האדמה עדיין זועקת: העבר המדמם של סמלי המלחמה באוקראינה

תמונות הזוועה שמגיעות בשבועות האחרונים מאוקראינה, מאז החלה הפלישה הרוסית למדינה, מזעזעות בוודאי כל אדם באשר הוא. למרבה האימה, בחלק מן המקרים התמונות מתחברות לשמות ולמקומות מוכרים עד כאב, בעלי עבר יהודי מפואר - שנחרב באחת בימי מלחמת העולם השנייה. מריופול, חרקוב, חרסון, קייב ולבוב שוב מלאות דמים.

כמעט 2.5 מיליון יהודים חיו בתחומי אוקראינה הסובייטית ערב הפלישה הנאצית אליה בקיץ 1941. רבים מאוד מהם יירצחו ביריות בבורות הריגה המוניים - זו "השואה בכדורים" - וגם במשאיות גז, במעשי טבח אכזריים ובפוגרומים. בסך הכול, מקובל לאמוד את מספר הנרצחים היהודים באוקראינה בכמיליון וחצי בני אדם. לעיתים גם אוכלוסייה מקומית הייתה מעורבת ברצח, ומנגד, 2,673 אוקראינים הוכרו במשך השנים כחסידי אומות עולם.

כ-80 שנה אחר כך, הדי המלחמה ההיא נוכחים היום מאוד, הן ברטוריקה של רוסיה ואוקראינה - ובוודאי בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי והעולם כולו. כך, שכבות על שכבות של זיכרון, של אלימות ופשעי מלחמה, מונחות אלה על אלה, אמנם עם הבדלים רבים ביניהן - אך בתוך מרחב משותף אחד. באמצעות חמישה סיפורים, חזרנו אל ההיסטוריה המדממת מאז של כמה מסמלי המלחמה היום.

במריופול, השוכנת לשפת ים האזוב בדרום מזרח אוקראינה, חיו יהודים החל מאמצע המאה ה-19. לפי נתוני יד ושם, ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה 10,444 יהודים, כ-5% מהאוכלוסייה, ורבים מהם עבדו בתחומי התעשייה, כמו גם במוסדות ממשלתיים. מספר היהודים היה כנראה נמוך יותר ב-1941, ועמד על יותר מ-8,000 בני אדם. כמעט כל הקהילה הזו נמחתה בתוך חודש אחד.

בין תושבי העיר היו גם מרדכי ובסיה ברנובסקי. מרדכי, יליד 1890 ובנם של זלמן ורוזה, היה חייט, ואשתו בסיה, בתם של של רחמיל ואנה שופר, יליד 1902, הייתה עקרת בית. הם גידלו בעיר את שני ילדיהם: יוסף הנער, שהוא רק בן 14 כשפרצה המלחמה, והתינוקת פניה, שהייתה רק בת שנתיים.

הצבא הגרמני כבש את מריופול בתחילת אוקטובר 1941. הפקודה הראשונה של הכובשים בנוגע ליהודים דרשה מהם למסור את כל כלי הנגינה. תוך כמה ימים מונתה מועצה יהודית ובני הקהילה נדרשו לסמן את בגדיהם במגן דוד. מעט יותר משבוע לאחר כיבוש העיר, הכריזו השלטונות על "גירוש", והיהודים נדרשו תוך 12 שעות להיערך לעזיבת העיר.

היהודים שוכנו בכמה בניינים למשך יומיים, ואחר כך הוצאו בשיירה, בגשם, והובלו במשך כמה שעות לאורך כעשרה קילומטרים עד לתעלות נגד טנקים, בעומק של כשלוש וחצי מטרים. שם הם נדרשו להתפשט, ונורו באמצעות מכונות ירייה. "היהודים נפלו לבורות כעמיר אחרי הקוצר", תיאר זאת אחד הניצולים הבודדים, במכתב שפורסם בעיתון דבר כעבור שנה.

בין הנרצחים היו גם כל בני משפחת ברנובסקי. מריופול שוחררה בספטמבר 1943, שנתיים לאחר מכן.

לפני מלחמת העולם השנייה, בלבוב - שהייתה אז תחת שלטון פולני - חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור גליציה, בעיר שבה התגוררו זה לצד זה גם פולנים ואוקראינים. בעיר חיו יהודים מכל הזרמים, פעלו בה שישה בתי כנסת, תיאטרון יהודי ואגודות ספורט יהודיות, והתרחשה בה פעילות תרבותית ענפה. בשנת 1931 נספרו בעיר כמאה אלף יהודים - כשליש מסך כל התושבים. לבוב זהו שמה הפולני של העיר, שלפני מלחמת העולם הראשונה, כשהייתה תחת שלטון אוסטרו-הונגריה, נקראה למברג. האוקראינים קוראים לה היום לביב.

העיר טולטלה עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. הכוחות הסובייטים פלשו אליה ממזרח בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והקהילה היהודית בה גדלה מאוד כשעשרות אלפי פליטים הגיעו אליה מרחבי פולין. בעקבות הגליית אלפי יהודים מזרחה, כמו גם בריחה נרחבת מהעיר ערב הפלישה הגרמנית, נותרו בעיר כ-160 אלף יהודים כשנכבשה על ידי הנאצים.

הכוחות הגרמנים נכנסו לעיר בסוף יוני 1941 וכוחות הצבא האדום נסוגו, כשלאומנים אוקראינים מנצלים זאת כדי להכריז על הקמת מדינה אוקראינית עצמאית. בעידודם של הגרמנים, פתחו תושבי העיר באותו היום בפוגרום אכזרי ביהודים, ברקע עלילת דם שהאשימה יהודים ברצח אכזרי של אסירים פוליטיים בבתי הכלא הסובייטיים לפני נסיגת הצבא האדום.

לאומנים אוקראינים דרשו מהיהודים לנקות את בתי הכלא ואת הרחובות והיכו אותם באכזריות. הפורעים גם השפילו נשים שנקלעו לרחובות, גילחו אותן, הפשיטו ותקפו. הפוגרום - שחלקו תועד על ידי צלמים גרמניים - נמשך כמה ימים. יש הערכות שונות באשר למספר הקורבנות בפוגרום, אך מוסכם כי כמה אלפי יהודים נרצחו במהלך אותם ימים ראשונים. בסוף יולי 1941 ייערך בעיר פוגרום אלים נוסף. בהמשך נכנסו יהודי העיר ששרדו לגטו. כשהצבא האדום נכנס לעיר, נותרו מהקהילה הענקית בעיר פחות מאלף יהודים.

בין הנרצחים היו גם חוה אפטוביץ', מורה מקרקוב שהייתה בעיר בזמן המלחמה. לפי דף העד שמסר בנם, חווה ובעלה ד"ר נחום רישרד אפטוביץ' נלקחו על ידי אוקראינים לחצר אחד מבתי הסוהר, ושם עברו התעללות. "אבי היה בין היחידים ששרדו", כתוב, "אמי והנותרים הוסעו אל בית העלמין היהודי ושם נרצחו ביריה ונקברו, חלקם בעודם בחיים".

בחרקוב - האוקראינים קוראים לה כיום חרקיב - התגוררו יהודים מאז סוף המאה ה-18, ובמאה ה-19 הם תרמו באופן פעיל לתנופה הכלכלית של העיר. בשיא התהליך, היהודים מנו כ-20% מאוכלוסיית העיר, שבה חיה גם קהילה קראית קטנה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 חרקוב הפכה למרכז תרבותי ביידיש, פעלו בה שלושה בתי ספר בשפה זו, לצד קבוצות תיאטרון ועיתונים יידיים, ואפילו כמה מתחנות המשטרה בעיר התנהלו בשפה זו. אולם, בסוף שנות ה-30 רוב הפעילות התרבותית ביידיש עברה לקייב או הופסקה.

ערב המלחמה התגוררה בעיר קהילה יהודית ענקית, בת 130,250 בני אדם, כ-15.6% מהאוכלוסייה הכללית. רובם המוחלט הספיק לעזוב את העיר לפני שנכבשה ב-23 באוקטובר 1941, רק עשירים מיהודי הקהילה נותרו בה.

מרגע הכיבוש, הכוחות הגרמנים דרשו מהיהודים למסור כסף ודברי ערך, ובהמשך יהודים שעבדו בממשל המקומי פוטרו. לצד זאת, הוקם יודנראט וכל בני הקהילה נדרשו לענוד סרטי זרוע שיעידו על יהדותם. באמצע דצמבר הם הוכנסו לגטו מוקף גדר תיל, שהתבסס על צריפי העובדים של מפעל טרקטורים ובית חרושת למכונות נטושים בשולי העיר, ללא מים זורמים וביוב, ובתנאי צפיפות ורעב קשים. כ-400 ילדים קטנים, זקנים וחולים שלא יכלו לעמוד במסע אל הגטו ננעלו בתוך בית כנסת וקפאו שם למוות. באותו חודש, כ-200 מתמודדי נפש יהודים נטבחו אף הם.

הגטו התקיים למשך שבועות ספורים בלבד, במהלכם נרצחו עוד מאות יהודים. בינואר הוצאו היהודים מהגטו אל מחוץ לעיר. אלה שלא יכלו לעמוד במסע הזה הוכנסו לכמה צריפים שהועלו באש. היתר, בין עשרת אלפים ל-15 אלף יהודים, נורו למוות בדרוביצקי יאר - גיא הריגה סמוך לעיר. ביניהם היה גם יונה ארייביץ, חשמלאי בן 27, יליד העיר, בנם של משה ושרה. אחיו פישל, אף הוא חשמלאי שהתגייס לצבא האדום, נהרג במהלך שירותו הצבאי.

קהילה יהודית התקיימה בחרסון מאמצע המאה ה-19. אחד מבניה היה גם ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, משה שרת. ערב השואה חיו בעיר כ-16 אלף יהודים, כ-16.6% מתוך כלל האוכלוסייה. רבים מהם שימשו פועלים ופקידים. כשהכוחות הגרמנים פלשו למקום באוגוסט 1941, רק כמחצית מן הקהילה נותרה בעיר, אחרי שהיתר הספיקו להימלט מזרחה.

כמה ימים אחרי כיבוש העיר, הוקם יודנראט והיהודים נדרשו לענוד מגן דוד לצרכי זיהוי על חזית הבגדים ועל הגב, כמו גם למסור את כספם ושאר חפצי ערך לרשויות - או שיוצאו להורג. לאחר מכן הם הוכרחו לעבור לגור רק ברחובות מסוימים, שבהם הוקם הגטו בתחילת חודש ספטמבר 1941. בשבועות הבאים, הם הוכרחו לעבוד בפרך והושפלו על בסיס יומי. מתחילת הכיבוש, כוחות גרמנים הוציאו להורג בכמה הזדמנויות קבוצות של יותר ממאה יהודים.

ב-23 בספטמבר נמסר ליהודי הגטו כי הם יישלחו ליישוב מחדש בארץ ישראל. הם הוצעדו לעבר מפעל בקצה העיר, ומשם נלקחו בקבוצות קטנות כשבעה קילומטרים, לעבר הכפר זלנובקה - ושם נורו למוות על ידי מכונות ירייה אל תוך שני קברי אחים, בתעלות נגד טנקים. ילדים מתחת לגיל 14 הופרדו מבני משפחותיהם ונרצחו באמצעות גז רעיל. לפי הערכות סובייטיות, מעל ל-8,000 בני אדם נרצחו באתרים אלה.

בין הנרצחים בעיר היו גם בתיה ברטשניק, בת 45, ובעלה, יעקב ברטשניק, בן 51, איש עסקים מקומי. בנם צאל הצטרף ככל הנראה לצבא הסובייטי, ונרצח לאחר שנפל בשבי.

הסמל הגדול של שואת יהודי ברית המועצות בכלל ושואת יהודי אוקראינה בפרט הוא הטבח בבאבי יאר. בגיא ההריגה שבשולי קייב נורו למוות עשרות אלפי יהודים תושבי קייב והסביבה.

קהילת יהודי קייב היא ותיקה במיוחד - נוכחות יהודית בעיר תועדה בעיר כבר מן המאה ה-9 לספירה - אך היא לא הייתה גדולה, ופעמים רבות היהודים גורשו מן העיר ושבו אליה. היא התבססה למעשה רק באמצע המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ומנתה אנשי עסקים עשירים כמו גם יוצרים כשלום עליכם, ובין ילידי העיר הייתה גם גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל.

אחרי הקמת ברית המועצות הפכה העיר למרכז של תרבות יידית. אולם, לצד הפריחה, נרשמו בעיר לאורך השנים גם כמה פוגרומים קשים, ורווחה בה פעילות אנטישמית.

בשנת 1939 נמנו בעיר 224,236 יהודים - מעט יותר מרבע מאוכלוסיית העיר. כשני שלישים מהם הצליחו להימלט מזרחה עם תחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות, אך במקביל גם הגיעו אליה פליטים רבים שנמלטו ממערב. בסופו של דבר, העיר נכבשה ב-19 בספטמבר 1941. כנקמה על כמה פעולות חבלה סובייטיות נגד הכוחות הנאצים בעיר, הטילו הגרמנים את האשמה על היהודים. בעקבות זאת, 33 אלף יהודי העיר והסביבה הובלו לגיא ההריגה, נדרשו למסור חפצי ערך ולהתפשט - ונורו אל התעלה. כל זאת במשך יומיים בלבד. גורל דומה ציפה ליהודים נוספים שהצליחו להימלט מהטבח ונתפסו בחודשים הבאים. לפי ההערכות, באתר נרצחו בסך הכול 70 אלף בני אדם, רובם יהודים.

בין הנרצחים בגיא ההריגה הייתה גם נאינה גוזיקובה, רופאה תושבת העיר. גוזיקובה, ילידת דניפרופטרובסק (היום דניפרו), היא הייתה נשואה לברוך מרקוביץ', רופא מנתח. גם הוא נספה, אבל במקום אחר. לפי המידע שמסרה אחייניתו, הוא נרצח בטסיבולב.

כעבור שנתיים, בקיץ 1943, נדרשו עובדי כפייה להוציא מהאתר את גופות הנרצחים ולשרוף אותן, אך כמה מחברי הקבוצה מרדו, וכעשרה מהם הצליחו להימלט. העיר עצמה שוחררה על ידי הצבא האדום בנובמבר 1943.

במשך שנים לא הכירו שלטונות ברית המועצות בזהות היהודית של הנרצחים בבאבי יאר. אולם, 20 שנה לאחר הטבח פרסם המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו את הפואמה "באבי יאר", שעוררה עניין מחודש במקום בברית המועצות וברחבי העולם, ובהמשך אף הולחנה לכדי אופרה. השיר נפתח במילים "על באבי יאר אין יד ואין מצבת". אנדרטה הוקמה לבסוף במקום רק בשנת 1974.