"מערכת החינוך מדממת" זועקת מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד בעוד אלפי מורים קוראים בשמה ודורשים "שכר הוגן עכשיו". בעיניים שלה, הסיפור פשוט: המערכת בדרך לקריסה, אבל אם ניתן למורים עוד כסף, הכול ייפתר. ועל כמה כסף מדובר? הרבה. כמה שיותר, יותר טוב, הרי כסף צומח על עצים. אם רק ניתן עוד חמישה מיליארד שקלים בשנה, נקבל את מערכת החינוך של פינלנד. אבל לפני שמשלם המסים נדרש לשלם הרבה יותר מסים, ראוי שנספר לו כמה דברים על ציבור המורים שלנו.
עוד בוואלה!
ראשית, השכר הממוצע של המורים גבוה מהשכר הממוצע במשק, וזה למרות שהמורים עובדים פחות ימים, ופחות שעות בכל יום. שנית, לוותיקים מבין המורים, יש שכר לא רע בכלל, אפילו בהשוואה למקביליהם בשאר המדינות המערביות. שכרם רחוק מאוד משכר המורים הממוצע, הודות למודל שכר המתגמל ותק. מדינת ישראל ניצבת במקום הראשון בפערי שכר בין מורים צעירים לוותיקים. מתחילים בשכר רעב וכעבור שלושים שנה מרוויחים יופי. היות והוותק משפיע על ההשתכרות ברמה קיצונית, גורמים אחרים לא משפיעים כלל, מה שמוביל להיבט השלישי באפיון מורי ישראל והוא שהאיכות בארץ נמוכה בהשוואה למורים במדינות ה-OECD.
על נחיתות מורי ישראל - מצביעים מחקרים ומבחנים שונים. זה לא מפתיע, כשחושבים על השכר הזעום שמקבלים מורים בשנותיהם הראשונות, שהרי אנשים איכותיים לא ייכנסו למערכת שמתגמלת כראוי רק כעבור שלושים שנה. נקודה זאת משמעותית מאוד ומקרינה על מעגלים משקיים רחבים, כי מחקרים בנושא מגלים חד משמעית שאיכות המורים היא הגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך, ויש לכך השפעה ישירה על צמיחה כלכלית.
המאפיין הרביעי קשור בעקיפין למאבק על שכר המורים, אבל הוא מהותי. מדינת ישראל משקיעה בחינוך יותר מכל מדינה אחרת במערב (באופן יחסי לתקציב), אלא שמבחינת תוצאות (מבחני פיזה), אנחנו בתחתית. כמובן שאי אפשר להתעלם מחלקו של משרד החינוך, שמתנהל בצורה ריכוזית ולא יעילה, עם זאת, הצלחת המערכת תלויה בראש ובראשונה באיכות המורים, וכאן ברור מי האשם העיקרי.
ועדי עובדים אמורים לדאוג לזכויות העובדים, וטבעי שיעשו זאת, אבל תחת שני תנאים עיקריים: האחד, שהם אכן מגנים על כלל העובדים. ותנאי שני, שהם זוכרים שהעובדים אמורים לשרת לקוח ולספק מוצר. ארגוני המורים לא עומדים באף אחד מתנאים אלו.
ראשית, ההתעקשות על מודל שכר שמתגמל ותק בלבד, פוגעת באופן ישיר באינטרס הכלכלי של המורים הצעירים (שמהווים 75% מכלל המורים). אם היינו מחליפים למודל המקובל במערכות החינוך במדינות ה- OECD, היו 75% מהמורים בארץ משתכרים טוב יותר. בנוסף, ארגוני המורים פוסלים באופן שיטתי הצעות ייעול כמו חוזה אישי או גמול הצטיינות, הצעות שיכולות להטיב עם המורים האיכותיים ולעודד מצוינות. בשני המקרים, הסיבה היא שמירה על מעמד המורים הוותיקים.
עצוב לגלות שארגוני המורים שכחו שמטרת החינוך היא לספק ערך לתלמידים, לא רק לספק ג'וב טוב למורים. מצד אחד, הם דואגים לספק למורים קביעות (כבר אחרי שנתיים) ולהקשות ככל הניתן על פיטורים, ובמקביל, הם מתנגדים לכל יוזמה שמציעה לבחון את איכות ההוראה. כלומר, גם קשה לפטר מורה חלש, וגם בלתי אפשרי לתמרץ אותו להשתפר. ככה זה כשדואגים לעובדים אבל מתעלמים מהלקוחות, תלמידי ישראל, שמקבלים מוצר פגום.
כמעט בכל קיץ מאיימים ארגוני המורים מאיימים בשביתה ומציגים את אותה הדרישה: להעלות את שכר המורים באחוז זהה לכולם, ללא תלות בוותק. המשמעות היא שמורה ותיקה, שמרוויחה פי שלוש ממורה צעירה, תקבל העלאה גדולה פי שלוש. כלומר, ההצעה היא בעצם לקחת את פער השכר העצום ולהגדילו עוד יותר, רק בשביל לגלות, פעם אחר פעם, שאיכות ההוראה הולכת ויורדת. הנה גם בקיץ הנוכחי הגיע האיום בשביתה, עם אותן דרישות ותיקות. אולי גם הפעם זה יצליח.
הכתב, דני בולר, הוא מורה למתמטיקה וחבר בקבוצת "מורים מובילים שינוי".