אחרי שגומרים לברבר על חופש העיתונות, על הסכנה המודעת שלוקח כל עיתונאי באזורי קרבות על עצמו, מדובר בפיגוע הסברתי. אלא שאם את האירוע שבו נורתה למוות קשה היה מאוד למנוע, לא כל שכן לתכנן, הרי שמה שאירע בהלווייתה היה כבר מחדל של ממש. מופת של חוסר חשיבה, אפס יכולת תכנון, תגובה רעה מאוד של המפקדים הישירים לנעשה בשטח, שהובילה לאחד המפגנים העלובים של משטרת ישראל לאחרונה - וזה לא שלא הייתה תחרות.
תכף נחזור להלוויה, או אם לדייק: שוטרים מסתערים באלות שלופות ומכים נושאי ארון קבורה ומשתתפים אחרים בהלוויה אחרים שנושאים צלב, שנשמט מידיהם תוך כדי האירוע ומעלה את השוכבת בארון מדרגת עיתונאית חסרת מזל לדרגת קדושה בעיני מאות מיליוני נוצרים ברחבי העולם, אבל קודם כל - בואו ונחזור שני צעדים אחורה, אל התקרית שבה נורתה.
כשבאים לירות, יורים - לא משתמשים בפינצטה
הרבה מאמץ הושקע בלנסות לברר מי ירה את הירייה הקטלנית: האם היה זה חייל צה"ל או שמא חמוש פלסטיני? המון מאמץ על השאלה המאוד לא חשובה הזאת. הכיצד היא אינה חשובה? בעיני העולם, כלומר זה שאנחנו מנסים להיות חלק ממנו - בעיקר מדינות אירופה וצפון אמריקה, אנחנו, מדינת ישראל, אחראית למוות המאוד מתוקשר הזה.
גם מי שמקבל את העובדה שישראל לא יכולה לשחרר את הפלסטינים וחייבת להשליט את מרותה עליהם, בוודאי בנושאים ביטחוניים בשטחי הגדה המערבית, רואה בה ריבון, אחראי - מי שאחראית למצב גם כשאינה האשמה הבלעדית בו - ואלה עוד ידידי ישראל, מי שמנסים להבין אותנו.
אז כן, אפשר לצקצק בלשון מול הצביעות העולמית: פוטין הרי נהג לחסל עיתונאים כדבר שבשגרה, אבל חמת העולם התעוררה עליו רק כשעבר לטבח המונים (וגם אז, לא בצ'צ'ניה אלא רק קרוב יותר למוקד תשומת הלב התקשורתית) - ויש בכך כמובן יותר מגרעין של אמת. אבל השאלה עכשיו היא לא מי צודק, אלא מה עושים.
מאחר שהאירוע בו נהרגה שירין אבו עקאלה אינו הנושא, אפשר לסכם אותו רק בתהייה אחת והיא בדבר התבונה שהפעלת הצבא בפעולות כירורגיות.
נדמה שהתאהבנו במושג שמשווה לנו איזה תחכום, הנה - רק הרעים על הכוונת והבלתי מעורבים נשארים בחוץ. הבעיה היא שגם כשפועלים "כירורגית", או אם תרצו "בפינצטה", תמיד יהיה איזה לא מעורב שייפגע: פעם יהיה זה ילד בשם מוחמד א-דורה, ופעם עיתונאית מפורסמת ועוד - אם כבר לעשות את החשבון הציני עד הסוף - גם נוצרייה.
למעשה, זוהי עוד אחת מהסיטואציות בהן עולה דמותו של לי ואן קליף, גיבור מערבוני הספגטי שאמר: "אם באת לירות, תירה - אל תדבר", או במילים אחרות: החלטת להכניס את צה"ל למחנה הפליטים ג'נין? לך על זה בכל העוצמה, כי בסוף גם לא תשיג הרתעה - וגם תחטוף על "הפינצטה" כאילו הייתה פצצת אטום.
כרוניקה של אירוע ידוע מראש
אבל זה עוד החלק שאותו אפשר לפטור בקלישאות כמו "כשחוטבים עצים עפים שבבים", משהו שאזרחי ישראל למדו לחיות עמו: התחושה שאנחנו כאילו מדינה מערבית - רואים את אותן סדרות בטלוויזיה, לובשים את אותם מותגים, שומעים את אותה המוזיקה - ובניגוד לכל האחרים שעושים את זה, גם נאלצים לחיות על חרבנו.
החלק שאותו אפשר היה למנוע היה המראה הקשה של שוטרים במשטרת ישראל מפוצצים הלוויה. אין דרך לייפות את המציאות הזאת: היה ברור מראש שמדובר באירוע שצריך להכיל, היה ברור מראש שהוא ינוצל עד תום פוליטית, היה ברור שהוא יהפוך למפגן כוח לאומי-פלסטיני, שבשוליו כרגיל אירועים של יידוי אבנים - ובכל זאת לא ייאמן איך משטרת ישראל הצליחה להסתבך גם בתסריט הידוע מראש הזה.
"הגענו לסיכום עם המשפחה" היה המשפט העלוב שבו תירצו בכירים במשטרה את "ההפתעה". נו באמת, כאילו שלמשפחה יש אפשרות לשלוט באירועים.
ונניח לרגע שקצין בכיר במשטרה, אחד שכבר חקר מאות עבריינים קשוחים שאמירת אמת אינה בדיוק נר לרגליהם, התפתה להאמין שהשקט יישמר ושהסיכומים לא יופרו - מה קרה כשהתברר שזה לא ממש מה שקורה בשטח?
הרי השוטרים לא התנפלו סתם עם אלות - מישהו נתן להם הוראה, מישהו אישר את הדבר הזה, שגם אם נניח לרגע שהיה בו בדל של היגיון מבצעי, הצטלם רע כל כך - עם ארון קבורה מיטלטל מצד לצד, כמעט נופל ועם הצלב שקורס אל הרצפה - ועוד כשהנפגעים הם מי שבעליל לא תקפו את השוטרים (אני לא מומחה גדול בעבודת המשטרה, לכן רק אניח בזהירות שלנושאי ארון קבורה קצת קשה לתקוף שוטרים).
זה היה יכול להיות גרוטסקי, אפילו מצחיק בדרך הביזארית שבה למדנו כבר להשקיף על אירועים במזרח התיכון, אלמלא זה היה מגיע אחרי יומיים שבהם כל הצמרת המדינית והביטחונית התפתלה בניסיון להראות שידנו לא הייתה במעל, שאי אפשר לקבוע מי ירה ושהעובדה הזאת (שאי אפשר לקבוע) היא בגלל הסרבנות הפלסטינית. לרגע היה מישהו שקיווה שהגשנו איזה תיקו הסברתי או לפחות הפסד שאינו תבוסה, שיום-יומיים יחלפו ויתגלה עוד איזה קבר אחים בעיירה אוקראינית שיסיט את תשומת הלב של העולם לזירה אחרת - ואז באה משטרת ישראל במופע הזוי, ממש כך של חלמאות.
אנחנו מכירים את משטרת ישראל לא מהיום, ודעת הקהל עליה אינה טובה. אזרחים שלמדו כבר שאין טעם להתלונן במשטרה על עבירות רכוש, על מרמה, על השכן שעורך מסיבת קריוקי אל תוך הלילה ועל ההוא שבתגובה להיתקלות תמימה בכביש, שלף אלה ופירק לך את הרכב.
דווקא האירועים החמורים שחווינו בעת האחרונה, הציגו גם פן אחר של המשטרה שהספקנו לשכוח: את המסירות, את העבודה הסיזיפית, את סיכון החיים עד לנכונות להקרבתם. אפילו אם נתעלם לרגע מכל האמוציות וננסה לנתח בקור את האירועים, הרגע שבו מזדהים חרדים בבני ברק עם שוטר ערבי נוצרי, אמיר חורי, שהגן עליהם בגופו, היה רגע מדהים. וכשחוזרים לרגע לציניות, אפשר לומר שמשטרת ישראל ידעה להפיק ממנו את המירב והרימה את קרנה בעקבותיו.
ואז בא המחדל הפיקודי והמבצעי שגרם לתמונות של מסע הלוויה אחד להיות משודר שוב ושוב ושוב מסביב לעולם.
הפעם זה לא ייעצר בשטח
אם זה היה רק מתסכל, היינו מסתפקים בלשאול היכן היו מצלמות התקשורת העולמית בהלוויות ישראלים שנטבחו ברחובות הערים. היינו מתעצבנים, מזכירים לעצמנו בפעם האלף שיש דברים שהגויים לא יבינו לעולם על נסיבות חיינו המיוחדות כל כך במקום הזה, אבל לדברים האלה יש השלכות - ואלה יהיו חמורות.
זה לא רק גינוי לישראל בעולם, עם זה כבר למדנו לחיות. זה יחס אחר לישראלים בעולם, שפוגע בפעילות אקדמית, עסקית, תרבותית ועוד - וחמור מכל, זה יפגע בסופו של דבר גם בביטחון: פה לא יאשרו לנו איזה תקציב נחוץ, שם יטילו הגבלות - ואת המחיר ישלמו אזרחי ישראל, אולי אפילו בדמם.
הנטייה של כולנו היא להיות סלחנים כלפי גופי הביטחון שלנו. צה"ל הוא הרי אנחנו - הורינו ואנו וילדינו, והמשטרה, בתקופה ביטחונית סוערת, נהנית גם היא משדרוג בתדמיתה, הרי השוטרים הם אלה ששומרים עלינו. ולא בציניות.
רק שהפעם אין מקום לסלחנות: סלחנות יכולה להיות כשנעצר מישהו בטעות, כשמישהו מפעיל מכתזית שלא לצורך, בין אם הקורבן הוא מפגין שמאלני, מתנחל, חרדי או אתיופי - כל אלה הם מקרים שבהם עוד אפשר איכשהו להסתפק בתחקיר קצר, בחידוד נהלים, בהבטחה ללמוד את הלקח.
הפעם המקרה שונה עד כדי כך שיש לאוורר את השאלה שמעסיקה את הציבור בישראל מקדמת דנא: מי נתן את ההוראה? ובהקשר העכשווי: מי חשב שזה רעיון טוב לשלוח שוטרים עם אלות להסתער על נושאי ארון קבורה, בטקס שמצולם ומשודר לכל העולם?
התשובה נדרשת לנו לא כדי לנגח את משטרת ישראל, אלא בדיוק להפך - כדי שנוכל להמשיך ולמצוא בקרבנו את הרגש החם כלפיה, כמי ששומרת על ביטחונם של אזרחי ישראל בתקופה הרגישה הזאת.
זאת ועוד: הבירור הפעם לא יכול להיעצר בדרגי השטח. זה היה אירוע מדיני, זה היה אירוע ידוע מראש, זה היה אירוע שבהכנות אליו נדרשה עבודת מטה - ועל כן מגיעה לאזרחי ישראל התשובה, לא רק איך הפך האירוע הזה למחדל הסברתי כה חמור, אלא גם איך התכוננו אליו השר הממונה ומפכ"ל המשטרה.
שום תחקיר שייעצר בדרג נמוך יותר, לא צריך להתקבל הפעם.