הוא כתב במסתור את סיפורו והטמין בבקבוק. שנים אחר כך, בנו הגשים את הצוואה

כשהתחבא עם אשתו ובנו בזהות בדויה, החליט שמחה גוטרמן לכתוב על גזרי נייר את סיפור חייו וקורות משפחתו ועירו פלוצק שבפולין. את החיבור החביא, וקיווה כי בנו יינצל וישלוף אותו מהמסתור יום אחד. אחרי שנים ארוכות, בנו יעקב דאג להוציא אותו מחושך לאור

27/04/2022
בווידאו: יום השואה תשפ"ב - תמונת מצב של הניצולים (צילום: רויטרס, ראובן קסטרו, Shutterstock, AP, ערוץ הכנסת ולע"מ)

מראה הסטודיו של יעקב גוטרמן, ניצול שואה בן 87, מרשים: תקרה גבוהה, חלונות שמהם נשקף נוף השכונה שלו בקיבוץ העוגן, אוויר קריר ונעים ממלא את החלל הגדול, וערימות של אלפי ספרים ניצבים על שולחנות ומדפים, בסדר שכנראה ידוע רק לו. בקצה הסטודיו שלט של "שלום עכשיו" כאילו מוכן בהיכון להפגנה שיצא אליה, כמו מאות הפגנות בהן השתתף בעבר. בפינת הסטודיו ניצב שולחן העבודה שלו, ועליו ניצבת תמונת בנו יפה התואר רז, לוחם סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור, המשקיפה על יעקב בעת שהוא מצייר או כותב.

גוטרמן הוא מעיין נובע של סיפורים וזכרונות. זכרונו חד, שפתו עשירה ומתובלת בהומור נפלא, והוא משלב בשיחה מחוות משעשעות, למשל דיבור איטי בקול נמוך כשהוא מדבר על דמות טיפוסית של גנרל, או הדגמה של הצטלבות, זכר לזהות הבדויה שנשא בתקופת השואה. את זיכרונותיו הוא מפליא להביע בשיחה, ולאורך השנים גם בציור ובכתיבה.

בתוך הקיבוץ הוא נע רכוב על אופניים וסדר היום שלו עמוס. יש צורך לתאם איתו פגישה לפחות שבוע מראש. בין השאר, בימים אלו הוא עסוק בכתיבת ספר. "זה לא יהיה ספר זכרונות של חטיארים, אלא ספר שבו אני רוצה להעביר טעמים וריחות של הזמן שעבר", הסביר. כך, לדוגמה, הוא ינסה להעביר את זיכרון הגן רחב הידיים בחצר בית דודיו שבעיר פלוצק שבפולין. "גן עדן של ילדות עם כל סוגי הפירות שאפשר להעלות על הדעת, וטעמם טעם שלא טעמת מעולם - תפוחים, אגסים, מיני פטל, תותים ואוכמניות. מראה וריח של אפונה ריחנית שמטפסת על מקל שאבי תקע באדמה. אני רוצה לתפוס את הריח והטעם של הזמן", הוא מסביר.

מסמך יוצא דופן. יעקב וצילומי כתבי אביו(צילום: ראובן קסטרו)

"אני אבק ברוח, אבל ההיסטוריה נגעה בי בצורה קשה. כך רצתה ההיסטוריה - שעל גבי התגלגלה המאה העשרים", הוא אומר. כך הוא יושב וכותב ויוצק לתוך המלים והמשפטים את הריחות והטעמים של ילדותו, כפי שנצרבו בזיכרונו. הוא מבקש לשחזר אותם ולשמור עליהם לנצח. "בינתיים הגעתי לגיל 11", אמר. יש לו עוד עבודה רבה: סיפור חייו המרתק אוצר עוד אלפי ריחות וטעמים של מלחמה, בריחה, פחד, תקווה, העפלה, מעברות, שכול, חיי שיתוף, משפחה, יצירה ואופטימיות.

שימור תמציות הטעם והריח עליו שוקד יעקב, מזכיר את מה שעשה אביו, שמחה גוטרמן, לפני כ-80 שנה. בזמן שנלחם על חייו וחיי אשתו ובנו, שמחה גוטרמן כתב בקדחתנות, באותיות זעירות על גבי רצועות נייר ארוכות, את קורותיו, קורות משפחתו והקהילה היהודית שחיה בפלוצק ושחרבה במלחמה. את מה שכתב, גלגל למגילות קטנות, ואת רצועות הנייר עם סיפוריו בכתב צפוף ביידיש דחף לתוך בקבוקים והטמין במקומות המחבוא בהם הסתתר יחד עם אשתו ובנו במהלך המלחמה, כמו חיות נרדפות. הוא האמין שבנו היחיד יעקב ישרוד, ושיבוא יום שבו ישוב למקומות המסתור ויחלץ את הבקבוקים. כך, זעקתו על השמדת עמו יעברו הלאה לדורות הבאים, ולא יישכחו לעולם.

עוד בוואלה!

"הצטיין במיוחד בסילוק היהודים": תיקו האישי של אדולף אייכמן נחשף

לכתבה המלאה

דרך ייסורינו האפורה והמפותלת

שמחה גוטרמן נולד ב-1903 בוורשה לרבי מנחם מנדל גוטרמן, שנמנה על משפחה חסידית מפורסמת מהעיירה רדזימין. היו לו שישה אחים ואחיות. בהיותו ילד עברה משפחתו לעיר פלוצק. אולם, שמחה נטש את דרכו של אביו, התפקר וקרא ספרים חילוניים בעליית הגג, והיה ציוני וסוציאליסט. שתיים מאחיותיו הפכו קומוניסטיות, ושילמו על כך במאסרים ממושכים. אחים אחרים היו בחורי ישיבה. שמחה עצמו נישא לחווה (אווה), וב-1935 נולד בנם, יעקב, ששם החיבה שלו בילדותו היה "קובה".

למרות הפערים הרעיוניים ביניהם, שמרו שמחה וששת אחיו ואחיותיו על לכידות משפחתית. יעקב מגדיר את אביו "כאיש רנסנס שרק בטעות נקלע למאה העשרים". לדבריו, "הוא היה בעל סקרנות גדולה וידע נרחב בתחומים רבים, הוא היה אוטודידקט ולמד לבד. כך, לדוגמה, למד גרמנית. היה לו כישרון ספרותי והוא כתב מחזות, סאטירות ושירים ביידיש, שפה ותרבות שבהן היה ממש מאוהב". התיאטרון היהודי של פלוצק אף העלה שניים מהמחזות שכתב.

שמחה גם היה בעל תבונת כפיים יוצאת דופן: הוא צייר, בנה, שיפץ מכשירים והרכיב מכונות וצעצועים. "איזה עוד אבא ידע אז לבנות לבן יקיר שלו סירה מדיקטים שאליה מחובר מנוע והיא הייתה שטה במעגל וחוזרת לידיים שלי", סיפר יעקב על אחד מאותם זכרונות ילדות מתוקים. "לא היה דבר שאיש זה לא ידע לעשות", אמר על אביו. הוא אף הקים בית מלאכה מצליח לסריגת בגדים, ופרנס את משפחתו הרחבה.

יעקב גוטרמן עם הוריו, לפני המלחמה(צילום: באדיבות המשפחה)

ערב מלחמת העולם השנייה, 6,500 מקרב תושבי פלוצק היו יהודים - כרבע מאוכלוסיית העיר. זו הייתה קהילה משגשגת עם חיי תרבות וקהילה עשירים: שלושה בנקים, שני בתי חרושת למיכון חקלאי, בתי מלאכה ומסחר בענף ההלבשה, רשת סעד ועזרה הדדית שאף כללה בית חולים, תנועות נוער, ספריה ופעילות פוליטית תוססת. יעקב זכר "ילדות מאושרת להפליא" בעיר. אלא שאותו פרק מאושר נמשך רק ארבע שנים.

הגרמנים כבשו את פלוצק ב-8 בספטמבר 1939. היהודים הוכו ונשדדו בידי הגרמנים ונאסר עליהם לקיים טקסי דת. כעבור חודש סופחה פלוצק לרייך הגרמני והעיר עברה לשליטת הגסטאפו. על הקהילה הוטל כופר, והיהודים נשדדו והוכו מדי יום. בסוף אוקטובר 1939 הופקעו כל בתי העסק של היהודים והועברו לגרמנים ולפולנים, וכעבור חודש חויבו יהודי פלוצק להצמיד טלאי צהוב לדש הבגד.

בעיר הוקם יודנראט שנצטווה לספק מדי יום 150 נשים יהודיות לעבודת כפייה ומכסות משתנות של גברים. נוסף על כך נחטפו יהודים נוספים לעבודה. בנוסף, דירות רבות של יהודים הופקעו לשימושם של גרמנים ופולנים. בעיר הוקם גטו אליו הוכנסו יהודי העיר גם כ-3,000 פליטים יהודים שהגיעו לפלוצק, ומדי פעם נעשו גירושים למחנה המעבר דז'יאלדובו. מי שלא נרצח שם, נשלח אחר כך למקומות אחרים. ב-1 במרץ 1941 גורשו אחרוני היהודים מפלוצק והסתיים פרק חייה של קהילה עשירה ותוססת. כמעט כל יהודי פלוצק נרצחו במלחמה. רק כ-200 מהם שרדו, בהם גם יעקב וחווה גוטרמן.

מעיין נובע של סיפורים וזכרונות. יעקב גוטרמן(צילום: ראובן קסטרו)

אחרי הגירוש למחנה דז'יאלדובו הצליחו שמחה, חווה ויעקב גוטרמן לברוח ממנו. בזכות אזרח פולני שבביתו שכרו חדר, הם השיגו תעודת זהות מזויפת לחווה. בכסף המועט שנותר בידיהם קנו גם לאב ולבנו תעודות מזויפות. כעת החל מסע הישרדות, שנמשך עד לסופה של המלחמה.

"אמי ואבי לחמו כזוג בני ליש, איש-איש בדרכו, בדרך ייסורינו האפורה והמפותלת, דרך המאבק על ההישרדות", כתב יעקב. "זו הייתה דרך מתישה ומייאשת, נעדרת ברק ותהילה, יום-יום, לילה-לילה ושעה-שעה. דרך המאבק ללא פסקי זמן וללא הפוגות", הוסיף.

אותיות זעירות בשורות מסודרות וצפופות

שמחה כבר הבין שכשתסתיים המלחמה רבים מבני משפחתו, חבריו ומכריו כבר לא יהיו בין החיים. "אבי תמיד היה חדור תחושה היסטורית מחודדת", כתב יעקב גוטרמן. "מראות הזוועה מן הגטו בפלוצק, מן הגירוש, המחזות הקשים שהתרחשו לעיניו במחנה סולדאו, מלחמת הקיום האכזרית בעיירות גלותנו - כל אלה טריים היו עדיין בזיכרון במראותיהם החריפים, המצמררים. אך לפני זמן לא רב הוא נפרד מכל יקיריו אשר אהב, מהם ומילדיהם, מרעיו, ידידיו, מכריו. לא היו בליבו כל ספקות על גורלם וידיעה ודאית זאת רבצה והעיקה עליו כמו משא כבד ואפל. הוא חש כאחרון האחרונים לעם הנרצח וכלה, והוא, שמחה גוטרמן, שתמיד הלך אחרי צו מצפונו, לא יבגוד בו וינציח את דרך ייסוריו המזוויעה של עמו, יספר לדורות יבואו על מר גורלם של אחיו היהודים".

מכריכיית ספרים כלשהי קיבל רצועות נייר צרות, שגזרה הגיליוטינה שחותכת דפים. הוא החל לשבת ולכתוב על חייו, חיי משפחתו, חיי הקהילה שלו בפלוצק, על הימים המתוחים שקדמו למלחמה, על כניסת הגרמנים לעיר, על מעשי ההתעללות וההשפלה ועל הגירוש.

ציור שאייר גוטרמן כשהיה בן 10, בסוף המלחמה(צילום: באדיבות המשפחה)

בשורות מסודרות וצפופות, באותיות זעירות, הוא כתב וכתב, על שני צידיו של כל גזיר נייר. אחר כך היה מגלגל את רצועות הנייר, דוחף לבקבוק - וכשהבקבוק התמלא היה מחביא אותו אחרי שווידא שאיש אינו מבחין בו ובבנו. "כאן, במרתף האפלולי, שריח חמצמץ של טחב עולה מכתליו, טומן היה אבי את בקבוקו", כתב יעקב. "חשוב לו מאד היה שאחרוט בזיכרוני את מקומו המדויק של המחבוא: 'אתה רואה, כאן זה יהיה, הסתכל. לבנה אחת, שתיים... שש'. באמונה עיוורת, בלתי מתפשרת ובלתי מעורערת, האמין אבי שבנו הקטן, היחיד, ישרוד. חשוב היה לו שזכרם של אחיו המעונים, המומתים, ישרוד אף הוא".

בשלב מסוים הגיעה המשפחה לוורשה, שבה חיו בתנאים קשים ביותר. תמורת תשלום הצליחו ההורים להוציא את בנם לכפר, יחד עם נזירה פולניה שנסעה להיות שם עם משפחתה. מאז לא ראה יעקב את אביו. שמחה גוטרמן היה נחוש לנקום את נקמת אהוביו, והוא הצטרף כלוחם למחתרת הפולנית והשתתף בקרבות הנוראיים במרד הפולני בוורשה. ב-1 בספטמבר 1944, ביום הולדתו ה-41, הוא נהרג.

יהודי חדש שלא היכרתי כמוהו

אחרי המלחמה שהה יעקב בבית היתומים של המחנכת הנודעת לנה קיכלר. בתום שש שנות גיהינום זכה סוף סוף לשקט ולביטחון. אימו נישאה בשנית וכעבור זמן מה היא ובעלה החליטו, כמו רבים, להגר לקנדה או לארצות הברית. אבל הילד יעקב התעקש והפציר בהם לעלות לישראל, ולבסוף הם נעתרו לתחנוניו. בקיץ 1950 ירדו זוג מבוגרים ונער בן 15 מהאונייה בנמל חיפה לחיים חדשים, כשמאחורי צווארוני חולצותיהם מפוזרת עליהם אבקת די.די.טי.

ההתחלה הייתה קשה: מגורים במעברות בחיפה, רמת ישי ועכו וחיים בצמצום ובדוחק. יעקב נשלח ללמוד בעין חרוד ושם, לדבריו, גילה עולם חדש. עד היום הוא מתרגש כשהוא מספר על המחנך והסופר דוד מלץ, שהיה חוזר מיום עבודה על טרקטור הדי-4, ואחרי שהתקלח והסיר מעליו את האבק - לבש גופיה לבנה והלך להתווכח עם חבריו על יצירות של סופרים רוסים ועל שאר דברים ברומו של עולם, על פילוסופיה וספרות. "פגשתי יהודי חדש שלא הכרתי כמוהו", אמר גוטרמן.

עיר שהייתה ואיננה. יהודי פלוצק ממתינים לגירושם מהעיר(צילום: אתר רשמי, יד ושם)

הוא התגייס לצבא, וזמן קצר אחרי שהשתחרר חלתה אימו בסרטן ומתה. הוא עבד כמורה ונישא לחברתו, רותי, ולזוג נולדו שני בנים - רז וטל. אולם, כשהיא רק בת 29, מתה גם רותי ממחלת הסרטן. בקיבוץ העוגן שבו לימד כמורה שכיר הציעו לו להתקבל לחברות והוא עבר לקיבוץ עם ילדיו. ב-1969 נישא לאנני ולזוג נולדו שתי בנות נוספות: רנית ומיכל.

אסון נוסף פקד אותו ב-6 ביוני 1982. ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, נהרג בנו רז עם עוד חמישה מחבריו לסיירת גולני בקרב לכיבוש מבצר הבופור. אחרי נפילת בנו נמנה יעקב על קבוצה קטנה של הורים שכולים שלא השלימו עם המלחמה, עם נחיצותה ועם מות בניהם בה. הם הפכו לקבוצת תמיכה, והחלו במחאה. זה היה מאבק יוצא דופן בישראל של אותן שנים. יעקב היה מגיע להפגנות עם שלט עליו כתב: "רצחתם את בני".

לא דמעות הן אלה, אלא אבנים רותחות

במקביל כתב גוטרמן שירים, ערך ספרים, והמשיך ללמד ולאייר ספרים. הוא גם החל ללוות קבוצות קציני צה"ל ותלמידי תיכון במסעות לפולין. אבל כל אותן שנים העיק עליו מצפונו על כך שאינו ממלא את מה שראה כצוואת אביו: להוציא את מכתביו ממקומות המסתור. הוא לא עשה לעצמו הנחות על שנות העוני המרוד בארץ חדשה, על ההתמודדות עם מות אמו, על ההתאלמנות הפתאומית והצורך לפרנס שני ילדים, על הנישואים חדשים והגדלת התא המשפחתי, ועל אובדן הבן הבכור. "הרגשתי שאני מועל באמון של אבי וחוטא לצוואתו, זו הייתה תחושה של כמעט בגידה. המצפון שלי היה לא נקי", אמר.

ב-1978 קיבל גזיר עיתון פולני ובו נכתב על בקבוק ובו מכתבים ביידיש, שנמצא בדירה בעיר ראדום. "מצד אחד חשבתי לעצמי: מי עוד היה גיבור כאבי שתיעד את פשעי הנאצים והכניס את מכתביו לתוך בקבוק? מצד שני ידעתי באופן חד משמעי שמעולם לא גרנו בראדום", נזכר.

עבר עוד עשור עד שידידו של גוטרמן נחשף למכתבים שהוצאו מהבקבוק והועברו למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. הוא ביקש כי העתק מהם ישלח לישראל, ליעקב גוטרמן. אחרי יותר מארבעה עשורים, החזיק יעקב בידיים רועדות את כתבי אביו. "השעה שעת לילה מאוחרת. הקיבוץ נם את שנתו ודממה עומדת בביתי", כתב. "ואני שוב זאטוט בן חמש שקלגס נאצי רומס את שמיכתי בה עטפה אותי אמי, רומס במגפו ומשקיעה בבוץ העכור...", כתב על אותו מפגש מטלטל עם עברו.

הוציא את הסיפור מחושך לאור. גוטרמן בסטודיו שלו(צילום: ראובן קסטרו)

התברר כי בני משפחת שצ'שניאק, שבדירתם בעיר אוסטרובייץ שכרה משפחת גוטרמן חדר בזמן המלחמה, הם שמצאו את הבקבוק אחרי המלחמה, בשעה שהחליפו את רצפת העץ. כשבתם עברה לעיר ראדום היא לקחה איתה את הבקבוק. כשהבינה כי בני משפחת גוטרמן כבר לא יגיעו לאסוף את הבקבוק, נתנה אותו בידיו של ידיד עיתונאי שפרסם ידיעה קטנה בעיתון והעביר אותו לידי המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. מאז פורסמו מכתבי האב בספרים שיצאו בשפות צרפתית, הולנדית, איטלקית, אנגלית, יידיש ועברית כמובן. במהדורה בעברית כתב יעקב פתח דבר ואחרית דבר, וגם אייר את הספר, שנקרא "עלים מהן האש".

מדובר בחיבור שכתוב בכישרון ספרותי מרשים, ומהווה מסמך היסטורי חשוב ביותר. שמחה גוטרמן מתאר בו בזמן אמת סיפור של משפחה יהודית אחת מקהילה יהודית אחת, ומעביר לדורות הבאים את החוויות הקשות שחוו הוא, משפחתו וקהילתו.

"דמעות שופעות מעיניי וניגרות על פניו הקטנות של ילדי", מתאר שמחה גוטרמן באחת מרצועות הנייר שהטמין בבקבוק עוד ליל אימה, בו חיילי הגסטאפו נכנסו לגטו כדי להבהיל ולזרוע הרס. "לא דמעות הן אלה, אלא אבנים רותחות". במפעל אישי של סיפור ותיעוד יוצא דופן, הצליח לשמר את חום האבנים הרותחות בהן נכוותה נשמתו. בנו, יעקב, מילא את צוואתו והוציא מהחושך לאור את סיפורם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully