הכותל המערבי, כיפת הזהב, ירושלים. קק"ל,
הכותל המערבי, כיפת הזהב, ירושלים(צילום: קק"ל)

כבר לפני 102 שנים: כך החל העימות על הכותל המערבי בין מוסלמים ליהודים

חול המועד בפסח 1920 הוא ככל הנראה קו פרשת המים בקונפקליט על ההגמוניה בשני אתרי הדת. בעקבות טענה על שינוי בסטטוס קוו בהר הבית, המוסלמים עשו פוגרום קשה ביהודי העיר העתיקה. שמונה שנים לאחר מכן החלה להתפשט התעמולה כי "היהודים זוממים להשתלט על מסגד אל-אקצא"

22/04/2022

"במשך שלושה ימים היה בירושלים אותו הדבר הנורא אשר לא היה כמוהו ואשר אי אפשר היה להעלותו על הדעת גם בימי שלטון הטורקים, גם בקשים ביותר. שלושה ימים נמשך פוגרום ביהודים ברחובות ירושלים", כך נפתחה הכתבה בעיתון "הארץ" בעקבות האירועים הקשים בפסח תר"פ, ראשית חודש אפריל 1920.

חול המועד של פסח לפני 102 שנה הוא כנראה קו פרשת המים בקונפליקט שבין התנועה הציונית לתנועה האסלמית על ההגמוניה על הכותל המערבי והר הבית. בתחילת חול המועד באותה השנה התחוללו פרעות שבהן נרצחו שישה יהודים, יותר מ-200 נפצעו, כמה נשים נאנסו ורכוש רב נגנב או נפגע. "הכו את היהודים בהתפללם עומדים לפני הכותל המערבי. רחובות ירושלים האדימו בדם יהודים, היו מקרי אונס בנשי ישראל, נקרעו לקרעים ספרי התורה שלנו", נכתב ב"הארץ".

עוד בוואלה!

ביום שהבריטים עזבו את העיר: סיפורה של הלוחמת האמיצה של "פלוגת צפת" של ארגון ההגנה

לכתבה המלאה
"שלושה ימים נמשך הפוגרום ביהודים". "הארץ" 1920(צילום: אתר רשמי, עיתונות יהודית היסטורית (הספריה הלאומית ואוניברסיטת ת"א))

בעקבות האירועים האלימים שהתרחשו השבוע על הר הבית, קיים חשש כי הם עלולים לגלוש לאלימות קשה יותר. במאה האחרונה הפך המקום לליבו של סכסוך רווי יצרים. על פי מחקר שפורסם בכתב העת "אריאל", הכותל המערבי במיקומו הנוכחי הפך אתר קדוש ליהודים במאה ה-16. לקראת סוף המאה ה-19 החלו להתפתח סביב האתר מאבקי שליטה בין יהודים ומוסלמים ורק בראשית המאה ה-20, כשכל צד ביקש לחזק את אחיזתו במקום, החלה להתחזק המסורת המוסלמית. לפיה, הנביא מוחמד קשר לחומה המערבית את אל-בוראק, החיה הפלאית דמויית הסוס איתה המריא לשמים.

ככל שהתנועות הלאומיות של שני העמים הפכו דומיננטיות ונוצר ביניהן מתח, העימות סביב הכותל המערבי הפך קשה ויצרי יותר ויותר. כאמור, כבר בפסח 1920 העימות גלש לאלימות כשביום הראשון של חול המועד תקפו ערבים את תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה. הפרעות החלו כשתהלוכת המוסלמים מחגיגות נבי מוסא שבמדבר יהודה, כ-20 ק"מ מירושלים, חזרה לעיר.

כפי שתיאר זאת עיתון "הארץ" אז, המהומות נמשכו במשך שלושה ימים רצופים. יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה השני, שגר בירושלים, כתב אז: "כל ירושלים נתונה במצב של מצור, משעה 18:00בערב אי-אפשר כבר לצאת. אני כותב בביתנו, בשכונה הערבית, ושום קשר אין עם שאר השכונות. זכינו להיות עדי ראיה לפוגרום אמיתי בירושלים. פוגרום שכמוהו לא היה לנו במשך מאות שנות שלטון הטורקים".

"הנורא מכל הוא יחסה של הרשות המקומית לכל העניין. כל ספקותינו נעשו לנו לוודאי", המשיך בן צבי. "האדמיניסטרציה האנגלית המקומית ידעה מכל ההכנות לטבח, ולא רק שלא הפריעה בידו, אלא עשתה הכול, מה שברשותה, בכדי לאמץ את ידי השודדים והמרצחים ומצד שני אחזה בכל האמצעים להפריע בעד ההגנה היהודית ולאסור את חבריה. עכשיו היא משתדלת לדכא כל ידיעה על דבר הפרעות, ואפילו הזכרת השם פוגרום בתלגרמה".

"פרעות ביהודי ירושלים". "הדאר היום" 1920(צילום: אתר רשמי, הספריה הלאומית)

הפרעות בירושלים, כמו גם הקרב בתל חי, חודש מוקדם יותר, היוו זרז להקמת ארגון "ההגנה". בעקבותיהן, נמלטו לדמשק מאימת הדין שניים מהמנהיגים הבולטים של הציבור הערבי - עארף אל עארף ואמין אל חוסייני, שהפך להיות סמל להתנגדות לבריטים וליהודים. אליהו ששון, צעיר בן 20 מהקהילה היהודית בדמשק, ומי שבנעוריו זכה לחינוך יוקרתי יחד עם מי שהפכו למנהיגי התנועה הלאומית הסורית, זיהה את הסכנה שעלולה להתפתח מכיוונו של אל חוסייני, התושב החדש בעיר. חוסייני עסק בתעמולה אנטי-ציונית ובגיבוש החוגים הלאומיים הפלסטינים.

ששון הבין את המשמעות המסוכנת של ההתארגנות הזאת, וכך גם יוסף יואל ריבלין, אביו של הנשיא העשירי, ראובן ריבלין. ריבלין חי באותן שנים בדמשק וכיהן שם כמנהל בית הספר העברי לבנות. הד"ר ירון רן שכתב שני ספרים על אליהו ששון אמר כי "ריבלין היה הראשון להתריע בפני ראשי התנועה הציונית על גיבוש גרעין לאומי פלסטיני בראשות אל-חוסייני, עארף אל עארף ואחרים. הוא מסר מידע מודיעיני על כוונה להתנקש בחיי הרברט סמואל ופרטים נוספים, אך ראשי הציונות מנחם אוסישקין ודוד אידר זלזלו בהתרעותיו ובאזהרות ששון". המופתי, הגדיר לימים ששון, "הוא האחראי העיקרי לאסון העם הפלסטיני, כמי שבראש ובראשונה דחף למלחמה, הפך את הדת קרדום לחפור בו ופיעפע ארס ורעל מתחת לגלימת הכהונה שלו".

שמונה שנים עברו עד ששוב אזור הכותל המערבי עמד במוקד אירועים אלימים - זה קרה ביום הכיפורים של שנת 1928. המתפללים היהודים הקימו ברחבת הכותל מחיצת בד זמנית, להפרדה בין גברים ונשים ביום הקדוש. המוסלמים ראו בכך הפרה של הסטטוס קוו במקום וקראו למשטרה הבריטית. שוטרים בריטים שהגיעו למקום הכו קשות את המתפללים היהודים. "בלי כל התראה והודעה, התחילו להרוס את המחיצה. קמה בהלה נוראה. הנשים המתפללות נתלו על מסגרת המחיצה וה'ג'נטלמנים' האנגלים הכו באגרופים ובמקלות ובחלקי מסגרת העץ של המחיצה ששברו עליהן. בעטו בהן ברגליים ורמסו ברגליהם את הזקנים והזקנות שנפלו מתוך הבהלה. טליתות ומחזורים וכובעים מלאו את רחבת הכותל", נכתב בעיתון "דבר".

האירוע הקשה הסעיר את היישוב העברי בארץ ישראל. הבריטים מצידם בדקו את המקרה ופרסמו מסקנות שכונו "הספר הלבן של הכותל המערבי", בהן איסורים שונים על הפרת הסטטוס קוו מצד המתפללים היהודים. המתח במקום העמיק, וכעבור חודשיים כבר התריע "דבר" כי "הולכים ונעשים מעשים חדשים מצד המועצה המוסלמית העליונה על יד הכותל המערבי שיש בהם הפרה בולטת של המצב הקיים שבו דוגלת הממשלה בירושלים ובלונדון". אחד הסימנים לכך, על פי הדיווח, היה כי "מואזין החל לקרוא שלוש פעמים ביום את המוסלמים לתפילה - בדרך שקוראים מצריחי המסגדים - מעל". עוד נכתב כי הדבר נעשה מ"גג הבית הנמצא בקצה השני של הרחבה, במקום שבשבתות ובחגים עומד שם ארון הקודש".

עימותים סמוך למסגד אל-אקצא, אשתקד(צילום: רויטרס)

מאורעות הכותל 1928 הגיעו אחרי מסע תעמולה שיטתי של אמין אל חוסייני, בטענה כי היהודים זוממים להשתלט על המקומות הקדושים. למאבק הלאומי התווסף ביתר שאת מימד דתי שבלבו טענת אל חוסייני כי מזימת היהודים היא להשתלט על מסגד אל-אקצא. מאז הפכה הטענה כי "אל-אקצא בסכנה" מקור לתבערה. אליהו ששון תקף במאמריו את מה שכינה "דברי כזב שהם שורש הרע ומקור השנאה בין יהודים וערבים בפלסטין". ששון ואל חוסייני לא הפסיקו להתעמת וניהלו ויכוח נוקב, שבמהלכו ציטט ששון מהקוראן, אך המופתי שב ואמר כי אין מקום לדו-שיח או פשרה סביב הכותל. אחרי מהומת הכותל 1928 השניים אף נפגשו לראשונה. ששון שאל אם אין מקום לשיחות ישירות בין ערבים ויהודים, וזכה לתשובה מצמררת: "רק החרב תכריע בינינו לבין הציונים".

לקראת יום כיפור בשנה לאחר מכן המתח כבר היה בשיא, כבר בתשעה באב החל המצב להסלים: חניכי תנועת בית"ר ערכו תהלוכה לכותל, כדי להפגין את זכות היהודים להתפלל במקום. למחרת ירדה קבוצת מתפללים מוסלמים ממסגד אל-אקצא לרחבת הכותל ופגעה בספרי קודש. כעבור יום, צעיר יהודי בשם אברהם מזרחי נדקר בקטטה שפרצה בין יהודים וערבים וכעבור שלושה ימים מת מפצעיו. עוד יומיים עברו והסכסוך הגיע לשפל עמוק עוד יותר. מהומות ופרעות פרצו בירושלים וגלשו ליישובים נוספים בארץ - 130 יהודים נרצחו ומאות נפצעו במה שיקרא מאוחר יותר "מאורעות תרפ"ט".

בעקבות שבוע הדמים הוקמה "ועדת הכותל" ודיוניה זכו בעיתונות העברית לשם "משפט הכותל". הדוח הוגש ביוני 1931 ומסקנותיו פגעו בזכויות היהודים בכותל והטילו עליהם הגבלות שונות. אזור הכותל המערבי והר הבית המשיכו במהלך השנים לעמוד בליבו של עימות דתי-לאומי קשה ולעיתים אלים ומהומות קשות סביב הכותל המערבי והר הבית פורצות אחת לכמה שנים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully