החיבור הדמיוני שבין הדתיות ללאומנות; למי שייכת תורת ישראל?

לאורך השנים עלתה השאלה בדבר הבעלות על תורת ישראל בסוגיות הקשורות לנושאי גיור, נישואין, כשרות, מעמד האישה, גיוס בנות דתיות ועוד. אולם, נראה כי בשנה האחרונה אותה השאלה הפכה לחריפה יותר והשתלבה עם סוגיות לוהטות שנמצאות בבסיס המחלוקת הפוליטית והחברתית במדינת ישראל. אם בעבר, קרבה לדת או הגדרה עצמית כ"אדם דתי" הייתה תלויה בצורת החיים, חינוך הילדים, השתייכות לקהילה דתית וכו', השנה האחרונה מאופיינת בשינוי מגמה, ואפילו בהתפתחותה של מגמה חדשה, שמחברת בין העמדות הפוליטיות והחברתיות לבין תפיסת הגדרת אדם כדתי.

כמובן שאין מדובר בנוסחה מדעית, על אף שיש המשוכנעים שכך הדבר, ההכרה המדאיגה הזו הולכת ומחלחלת אט אט. כולנו ראינו את המתקפה כנגד ראש הממשלה נפתלי בנט ויושבת ראש הקואליציה לשעבר עידית סילמן שנדרשו לא להגיע אל בתי הכנסת בתפילות החגים וחברי האופוזציה ביקשו מבנט יותר מפעם אחת להסיר את הכיפה מראשו. כל זאת בשל העובדה כי הסכימו לשבת בממשלה שאינה ממשלת ימין מובהקת, וחמור מכך, ממשלה שמשתפת פעולה באופן מוצהר עם מפלגה ערבית.

המחלוקת בעם בה אנו מצויים כיום, מתחברת באופן ישיר לדיון גדול יותר, ואין זמן מתאים יותר לדון בה מאשר בערב חג מתן תורה והיא השאלה "למי שייכת התורה והיהדות?". אותה שאלה אלמותית נוגעת במספר רב של תת שאלות, דוגמת למי שייך הכותל המערבי, למי המנדט על הגיור, איך קובעים האם מסעדה היא כשרה, מה גבולות הגזרה של משרתים בקודש בין גברים ונשים, איך והאם להתייחס לחברי קהילת הלהט"ב ועוד. כשאל שלל השאלות הללו, התווספה לאחרונה שאלה חדשה ונפיצה במיוחד והיא שאלת הקשר בין הדתיות ללאומנות או דתיות ושמרנות? והאם ייתכן, כי על אף שאדם מציג עצמו כשומר מצוות, חובש כיפה וילדיו לומדים במוסדות דתיים, יכול להיחשב כאדם פסול מבחינה דתית בשל עמדות או פעולות פוליטיות שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיהן של מפלגות ימין לאומניות או שמרניות.

אפשר לומר כי תורתנו הקדושה נקלעה, בעל כורחה, אל תוך ספין פוליטי תועלתני שמנסה לייצר משוואה לפיה כל אדם שיושב בממשלה הנוכחית - אינו דתי, ואילו כל חבר כנסת שתומך במחנה הימני השמרני "האמוני" - נחשב לדתי. או במילים אחרות - התורה הקדושה שייכת ללאומניים יותר ושמרנים יותר ולאו דווקא לדתיים יותר.

נשמע לכם צורם? קחו דקה ותחשבו על דמויות כמו חברת הכנסת עמיחי שיקלי ועל בנט - שניהם דמויות פוליטיות מוכרות, שניהם שייכים לאותה מפלגה - אחד שייך לקהילה הדתית ואחד שייך לקהילה הקונסרבטיבית, אבל אחד מקבל חיבוק גדול ממפלגות האופוזיציה וכבר נחשב לחבר מלא במחנה האמוני והשני נחשב למוקצה במחנה הדתי לאומי.

מהתמורות שאנו רואים בהסתכלות על התורה, ועל הבעלות עליה, אפשר ללמוד מספר דברים: ראשית, כיצד העמדות הפוליטיות והחברתיות אט אט משפיעות על המיסגור הדתי - במקום שיהיה הפוך -והנקודה הנוספת, והמדאיגה לא פחות, היא המעבר לגישה חדשה לפיה רמת הדתיות הולכת יד ביד עם מידת הלאומנות.

אנחנו עדים להתפתחות זרם חדש של ימין דתי לאומני. זרם לפיו אפשר להיות חלק מהמחנה השמרני ולחיות חיים חילוניים למהדרין רק אם מזדהים פוליטית וחברתית בצורה נכונה, ומאידך להיות שומר תורה ומצוות ובאותה עת להיחשב "כופר בעיקר", ברגע שהעמדות כלפי הרבנות, הקהילה הלהט"בית, נשים דתיות או המיעוט הערבי לא מתיישרות לפי הקו השמרני.

אנחנו רגע לפני זמן מתן תורה, התקופה בה אנו חוגגים ומציינים את קבלת התורה בידי כל עם ישראל שעמדו מול הר סיני. המחלוקת הפנימית החריפה בעם היהודי, בתוך החברה הישראלית ובינה לבין חלק גדול של יהדות התפוצות, מעמידה בסימן שאלה האם מצב של עמידה משותפת "כאיש אחד בלב אחד" מול ההר היה יכול להתקיים במציאות של 2022.

הרצף היהודי והדתי כולל בתוכו רעיונות שמרנים ורדיקלים, ועמדות פוליטיות וחברתיות שונות מן הקצה אל הקצה. הסכנה שפסילת חלקים מהציבור היא הכשלת הרעיון העמוק של קבלת התורה כעם אחד. אני יודע בלב שלם שאני עומד לצידם של חבר הכנסת אבי מעוז והרב צבי טאו בעת מתן תורה, אבל תוהה האם אותם מנהיגי ציבור יהיו מוכנים לעמוד לצידי.

הכותב, דניאל גולדמן, הוא מייסד המכון לחקר היהדות והציונות.