שלום (שולי) ליברמן כבר החל לתכנן את לימודי הרפואה בטכניון מיד אחרי שישתחרר משירות הקבע בסיירת חרוב. הוא וחברו ליחידה, אלי שמש, נהגו ללמוד ביחד ולאתגר אחד את השני בסוגיות שונות. באחד הימים נתקלו בבעיה סבוכה במתמטיקה ולא מצאו לה פתרון. בינתיים ליברמן, סג"מ צעיר בסיירת ומפקד מחלקה, יצא לסיור. בסיור מצא סוף סוף פיתרון לבעיה המתמטית וחיכה כבר לחלוק אותו עם חברו שמש. בדרך חזרה לבסיס התנגש רכב במכונית בה נסעו ליברמן ועוד שני חיילי מילואים - אברהם בן ארויה (24) ואשר אלישע (26). השלושה נהרגו.
התאונה הקטלנית ארעה בתשעה בדצמבר 1971, שבועיים לפני יום הולדתו העשרים של ליברמן.
אהבתו למקצועות המדעים המדויקים החלה בבית הספר התיכון, אחרי שגילה את ההיגיון המתלווה אליהם. בחוברת זיכרון שמשפחתו וחבריו הוציאו שנה אחרי שנהרג נכתב כי "הוא מוקסם מהשלמות שבהגיון הפנימי ומיפי החוקיות שבטבע. הוא מסוגל לשקוע במשך שעות ואחר כך להתווכח על פתרונה. המיוחד באופיו הוא היכולת הבלתי רגילה להתרכז כולו, להכניס את נפשו ומאודו לבעיה המעסיקה אותו".
ההתמסרות למדעים המדויקים וההצטיינות בהם הביאה לסיום תקופת הילדות שבה כתב שירים. החל מגיל שמונה כתב שירים ובבית הספר נחשב ל"גאון קטן" בספרות. "פעם אחת מעלה אותו המורה לפני כל הכתה והוא קורא אחד משיריו", נכתב בחוברת לזכרו.
"הוא החל לכתוב שירים בגיל שמונה", סיפר יחיאל ליברמן, אחיו של שלום, המבוגר ממנו בארבע שנים. "שיריו מלאי שמחה, עליזות וחכמה ומעל הכל - רגישות ואהבה", נכתב בחוברת לזכרו.
קרוב ל-51 שנים עברו מאז מותו של ליברמן ורק לאחרונה התגלו שתי מחברות ובהן השירים שכתב. האופן בו נמצאו הייתה מפתיעה. "קיבלנו לידינו את הארכיון של המשורר היידי מאיר האלפערן", אמר ד"ר יוחאי בן גדליה מהספריה הלאומית. "מדובר בארכיון גדול של אדם שכתב הרבה, על כל פיסת נייר. הכל כתוב ביידיש, בכתב לא מסודר, ופתאום בתוך כל החומר מצאנו שתי מחברות שבהן כתובים שירים בעברית, בכתב של ילד ובצורה מאד מסודרת. הניגוד היה ממש בולט ונראה מוזר. על המחברות היה כתוב שם הילד, גילו ובית הספר שבו למד. ראינו שמדובר בשלום ליברמן מבית ספר גורדון בחולון שכתב את השירים בשנת 1964 כשהיה בן 13", אמר בן גדליה.
בחיפושים שעשו אנשי הספרייה הלאומית ברשת ראו כי שמונה שנים אחר כך קצין צה"ל בשם שלום ליברמן מחולון נהרג בעת השירות הצבאי. הם פנו לבית הספר גורדון בבקשה לדעת יותר על אותו ילד שלמד במוסד החינוכי לפני 60 שנים. במקביל פנו גם לחטיבת "כפיר" שבמסגרתה פועל היום גדוד "חרוב", בניסיון לדלות פרטים נוספים. ואכן התברר כי מחברות השירים שייכות לילד שלום ליברמן שכמה שנים אחר כך היה למפקד מחלקה בסיירת חרוב ושנהרג בבקעה בעת מילוי תפקידו.
כעת ניסו להבין בספריה הלאומית מה לשירים של ילד בן 13, צבר ישראלי מחולון, שהיה לקצין בסיירת, לעיזבון גדול שכולו שירים ביידיש שכתב משורר מבוגר וערירי שהגיע לישראל לבדו אחרי מלחמת העולם השנייה.
כשהובא דבר גילוי המחברות לידיעתו של יחיאל ליברמן הוא שפך אור על החיבור המעניין בין שירי הילדות של אחיו לשירי היידיש של האלפערן. שלום ויחיאל היו בניהם של אברהם ורבקה ליברמן. ההורים, ילידי פולין. רבקה שרדה את זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ ואיבדה במלחמה רבים מבני משפחתה. אברהם הספיק להימלט מזרחה מציפורני הנאצים, נכלא במחנה עבודה רוסי ונשלח לעשר שנות מאסר אחרי שנתפס בעת ניסיון בריחה. בסוף המלחמה שוחרר ממאסר. ב-1947 נישאו ולאחר מכן עלו לארץ ישראל. זמן קצר אחר כך נולד יחיאל וכעבור ארבע שנים נולד שלום (שולי).
בילדותו שלום הסתובב הרבה בגבעות החול שהקיפו את חולון, נכנס לעמדות הגנה נטושות ומצא מטבעות וחרסים עתיקים. בעת אימוני צניחה שנערכו באזור הביט בהערצה על החיילים הצונחים לחולות. נכתב עליו כי היה מסור להוריו ומסייע בעבודות הבית השונות. בעת הצורך אף זיפת וסייד את גג הבניין שבו התגוררו. בנוסף היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר". בתנועת הנוער ובבית בלטו אצלו ערכים של צדק, שוויון, אחווה ואהבה. ערכים אלו נוכחים גם בשיריו. כך, לדוגמא, מופיע במחברת שיריו שיר שכתב בגיל 13 ולו קרא "קומו אחים שחורים". בין השאר כתב בשיר:
"מי זה העז להפלות אתכם,
להשפילכם, להורידכם מזכויותיכם?
אמנם הצליחו להפכם לעבדים,
אך הנה השתחררתם אחים!
קומו, נערו מכם את השפלות,
קומו, עלו! למען הזכות".
חודש לפני כן, ב-1 במאי 1964, כתב שיר בשם "דם הפועלים" שבו הוא כותב על "דמם הטהור שזורם לאגם, השוויון, הצדק והשלום".
בסוף אותה שנה, בדצמבר, כתב גם שיר על חייל צה"ל, אברהם ג'ורי, ששרת בנח"ל בקיבוץ יד-חנה ששכן אז על הגבול עם ירדן. ג'ורי נהרג בקרב עם חיילים ירדנים, בעת שניסה לחלץ את חברו שנפגע. הוא נהרג יום לפני שלליברמן מלאו 13.
"אלומות קרני חדווה, זיו ועליצות
חודרות נבלעות בעובי ענני הקדרות
ובתוך החושך, בין עבי האפלה,
ינוע לו שביב אור, קרן זכה וטהורה",
כתב בבית הראשון של השיר שלו קרא "הזעקה האדומה".
יחיאל, האח, סיפר כי המשורר מאיר האלפערן היה חבר של אביהם והיה מגיע פעמים רבות לבקר את משפחתם. כמו משפחת ליברמן גם האלפערן התגורר בחולון. באותם ביקורים היה גם מקדיש זמן לשני הילדים - עם יחיאל היה מדבר על מוזיקה, תחום שבו התעניין והבין בו היטב ועם שלום היה עובר על שיריו והשניים, המשורר המבוגר והילד הצעיר, היו משוחחים על שירה. שלום גם ביקש מהמשורר המבוגר שילמד אותו לכתוב יידיש, שפה שבה דיברו גם הוריהם בבית. כשלא רצו שיחיאל ושלום יבינו אותם עברו לרומנית.
האלפערן נולד בלודז', פולין, בשנת 1905. ב-1937 פירסם ספר שירה ראשון ושירים נוספים שלו הופיעו בעיתונים ספרותיים ובפרסומים של קבוצות שירה. לדברי בן-גדליה "לפני השואה הוא נחשב משורר משמעותי". עם פלישת הגרמנים לפולין נמלט לרוסיה. במהלך המלחמה התגייס לצבא הרוסי ושרת תחת פוליטרוק באחת מיחידות הצבא. בסוף המלחמה הגיע עם הצבא האדום למינכן. אחרי המלחמה נשאר בגרמניה וחי במחנה עקורים. בשנת 1949 הוציא במינכן ספר שירים שני. מאוחר יותר באותה שנה עלה לישראל.
הוא חי בגפו בדירה קטנה ודחוסה בחולון. חוג מכריו היה מצומצם ביותר, אם כי ניתן ללמוד מעיזבונו שהיה בקשר כלשהו עם סופרים ומשוררים בידייש, בהם נודעים כאברהם סוצקובר ונוספים. הוא הפסיק לפרסם את שיריו ועם זאת המשיך לכתוב ללא הפסקה בערמות נייר שהצטברו בדירתו.
לצד הקשר עם משפחת ליברמן להאלפערן היו גם שני ידידים ישראלים צעירים, צבי טאובר ויואב רן. מדובר היה בשני סטודנטים שמצאו בו איש שיח מרתק בנושאים של מוזיקה וספרות. לימים טאובר היה לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ורן ליצרן חליליות.
טאובר מספר שהאלפערן היה אדם מעניין. "הייתי סטודנט לתוארים ראשון ושני והתחלתי ללמוד אצלו יידיש. אני ויואב רן ניסינו לשכנע אותו שיוציא ספר משיריו, אבל הוא סרב".
טאובר מציין שהאלפערן היה כבר תשוש והדירה שלו היתה מוזנחת. שני הסטודנטים עשו מבצע סדר וניקיון בדירה. באחד הימים, בסוף אוגוסט 1980, כשרן הגיע לבקרו, הדלת הייתה נעולה ואחרי שלא זכה למענה, פרץ את הדלת ומצא את האלפערן מת. היה בן 75 במותו. אחרי מותו הוציאו שני הסטודנטים הצעירים ספר עם חלק קטן מהשירים הרבים שהותיר אחריו.
עוד בחייו, עשר שנים לפני כן, הסכים האלפערן לפרסם שיר אחד ויחיד. היה זה שיר לזכר הבן של חבריו. את החוברת שהוציאו משפחתו וחבריו של שלום (שולי) ליברמן, קצין בסיירת חרוב, פותח שיר ביידיש, שיר שהקדיש המשורר האלפערן לילד המשורר שכה אהב.
"הציפורים עפו להן
אף צפצוף לא נשמע עוד
או, כמה אילם הוא האוויר, כמה אילם...
- ילדי עם עשרים האביבים הלך -
את כומתת החייל הניח לידו.
שכרון הניצחון הדהד סביב
בעצב ובאסון של אחרים...
עתה נושבת הרוח בדשא
בדשא ובשערותיה האפורות של האם...
עתה דועכות קרני האור האחרונות
של האב המסכן...
הא, שמיים, מתי ייפסק הרוע
מעל האנשים המסכנים?!"