בסיום ארוחת שבירת צום הרמדאן בשנה שעברה שבה משפחת גינטאזי לביתה בשכונת עג'מי ביפו. מוקדם יותר באותו יום, בחודש מאי, בזמן מבצע "שומר החומות", הזהירו אותם ממתפרעים שמשליכים בקבוקי תבערה באזור. "לא פחדנו, אמרנו שאף אחד לא עושה את זה אצלנו", משחזרת האם נורה. קול נפץ קטע באחת את המשחק של חמשת הילדים בסלון. האיום התממש, בקבוק תבערה חדר לביתם, ומוחמד בן ה-13, שעמד בקרבת החלון, נפצע קשה.
"שמענו פיצוץ וראינו שמוחמד נשרף", נזכרת נורה. בנה הובהל למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שיבא ושהה באשפוז במשך חודש, עם תחבושות על כל פלג גופו העליון, מבלי לקום מהמיטה. מאז הוא יוצא ונכנס לחדרי הרופאים. צלקות בוערות שחוצות את פניו וידיו נותרו עדות לזעזוע שחווה. טיפולי הלייזר לטשטוש הסימנים לא הועילו, והליכים רפואיים אחרים יקרים מדי עבור המשפחה.
הוא היה אמור לעלות לכיתה ז' בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. ההתאוששות, נפשית ופיזית, דחתה את הכניסה לבית הספר החדש עד לפני כחצי שנה. מיד עם הכניסה לשיעור הראשון הוא גילה כי הפגיעה הייתה חמורה משחשב. "איבדתי חלק מהזיכרון, בקריאה, בכתיבה. עכשיו אני לומד דברים מחדש", הוא מספר. לאחרונה החל ללכת לפסיכולוגית. איתה, לדבריו, הוא משחק, מצייר ומעבד את תחושותיו. הטיפול מקל במעט, אבל הטראומה עדיין חרוטה עמוק בראשו. "כמעט אף חבר מבית הספר הקודם לא דיבר איתי. עכשיו יש לי שניים חדשים מהכיתה ועוד כמה מהשכבה", משתף מוחמד. "כששואלים אני לא מספר, זה מחזיר אותי אחורה".
במהלך השיחה בסלון ביתה של המשפחה, מוחמד פורץ בבכי. נורה מנחמת אותו, ומוחה דמעה מעינה. "אני רוצה רק שהפנים שלי יחזרו להיות כמו שהיו", הוא מסביר. לפני הפגיעה חלם להיות מנהל חשבונות כשיגדל. כעת הוא מתקשה להאמין שהדמיון יכול להפוך למציאות. "אני רואה שלאט לאט הטיפול משפר את מצבו. אבל מגיע הלילה והוא מפחד, צועק מתוך שינה, אומר שהוא זוכר הכול. גם אני נזכרת כל יום מחדש", אומרת נורה, תוך שהיא מנסה לשמור על קור רוח, לא להישבר ליד בנה. "הוא הולך למראה, מסתכל על הפנים שלו ובוכה. הוא שואל 'למה אני? מה עשיתי?'. אנחנו מדברים על כך שהפגיעה לא קשורה אליו אבל זה לא מאוד עוזר".
כיוון החקירה הראשוני של המשטרה היה פשע שנאה שביצעו יהודים. המהומות בערים המעורבות היו בשיאן באותו שבוע, ויפו בערה משיסוי ושנאה. התפנית הגיעה עם הגילוי שארבעה בתים של יהודים בשכונה הוצתו גם הם. זמן קצר לאחר מכן נעצרו שלושה משכניהם של המשפחה, אחמד דאוד בן ה-21, ריזק ג'רבוע בן ה-35 וראאד ג'רבוע בן ה-38. ביוני, עם הגשת כתב האישום, באה הקביעה הסופית: טעות בזיהוי.
"הופתענו, אנחנו שכנים", משתפת נורה. "הם אומרים שהם לא ידעו מי גר בבית. היו לנו קישוטי רמדאן בחוץ, איך לא ידעו? התעצבנו הרבה יותר כשגילינו שהם ערבים. אבל אנחנו חיים עם יהודים, אף יהודי לא עושה את זה". אחרי הגשת כתב האישום העניין הציבורי במשפחה דעך לאטו. "בחדשות לא שואלים, אף אחד לא מעדכן אותנו מה קורה בבית המשפט. אנחנו צריכים לשמוע הכול מחברים. היו כמה עורכי דין שרצו לעזור, לקחו טפסים ותמונות - ונעלמו. אולי הם מפחדים. היו חברי כנסת שהבטיחו לעזור, עד עכשיו לא ראיתי אף אחד מהם".
מהבית הקודם עברו לאחד אחר, במרחק חמש דקות הליכה. כל מטר בדירה הישנה הזכיר להם את הטראומה. כדי להעניק למוחמד טיפול צמוד, נורה נדרשה להפסיק לעבוד, והאב סברי, שעובד בהתקנת דודים, נותר מפרנס יחיד. "בעוד שבועיים נגמר לנו החוזה ובעל הדירה רוצה לגור בבית. הבית הקודם היה בבעלות המשפחה ואין לנו כסף לשכור דירה אחרת", היא אומרת. "ביפו נהיה יקר - שלושה חדרים, שקטנים עלינו, עולים 8,000-7,000 שקל". נורה מספרת כי כבר לפני שנה פנתה לחברת חלמיש, השייכת לעיריית תל אביב ולמשרד הבינוי והשיכון, ומסייעת במתן פתרונות דיור למי שזקוק לכך. "בכל פעם מבקשים טפסים חדשים ולא עוזרים. אני לא יודעת לאן נלך". בחלמיש טענו בתגובה שחברת עמידר היא האחראית לטיפול במשפחה