ערב עיד אל-פיטר, החג שמסיים את חודש הרמאדן, גם יחיא סינוואר יכול לנשום לרווחה: הוא הצליח להעביר את החודש האחרון מבלי לגרור את רצועת עזה למלחמה מיותרת נוספת, לפחות לעת עתה. נכון, סינוואר נשמע אתמול בנאומו בעזה מיליטנטי, אגרסיבי, נכון לעימות, אולי אפילו יותר מתמיד. אך הפער בין המציאות המתהווה בשטח, לבין שלל הסיסמאות והקריאות שהפריח לחלל האולם בעזה, היה גדול - אולי אפילו גדול מתמיד.
"אבו איברהים", האיש שהתכתב עם בנימין נתניהו וביקש ממנו לקחת "סיכון מחושב", עשה את הערכת הסיכונים שלו בחודש החולף. הוא צפה מהצד בעימותים החוזרים ונשנים סביב הר הבית, בכניסה מאוד דרמטית ויוצאת דופן של כוחות הביטחון הישראלים לתוך מסגד אל-אקצא ומעצר של מאות פלסטינים שם ובמאות צעירים פלסטינים קוראים בקולי קולות למוחמד דף, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבו עוביידה דוברו הנאמן, לשגר רקטות לישראל.
ועדיין, סינוואר העדיף שלא לעשות זאת. מנהיג חמאס ברצועה הבין שדווקא כעת, כאשר עזה נהנית מהתייצבות כלכלית (יחסית), משיקום ובניית ערים חדשות, ייתכן ששיגור רקטות לעבר ישראל יעניק לו כמה נקודות בדעת הקהל בגדה המערבית, אך יחזיר את רצועת עזה לחורבותיה ואותו להסתתר במנהרות שאינן בטוחות כל כך ברחבי הרצועה. סינוואר העדיף שלא ליפול על חרבו במלחמה עם ישראל, ולהניח לאחרים לעשות זאת. מכאן נשמעה אתמול הקריאה הכמעט מביכה, לכל מי שיש בידו רובה "או סכין קצבים", לפגוע באויב הציוני. לעת עתה, הוא בטח שאינו מתכוון לעשות זאת, למרות ארסנל הרקטות הנכבד שיש ברשותו.
ייתכן שהפנייה "הנרגשת" הזו של סינוואר לציבור הפלסטיני בגדה, במזרח ירושלים ואפילו בתוך ישראל, תצליח להותיר רושם על צעירים פלסטינים רבים שאין להם הבנה רבה מדי בניואנסים של הפוליטיקה הפלסטינית. קצת כמו אותם "שבאב" שקראו לעצמם "המוראביטון" באל-אקצא, שבעיקר חיפשו ריגוש ואדרנלין בידויי אבנים בהר הבית לעבר כוחות הביטחון הישראלים, ובין לבין עישנו סיגריות מחוץ למתחם ההר על אף שמדובר בחודש הרמדאן.
המאזינים הקצת יותר מבוגרים ומנוסים בפוליטיקה הפלסטינית, יבינו שסינוואר מבקש להשתמש בהם כבשר תותחים בעוד הוא מתעניין בלחגוג עם משפחתו את עיד אל-פיטר בשלווה בחאן יונס, שם נולד. הקו הלוחמני בנאום של סינוואר, נובע בין היתר בשל הביקורת שזכה לה בתוך חמאס בשנים האחרונות, לנוכח הניסיונות שלו להידברות עם ישראל שהביאו ללא מעט הבנות (מזוודות הכסף למי ששכח) ועם צמרת הפתח. סינוואר חתר לפיוס עם הפתח והרשות ולקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות, מהלך שטורפד על ידי אבו מאזן. הקו הפייסני הזה הוביל לכמעט הדחתו בבחירות האחרונות ללשכה המדינית של חמאס בעזה. מכאן הגיעה ההבנה של סינוואר, שאפשר אולי "לעשות חלש", אבל בעידן התקשורתי המודרני - מה שחשוב זה "לדבר חזק".
בשורה התחתונה, בשונה ממאי שלפני שנה ומבצע "שומר חומות", סינוואר נותר צופה על הגדר. נכון, הוא מעודד ומדרבן את השחקנים האחרים, אך מעדיף את מושב הצופה במשחק הזה שבין ישראל לחמאס. 12,000 פועלים מעזה שנכנסים לעבודה בישראל בכל יום, ערים חדשות ובנייני שיכונים ברצועה ועוד, עושים כנראה את ההבדל מבחינתו, בוודאי ובוודאי כאשר הוא נהנה מתמיכה חסרת תקדים בציבור בגדה ובמזרח ירושלים.
עוד בוואלה!
אך במקום אחד לפחות סינוואר בבעיה - וכאן בעצם טמון הכישלון הגדול שלו ועצם הביקורת הקשה שהטיח במנסור עבאס מרע"ם. סינוואר, האיש שחייו ניצלו בכלא בזכות רופא ישראלי, שניהל מו"מ לא ישיר עם נתניהו וגם עם הממשלה הנוכחית, כשל השנה היכן שהצליח בשנה שעברה: הוא לא הצליח להדליק את הערים המעורבות.
הוא פנה אתמול לתושבי המשולש, הגליל, יפו והיכן לא וקרא לעבאס בוגד. ועדיין, אם נשים לרגע בצד את שני הפיגועים בבאר שבע ובחדרה שיצאו משטחי ישראל, הרי שהרוב המוחלט של הציבור הערבי-ישראלי לא יצא לרחובות והעדיף לשמור על שגרת היום שלו. ואילו מפלגת רע"ם, בשר מבשרם של "האחים המוסלמים", לכאורה "אחיהם" של אנשי חמאס בעזה, העדיפה להצטרף לקואליציה ימנית בראשות נפתלי בנט, תוך שהיא מצפצפת על "האחים" בעזה או אלה מהפלג הצפוני.
ובכל זאת מילת הסתייגות. אנחנו עדיין בפתחם של שבועיים רגישים במיוחד, לפחות עד יום הנכבה, ב-15 במאי. ההסלמה יכולה להופיע בפתאומיות משלל סיבות. וגם בחודש האחרון היינו כפסע מסבב לחימה נוסף עם עזה, סביב צעדת הדגלים בירושלים והשתתפותו של איתמר בין גביר. יבואו כל אותם מבקרים ויאמרו - כיצד זה שמונעים מחבר כנסת להלך בשטחיה החוקיים של מדינת ישראל? ייתכן שהצדק עמם. אך בפעם המי יודע כמה, הצדק אינו יכול לקבוע מדיניות. לפעמים צריך להיות חכם.
המלצתו של ראש שב"כ רונן בר והחלטתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, למנוע מבן גביר להלך באזור שער שכם בצעדת הדגלים בשיאה של המתיחות, הן אלה שבסופו של יום עשו את ההבדל בין המצב הנוכחי של היום, לבין מאי של שנה שעברה. בין הסלמה רבתי לבין שקט מתוח. בן גביר הוא סמל בעיני הפלסטינים, כפי ששרון היה בספטמבר 2000. הליכה שלו בצעדת הדגלים בתוך העיר העתיקה הייתה משנה כנראה את המצב לחלוטין, ואפילו סינוואר שניסה לבלום את ההסלמה והורה לעצור אנשי הגי'האד האסלאמי שירו רקטות, לא היה עומד בפרץ ונותן אור ירוק לשגר רקטות לעבר ישראל. גם לחמאס יש פוליטיקה פנימית וגם את זה צריך לזכור.