ממלכתי. על פתק קטן מתקופת נעוריו כתבה המורה שלו, ששמה היה בדריה, "לתלמיד החרוץ: על גבי הנייר הלבן אני יכולה לראות את נפשך הטהורה. באמצעות הפתק הזה אני יכולה לראות את הכתר שעל ראשך. המורה שלך בדריה".
בין השנים 1944-1946 עזר לאביו בעבודתו בחנות. ב-1946 הקימו צעירים יהודים את סניף של תנועת "החלוץ" באירביל שהיה התארגנות מחתרתית אסורה והוא השתוקק להצטרף לשורותיה. "התחלתי בחיפוש אחר המקורות של ההתארגנות, באחד מימי הקיץ הוזמנתי לשיחה בדבר הצטרפותי לתנועה", כתב יואב ביומנו. "אלו היו כל מאוויי וחלומותיי זה חצי שנה ותשובתי היתה חיובית, בלי היסוסים. הרגשתי כאחד הנערים המאושרים ביותר, לא בעירי, בתבל כולו".
לאחר שהתקבל לתנועה נשלח לסמינר מדריכים במוסול ואחריו היה למדריך בתנועת החלוץ באירביל. מאוחר יותר, פנה אליו מנחם אלוני, מהפעילים המרכזיים בתנועת החלוץ באירביל, בבקשה כי יחליף אותו בריכוז נושא ההעפלה לארץ ישראל דרך איראן, זאת משום שאלוני עבר להיות אחראי על תחום ההעפלה מכל איזור צפון עירק. על המינוי לתפקיד, אמר אליהו לימים כי "היתה זו אחריות כבדה שיש בה סיכון, אומץ וגאווה".
לפני כמה שנים ראיינו אותו אסתר בן לולו ויהודית אוחנה, מתנדבות במוזיאון בית שאן, והוא סיפר להן כי ברשותו היה אז אקדח שניתן לו לצורך הגנה ומדי פעם הוא התאמן בו. את האקדח החביא בסליק בבית המשפחה. "אני מאמין שהאקדח מוחבא שם עד היום", אמר בחיוך לשתיים.
ב-1949 הפך ליעד של הבולשת העירקית והוא הבין כי עליו לעזוב ולעלות לישראל. יחד עם קבוצה של עשרים בחורים יצא לכיוון איראן. אחרי שבוע של צעידה קשה בתנאי מזג אוויר קרים וגשומים, עם מלאי מזון שאזל, נתפסה הקבוצה. טרם נעצרו, הספיקו לתאם ביניהם גרסאות שונות.
במשך שבוע נחקרו חברי הקבוצה יומם וליל על ידי חוקרים שהוזמנו במיוחד מכרכוך ובגדאד. איש מבין העצורים לא שינה את גירסתו, למרות המכות והעלבונות שספגו. בסוף השבוע נשלחו חזרה לערים מהן הגיעו - ארביל, מוסול, בגדד וכרכוך. אלא שאליהו וחבריו מארביל הוחזקו במעצר בארביל ונחקרו שוב ושוב למעלה מחודשיים עד ששוחררו באמצעות מתווכים ושוחד עד למשפטם. המשפט לא התקיים בסופו של דבר, כנראה בגין חקיקת חוק ביטול האזרחות העיראקית למי שרוצה לעזוב את המדינה. הוא ניצל זאת, ויתר על אזרחותו וב-1950 עלה לישראל.
עם בואו לישראל הצטרף לקיבוץ עין חרוד, אבל אחרי שנה נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי לעזור להוריו בפרנסת הבית.
בשנת 1953 יצא לסמינר הדרכה במרכז החינוכי בית ברל והיה חניך באחד המחזורים הראשונים מקום. ב-1954 החל להדריך בני נוער מטעם תנועת "הנוער העובד" במעברה בבאר יעקב. באר יעקב היתה עד אז מושבה קטנה שקמה בראשית המאה העשרים ולידה קמו עם השנים מחנות של הצבא הבריטי. בן רגע הפכה המושבה ליישוב שגדל כמעברה שהיתה מוקד לקליטת מאות משפחות על ילדיהן שהגיעו מארצות שונות - ניצולי שואה מאירופה ופליטים מארצות האיסלם.
המדריך יואב הפך עבור נערים רבים במעברה לדמות משמעותית. נחום איצקוביץ, נער שעלה עם הוריו מרומניה וגר איתם במעברה, הדריך בסניף נוער העובד במקום. לימים היה לראש המועצה המקומית, בין השנים 1973-1989. "יואב אליהו היה מלאך שירד מהשמיים עבור העולים המבוגרים שחיו בתנאי מגורים קשים, בצפיפות, עם קשיי שפה ודאגות למצוא מקור פרנסה כדי לכלכל את המשפחות שלהם", כתב איצקוביץ על יואב. "הוא היה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, לבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום, והגיע לבאר יעקב בשליחות ההסתדרות, הג'וינט והסוכנות היהודית לשכנע ההורים לשלוח את ילדיהם למועדון הנוער העובד".
איצקוביץ ציין כי "בגלויות השונות מהן העולים הגיעו לא הכירו את המושג 'מועדון נוער' ויואב עבר מבית לבית, מאוהל לאוהל, לבלוקונים ולצריפים בהם שוכנו העולים". עוד אמר כי "בפעילות החברתית ובאמצעות צוותי מדריכים למדנו להתחבר בין כל העדות, לשפר את השפה העברית, השתתפנו בחוגים, יצאנו למחנות קיץ ולטיולים ברחבי הארץ. בין השאר דאג יואב להקים במעברה צריף ששימש כמועדון נוער ומאוחר יותר פעל למען בניית תוספת קבע למועדון. אחד הנערים כתב לו אז: "הפכת את המועדון לבית".
בשנת 1958 התבקש יואב לעבור לבית שאן ולהתחיל לפעול שם בקרב בני הנוער. עזיבתו היתה קשה עבור חניכיו בבאר יעקב. אחד מהם כתב לו: "נטעת בנו את התודעה לחיי חברה מושלמים. פתחת בפנינו אופקים חדשים והקנית לנו תודעה לתנועה ולחברה עובדת. הפכת אח ורע לכל חניך ולכל תושב ודמותך תופסת מקום בחיינו". גם לאחר עזיבתו, שמר עם חניכיו על קשר לאורך שנים רבות.
עם הגיעו לבית שאן התבקש להקים ביישוב את המחלקה המקצועית של הנוער העובד במועצת הפועלים. ב-1960, כשהוחלט להעביר את המחלקה לידי שירות התעסוקה, הוא מונה למנהל לשכת העבודה לנערים, תפקיד שמילא עד 1981. באותה שנה מונה למנהל לשכת העבודה בבית שאן עד יציאתו לפנסיה ב-1995.
פיני קבלו, שהיה אז מזכיר מועצת הפועלים ביישוב ולאחר מכן ראש המועצה המקומית, כתב על יואב אליהו כי "הוא היה איש ערכים שאהב את בית שאן, עשה מעשי חסד בצינעה, אהב את התושבים והיה נכון לסייע". עוד כתב כי "עבדנו קשה ואף פעלנו במשותף בתקופת האבטלה הקשה, בהיותי מזכיר מועצת הפועלים. עשינו ימים לחיפוש מקומות עבודה והכשרות מקצועיות. באותם ימים שרות התעסוקה היה מוסד חשוב שידע הפגנות וצעקות ויואב ידע בסבלנות ובנחישות לאתר מקומות תעסוקה. הוא היה איש ערכים ידען וחכם".
יואב אליהו הותיר אחריו אישה, שרה, לה נישא ב-1968, בת בשם רויטל וארבעה נכדים.