8:00 בבוקר, 13 באוגוסט 2006. התעוררתי מצעקה של ההורים מהקומה למטה, ומיד רצתי אליהם. ברגעים האלה, ביני לבין עצמי, בכלל לא חשבתי על אורי. אבל כשראיתי אותם, הכול היה ברור. אורי נהרג.
שמונה שנים לאחר מכן, 17 ביולי 2014, שטחי כינוס בזיקים, רגע לפני הכניסה לעזה בצוק איתן. אני כבר בן 21, לוחם בנח"ל, עומד מעל הציוד שלי מתחת לשמיים כתומים מהפצצות ורעש של טנקים זוחלים. לרגע ניתקתי את עצמי מהסיטואציה ובהיתי בתפאורה האכזרית.
ברגע הזה, נזרקתי כמה שנים אחורה, לרגע מסוים בסרט על אורי ששודר בתוכנית עובדה. באותו פריים בתוכנית, רואים את אורי מבליח לשנייה בשטחי הכינוס בלבנון, בוהה באירוע המפחיד שמתרחש מולו, ממש כמוני - או יותר נכון אני כמוהו. הבנתי באותו רגע שאני חווה משהו שהוא הכי קרוב אליו, משהו שאף אחד במשפחה לא "זכה" להרגיש. באותו רגע, שמונה שנים אחרי, כשאני מטרים מהמקום המסוכן ביותר, הרגשתי הכי קרוב שאפשר אליו, ואת תחושת הפחד שחווה, שאין משהו שדומה לה בשגרת היום יום.
עוד בוואלה!
התמונה הזאת שלו חרוטה לי בראש, ואני רק יכול להניח שהוא פחד שם מאוד, אבל יותר מהכול, בטוח שלא רצה ולא התכוון להיות גיבור.
מאורי אני כבר כמעט לא זוכר את הקול, אבל כן זוכר את השאר. בעיקר את לחיצת היד החזקה שלו כשהיינו מתראים מעת לעת. את הקליעות לסל בחדר שלו בקומה למעלה בבית של דויד ומיכל ומדי פעם סיפורים שלו על הצבא, כשהוא יושב מולי בשולחן החג.
בימים הראשונים אחרי שנפל, יכולתי מבלי לדעת - בעיקר בגלל שהייתי רק בן 13 - לשים את עצמי מחוץ למצב הנורא. הסתכלתי מהצד על ההלוויה, על אלפי האנשים שראיתי מלמטה, מגובה של ילד בן 13. ממרחק הזמן, אני יכול להבין שלא הבנתי באותו רגע כלום. הייתי במחשבות ביני לבין עצמי לנסות להבין בפני מה אני עומד.
הזיכרון שלי מימי השבעה ומהביקור בטנק זכורים לי היטב. זוכר את האנשים החשובים שהגיעו, את הסיפורים על איך זה קרה. אבל זה לא משהו נתפס באמת בגיל שהייתי אז. אפילו כשהייתי בתוך הטנק ההרוס שלו, חודש אחרי שזה קרה, לא באמת תפסתי את גודל האירוע.
השנים עברו, ואמרתי לעצמי שבכל אירוע קשה שיהיה לי בחיים, אני אזכר באורי ובמה שהוא עבר. כך שרדתי את התקופה המורכבת ביותר בחיי, שהיא השירות בצה"ל. בכל פעם שעמדתי לפרוש, נזכרתי בו ואמרתי ביני לבין עצמי שהרי אורי עשה דבר כל כך הרבה יותר קשה, אז מה זה בשבילי לתת עוד טיפה.
וככה, בזכות אורי, סיימתי את הפרק הקשה הזה, אבל לא רק אותו. בתקופות מאתגרות שבאו אחר כך באזרחות, השתדלתי להזכיר לעצמי את הדבר הזה שוב.
השנים שעברו חזקו אצלי את המחשבה שכמה חבל, וכמה נוראית תחושת הפספוס, שבן אדם שהיה בחיים שלך פתאום נעלם. באופן סופי. שכל תקופת החיים הזאת היא פרק שנתנו לנו, והיא לפעם אחת בלבד, והוא הפסיד אותה.
מאות החיילים שנפלו אחר כך הראו לי שהעולם לא עוצר. שעוד משפחה מתחילה עכשיו מסע חדש, ואוטוטו כבר כולנו נשכח את החייל שנהרג. מאותו הרגע הבנתי שאני רוצה לזכור את אורי כל הזמן, כדי להתקרב אליו כמה שיותר. 16 שנה, מאז ועד היום, אני זוכר אותו בכל מצב, ובעיקר מבין את המחיר שהוא שילם.