רס"ן איתמר אלחרר ורס"ן אופק אהרון היו שני מפקדי פלגות נערצים על הלוחמים ביחידת אגוז. ב-12 בינואר נהרגו השניים מירי של קצין מהיחידה, בעת שהלכו לאתר ציוד שנגנב במרחב נבי מוסא, בשל טעות בזיהוי. כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז האסון. היחידה, שעברה טלטלה עצומה, חזרה לפעילות מבצעית בשטחי יו"ש וביצעה מעצרים מורכבים בחודש האחרון. לקראת ציון יום הזיכרון התכנסו צוותי החפ"קים של שני מפקדי הפלגות, הלוחמים שהיו הכי קרובים אליהם, כדי להעלות זיכרונות.
סמ"ר ל', בן 20 מאשקלון, היה הנהג הצמוד של אופק. "אופק סיים תדריך במאהל. השעה היה 22:00. כולם הלכו לישון. שמעתי שהם מתכננים לצאת לסיור. העדפתי לא לצאת כי למחרת הייתי אמור לקום מאוד מוקדם לנסיעה ארוכה", סיפר ל', "רבע שעה אחרי שהם יצאו שמעתי כמה יריות. חשבתי שזה מטווח. אחר כך הבנתי שאנחנו אחרי תדריך ואין מי שאמור לבצע ירי. חשבתי שהייתה היתקלות עם בדואים לכן הייתי בין אלו שרצו לשטח. אף אחד לא ידע שאופק ואיתמר נהרגו עד שהגענו. הגעתי בין הראשונים לשם. זה היה כמו שוק. מצב לא נורמלי בכלל. צעקתי שיביאו אלונקה, הגיעו אמבולנסים, הרימו אלונקה וכיוונתי אותם לאן לרוץ עד שפינו אותם. לקח לי הרבה ימים להבין מה קרה שם. הכחשתי בראש כדי לא להישבר. עד עכשיו אני לא מעכל. כל פעם שיש משהו שקשור אליו אתה מבין שזה באמת קרה".
אל תפספס
רס"ל ע' ה-בן 22 מאור יהודה, שהיה הקמב"ץ של אופק, העלה זיכרונות וסיפר כי שימש כיד ימינו. "אני לא אשכח שבזמן הסערה 'כרמל' היינו באימון במזג אוויר סוער בבקעה. ירד גשם עז ואנחנו הלכנו עשרות קילומטרים עם משקלים עצומים. בלילה השני נכנסנו תחת מחסות, אופק היה חולה עם 39 מעלות חום. קיבלנו פקודה לאסוף את כל הפלגה ללכת כמה קילומטרים לנקודה הבאה. היה ערפל, לא רואים חמישה מטרים קדימה ואופק עם כל הלחץ היה צריך לאסוף את כל שלושת הצוותים, ליישר שני טורים, לוודא שכל הציוד עלינו, ולצאת. היה בלגן גדול, אבל הוא התעקש, סידר, ובסוף הצליח ועשה את זה בצורה מקצועית. הוא היה מ"פ לא פראייר", אמר.
"תמיד הרגשתי שהוא כן ופתוח", שיתף ע'. "הוא היה מספר על עצמו, על הטיולים בחו"ל, החברות עם ארוסתו בתיה. הוא דיבר עליה הרבה, ממש אהב אותה. איפה הוא טייל איתה ואילו נופים ראה. אבל תמיד הוא חידד לנו את החשיבות של אגוז". ע' נזכר כי פעם שאל את אופק אם הוא היה רוצה להיות רמטכ"ל. "הוא אמר לי לא, כי אז הוא לא היה יכול לצאת לטיול איפה שהוא רוצה או לצלול או לטוס. 'אתה צריך ליהנות מהחיים שלך'. הוא אמר לנו כל הזמן. אני מתגעגע לשיחות איתו. הוא היה כמו חבר או אח גדול", סיפר. לקאת סיום העלה ע' אנקדוטה על אופק, "הוא לא אהב לאכול הרבה. היינו אורזים לו כריכים ריקים", הוא נזכר, "כן, ריקים. ככה הוא היה מבקש".
ד', בן 21 משערי תקווה, היה קשר מ"פ של אופק. הוא נזכר באהבה של אופק לפעילות אקסטרים. "הוא תמיד אמר בשיחות פתיחה לחדשים שהצטרפו לפלגה 'אני אופק אהרון מגן יבנה, יש לי 80 צניחות, 20 צלילות, אני אוהב לרכוב על אופנוע שטח ואוהד בית"ר ירושלים. הוא סיפר לנו על הטיול להוואי שם הוא הציע נישואין לבתיה, הוא תמיד היה בוחר את המקום עם הנוף הכי מושלם" אמר. עוד הוסיף ד' ושיתף כי "אופק היה מפקד עם נתינה והקרבה. בחיים לא ראיתי אותו מתקלח או במיטה. אולי פעמיים ראיתי אותו בחדר אוכל. הוא אהב להעמיס על עצמו ולקדם את הפלגה כמה שרק אפשר. לא פחד לדרוש מאף אחד. לכל משימה קטנה הוא התייחס כאילו היא גדולה וחשובה".
"איתמר הניע אותו בהשראה"
באותן דקות בהן התרחש האסון היה סמל י' בן ה-21 מיד בנימין, לוחם בפלגה א' של יחידת אגוז, בתוך המאהל ונערך לשינה אחר יום עמוס באימונים. "כולם הלכו לישון. הייתי חצי ער חצי ישן. שמעתי יריות. חשבתי אולי מהמטווחים. פתאום אני שומע קריאה 'כל החובשים לצאת החוצה. יש פצועים'. אני ישר קופץ עם החובש של הצוות שלי. רץ לכיוון הפצועים. אפילו לא שרכתי שרוכים בנעליים". אמר. י' סיפר כי תחילה, כשהגיע למקום האירוע, ראה שני חיילים שוכבים על האדמה, ורק לאחר מכן, כשהסתכל עליהם מקרוב, הבין כי מדובר באיתמר ובאופק. "חשבנו שבדואים ירו בהם", הוא שחזר, "התחלתי לאבטח את האזור. לראות אם מישהו מתקרב לתפעל את האירוע, ורק אחר כך הבנתי מה קרה. חזרנו למאהל. כולם היו בשקט. הרוב כבר ידעו שהיה ירי דו צדדי. האווירה היתה קשה. חטפנו מכה גדולה. אני גם מכיר את המשפחה של איתמר, את אחיו ואחותו".
הצוות הקרוב של איתמר התרשם בעיקר מהרגישות שלו ללוחמים ותשומת הלב לסיפור האישי של כל אחד מהם. "כבר בהתחלה כשהוא הגיע לפלגה בתחושה שלי הוא היה חבר. הרגשתי שאני מסוגל להגיד לו הכול וזה תקין. הוא היה משרה אווירה חברית ולא שיפוטית", סיפר סמ"ר נ' בן ה-22 מצורן, הקשר של איתמר, והוסיף כי "הוא הניע אותנו מתוך השראה ולא מפחד. כשהיינו בצפון בנוהל קרב, הגענו מאוחר לחדר אני והנהג שלו. לא ידענו שהוא מתכוון לישון איתנו. התכוונו לישון בשתי מיטות. היה מזרן בצד. כשהבנתי שהוא ישן איתנו כי אין מקום, מהר עברתי למזרון והשארתי לו את המיטה. הוא העיר אותי. התעקש שאעבור למיטה והוא ישן על המזרון ברצפה. זה היה איתמר. לא צריך יחס מיוחד. הייתה לו ענווה".
עוד סיפר נ' על הקשר העמוק של איתמר למשפחתו, "כל פעם שהוא ראה משהו שמזכיר את אשתו אור ואת המשפחה הוא פותח את הטלפון ומראה לנו תמונות מהטיולים שלהם. נופים שראו יחד. זה היה חשוב לו מאוד. פעם אחת הוא הפתיע אותי וכעס עליי שלא סיפרתי לו על הפרידה מהחברה, 'מה אני צריך לשמוע את זה מהנהג שלי ולא ממך? איך אתה לא מספר לי?', הוא אמר. זה הדהים אותי שכולם הרגישו שלא משנה כמה הוא עסוק, הוא תמיד היה פנוי לדבר איתנו, להקשיב. לא הצלחתי להבין איך הוא עושה את זה. הוא ניהל שיחות אישיות עם כולם ותמיד התעכב על הפרטים. גם האווירה בפלגה הייתה חשובה לו. הוא תמיד העביר מסר שאצלו כולם אוכלים, שרים ונשארים ביחד לפחות ארבע שעות".
סמל ש', בן 20 מעין הבשור, הקמב"ץ של איתמר, סיפר בהתרגשות כי "יש לנו אוסף של סיפורים על כמה הוא היה פשוט וצנוע ואהב אותנו. פעם אני וחייל נוסף יצאנו עם תיקים מכובדים במשקל לתרגיל החטיבתי עם עליות מסיביות. אחרי אחד החלקים של התרגיל כבר היינו גמורים, ואיתמר הגיע אל שנינו ודחף אותנו מאחורה. שם יד על כל תיק ודחף. כולם היו בהלם, הרי יש למפל"ג גם ככה מלא על הראש ופתאום הוא מוצא את הזמן לעזור לנו, זה רגע מטורף מבחינתנו". עוד נזכר ש' ברגע נוסף שהוא זוכר במיוחד מאיתמר. "סיימנו אימון בבקעה שכלל נסיעה מבצעית במשאית, ואנחנו עלינו אחרונים. כל הרצפה של המשאית הייתה מלאה בבוץ וגשם, ממש מסריח. ברכב היה חסר מקום אחד וכולם ניסו להצטופף. סמ"ר נ' התיישב על הרצפה ואז איתמר אמר לו 'נראה לך? קום ושב על הכיסא', וישב במקומו על הבוץ ברצפת המשאית", סיפר.
סמל י' נזכר בשיחה ארוכה שהייתה לו ולאיתמר בזמן שנסעו לאזכרה של לוחם מהיחידה אליה התנדב ללכת, שמשפחתו מתגוררת בערד, "איתמר ידע לשלב בין פיקוד לחברות. הוא היה יודע לתת 100% כוח בתרגיל, לדרוש, לעצור את מה שעשינו כי לא היה בסדר ולהתחיל מהתחלה, ולהעביר ביקורת. אבל בו זמנית הוא גם ידע לפרגן ולדבר מהלב, להיות סחבק, לא זוכר פעם אחת שהוא עבר לידי ולא אמר לי שלום. הוא היה מכיר את כולם בשם".
לסיכום נזכרו הלוחמים בריצה של כל המפקדים והלוחמים בקור וגשם, בהובלה של מפקד היחידה סא"ל א', לראשונה ללא אופק ואיתמר. סמל ש' נזכר ברגעי הסיום של הריצה: "היה קר וגשם וכולם אמרו 'מה אנחנו צריכים את זה'. בסוף הריצה, ממש כמו רגע מהסרטים, מפקד אגוז התחיל לדבר איתנו על המצב. הוא אמר שלפעמים, דווקא כשהכי קשה, צריך לתפוס אחד את השני ביחד ולרוץ יחד. תוך כדי שהוא אומר את זה הגשם עצר, שמש הופיעה, והופיעו שתי קשתות בשמיים", הוא סיפר.