על המחלוקת שמסעירה את מערכת החינוך: בעד או נגד רפורמת הבגרויות?

במסיבת העיתונאים שהתקיימה בשידור חי הודיעה שרת החינוך על 'רפורמה חדשה' בתכנית ההבחנות במקצועות הרוח במערכת החינוך. בפרזנטציה הציגה השרה והצוות המקצועי שלה תכנית שתוביל לחשיבה מחוץ לקופסה, תוך לימוד עצמי, ומיומנויות המאה ה-21 ועוד כיוצא באלו חידושים, שנראו כחלומם של כל איש ואשת חינוך. כמי שמכשירה מורים, אני שואפת שהבוגרים שלי יהיו מורים כאלה, שיובילו את תלמידיהם לחשיבה יצירתית ויוצרת, ללמידה חוקרת וביקורתית, ולשיתופי פעולה ועבודת צוות.

אבל השטן נמצא בפרטים הקטנים, אלו שלא עלו, או שמהם התחמקה השרה באלגנטיות רבה במענה לעיתונאים. כדי להרכיב את מודל הבגרות החדש, שעל פי ההצהרה הרשמית נועד לחזק את מדעי הרוח, הורידו במשרד את היקף התוכן של הלימודים בכל המקצועות, כשהטענה המרכזית היא כי העיקר אינו ההיקף אלא העומק. איני יכולה להסכים יותר, העמקה ועבודה עצמית היא מהיסודות המכוננים של למידה במאה ה-21. אך כיצד יידע ילד בן 17 לשאול שאלה גדולה על משהו כשמימי שר החינוך שי פירון ועד עכשיו אנו נדרשים רק לקצץ עוד ועוד בידע הנרכש במה שמשרד החינוך מכנה "קורסי היסוד?"

כשפרצה הקורונה לחיינו נדרשו אנשי המקצוע במשרד להוריד אחוזים נרחבים מתכנית הלימודים לבגרות, כעת אנו הופכים את המצב הזמני שנוצר במצוקה גדולה בעולם כולו, לתכנית היסוד שלנו. לכל בר דעת ברור כי בשנתיים שבהן השתוללה הקורונה בקרבנו לא למדו תלמידי ישראל הרבה או בוודאי לא למדו מספיק, וכעת אנו הופכים את המצב הכאוטי שיצרה המגיפה לקבוע.

רפורמה בסדר גודל כזה, שמטרתה להפוך את פניה של מערכת החינוך בישראל, לא יכולה להיעשות בלי תקציב שיגדיל את היקף שעות ההוראה שתלמיד מקבל. לא את היקף שעות ההוראה של המורים, אלא את החוויה הלימודית הראשונית של התלמיד. העבודה המסכמת והמעמיקה יכולה וצריכה לבוא על גבי למידה רוחבית של תחום הדעת. בפגישות מוקדמות נאמר לנו שהמטרה היא לתקן את המצב שבו במדינת ישראל יש המון שעות לימודים ביחס ל-OECD אך אפקטיביות נמוכה. במקום לתקן מהשורש; להקטין כיתות, להוסיף מורים, לשפר את היחס המספרי בין מורה למספר התלמידים ועוד כיוצא באלו מתקנת התכנית הנוכחית את מה שקל, לא את מה שבאמת צריך להשתנות.

השרה אמרה בפתח דבריה שהשינוי בתכנית ההערכה תגזור לאחור שינויים בלמידה, ובאותו משפט אמרה שהשינוי יחל בראשון בספטמבר הזה. אבל התפקיד החדש שיצרה השרה, מוביל מח"ר בית ספרי, טרם נבחר, טרם הוכשר וטרם שונה דבר במערכת. למורים אין כלים מקצועיים לשינוי הנדרש מהם. והמשמעות היא כי הרבה רעש נעשה כעת, אבל בראשון בספטמבר הקרוב המערכת תמשיך לפעול בדיוק כמו שפעלה עד כה. המורים יצטרכו בשנתיים הקרובות תוך כדי תנועה ללמוד להדריך עבודות - חלקם כבר רחוקים מהלימודים האקדמיים מרחק עשור או שניים, ומאז לא כתבו עבודה ובוודאי לא הדריכו עבודה - והמודל של אותה עבודה עדיין לא ברור.

הדבר היחיד הברור הוא שהפערים הכלכליים שמשפיעים כבר היום על איכות החינוך שמקבלים ילדנו, יילך ויגדל: כשיתפתח שוק הסיוע בכתיבת העבודות, במקרה הטוב, או קנייתם במקרה הפחות טוב.

אבל האם כל מה שאנחנו עושים במערכת החינוך זה להכשיר סטודנטים לעתיד? האם חינוך, זהות, תרבות וערכים הם כבר לא חלק ממערכת החינוך? הלוואי ואתבדה. אהיה הראשונה להודות שטעיתי. אבל כפי שאני רואה את הדברים התכנית במודל שהוצג, שבו הפיקוח על איכות ההערכה יהיה מדגמי וחלקי (למעט על כתיבת עבודה אחת בי"ב שתבדק חיצונית), הדבר יוביל לפיחות נוסף במעמדם של מדעי הרוח ולחיסול מוחלט של התודעה המשותפת שלנו כחברה ישראלית.

מתמטיקה ואנגלית אפשר ללמוד גם בלונדון ובניו-יורק, על הרצל וביאליק, דוד בן גוריון ורחל המשוררת, משה רבנו ודוד המלך, רבי יהודה הלוי ורש"י - אפשר וצריך ללמוד כאן. ואם חפצי חיים אנחנו כחברה וכאומה אנחנו צריכים להוסיף עוד מכל הטוב הזה ולא לגרוע עוד ועוד במהפכות ורפורמות חדשות לבקרים, שמעולם לא השיגו את התוצאות הרצויות. כי חינוך עושים לאט ושינויים כבר קורים, הם אבולציונים ומגיעים ממורים נהדרים ומהמנהלים יצירתיים, מתכניות למידה חדשניות, ומפתיחות מחשבתית. לא מרפורמות כפויות.

ד"ר עדה גבל היא מרצה במכללה האקדמית לחינוך שאנן ויו"ר ועדת החינוך להיסטוריה בחינוך הדתי.

הרפורמה החדשה תשים את החינוך בישראל במקום הראוי לו ותוביל את דור העתיד לרכוש מיומנויות הנדרשות כיום במציאות המשתנה.

שנים רבות עמדנו במקום וגידלנו דור שלא הצליח להפיק את המיטב מלימודיו בבית הספר. זה התחיל בשיטת השינון והקיבוע ללא פיתוח המחשבה הביקורתית או החשיבה מחוץ לקופסה והמשיך בריבוי מבחנים ולמידה מרתונית "להספקת החומר". מדדנו את ילדינו רק על פי מדדי בחינת שינון ולא אפשרנו להם להתפתח ולצמוח. מערכת החינוך בישראל מקובעת, ללא מעוף ובוודאי שאינה מותאמת למציאות בה אנו חיים ובוגרי מערכת החינוך היו מסיימים את לימודיהם במערכת החינוך עם מעט מאוד מיומנויות וכישורים והדבר היווה מכשול רציני בהתפתחותם ובתרומתם לחברה.

על מנת להצליח ולשגשג בכלכלה העכשווית המונעת בעיקר מחדשנות, יצירתיות, שיתוף פעולה וכישורים בינאישיים עלינו להקנות לתלמידינו מיומנויות אלה. אסור לנו להיות מנותקים מהמציאות בה אנו חיים ועלינו להכין את הילדים לחיים מוצלחים במציאות זו. עלינו לשנות את הלמידה ללמידה בינתחומיות שהיא שילוב ושזירה של רעיונות ודרכי חשיבה מכמה תחומי דעת שונים במטרה להבין נושא-על המצריך אינטגרציית ידע מכמה תחומים, מאחר שלא ניתן להבינו כנדרש באמצעות תחום אחד בלבד.

הרפורמה החדשה נותנת מענה מדויק לצורך זה. היא משלבת בין תחומי הדעת השונים, המורה יהפוך למנטור שיוביל את תלמידיו ללמידה מעמיקה ומשמעותית. הידע כבר מזמן לא רק אצל המורים ועלינו ללמד את תלמידינו כיצד לאתר מידע רלוונטי לבעיה שעולה, מהם דרכי ההתמודדות עם הבעיה? כיצד ניתן לפתור אותה?.

שינוי בתפיסה הוא בהחלט דבר מרתיע, הדורש את הכשרת הצוותים החינוכיים וחשיבה מחוץ לקופסה. זה בהחלט אפשרי! עלינו לזכור כי תפקידנו במערכת החינוך היא להצמיח בוגרים היודעים ללמוד, יודעים מהן החוזקות שלהם ויודעים לתרום ולהתרם בחברה הישראלית.

הרפורמה החדשה עונה בדיוק על שלוש ההגדרות הללו ואני מברכת על כך. היא לא מבטלת דבר, היא לא מקטינה את תחומי הדעת ההומניסטיים. היא עולה שלב ומאפשרת לאנשי החינוך להפוך את תהליך הלמידה של תלמידיהם למשמעותי יותר, לרלוונטי יותר ולמעניין יותר. בית הספר שבניהולי עובד כך בחטיבת הביניים ולראייה התלמידים העולים לתיכון מצוידים במיומנויות רבות ובכישורים הרלוונטיים לחייהם ולמציאות המשתנה. שמחה שהתהליך יכנס גם לשלב התיכון ותלמידינו יצאו מוכנים יותר לחיים.