מר ישראלי מצא אוצר: חדר כביסה. מה עושים עם 15 מטרים רבועים יקרי ערך בצפון תל אביב? הופכים אותם לפנטהאוז להשכרה. מה יש, אנשים מוכנים לשלם 3,500 שקלים על דירת חדר מתפוררת בדיזנגוף, ו-8,200 שקלים על דירת שלושה חדרים בת 50 שנים בשכונת נווה עופר, הם בטח ישכיבו חבילת מזומנים נאה על חלום בישעיהו 50. קל.
פנטהאוז קרוב לירקון ולנמל תל אביב נשמע יוקרתי ופסטורלי, חייך לעצמו בסיפוק ישראלי, ומיד חשב על צמצום עלויות ומקסום רווח. התקין בחדרון אסלה ומקלחון, דחף איכשהו פנימה מטבח צנוע ומיטה, וכשהתלבט איפה יהיה הסלון, זרקה לו אשתו, בדרך אגב, מה עם ברזנט? השוכר יוכל לקפל אותו בקיץ ונכתוב במודעה שיש ארבעה כיווני אוויר, ימותו על זה.
מבסוט הוא נסע לדרום העיר לקנות ציוד, העמיד אוהל, כמו בגן אירועים אבל פחות מקצועי, חיזק אותו על המרצפות העקומות והתקין מזגן. אין פנטהאוז בלי מזגן. וכדי שזה יצטלם טוב, השקיע בשולחן זכוכית ושני כסאות והניח אותם על חתיכת דשא מלאכותי במרפסת, זאת אומרת, בפתח האוהל, והעלה מודעה ל"יד 2" עם תג מחיר של 5,500 שקלים לחודש.
עוד על מחירי הדיור
הטלפון לא הפסיק לצלצל. ישראלי ואשתו, שסומכים על מצוקת הדיור בתל אביב ושמים פס על העירייה, חריגות הבנייה והסכנות שבמבנה הלא בטיחותי, כי אף אחד לא יאכוף אותם, לא התביישו לשווק את החורבה שלהם, כאילו הייתה ארמון האליזה, והפליגו בשבחה. כן, אישרה הגברת ישראלי בגאווה, יש ברזנט, אבל הדיירים הקודמים השאירו טלוויזיה.
זה שהישראלים קומבינטורים מומחים שמנצלים את הביקוש המטורף לדירות במרכז, ושהפראיירים, שמתעקשים לגור דווקא בתל אביב, מתחלפים, אנחנו כבר יודעים. אנשים מוכנים לגור בכוך עם מיטה ושירותים משותפים בחצר ולשלם עליהם הון, רק כדי להיות במרחק הליכה מהקפה האהוב בפלורנטין.
נכון שגם אם יבנו מאות אלפי יחידות דיור, הביקוש במרכז העיר תמיד יעלה על ההיצע ויעלה הון תועפות, אבל בכל זאת, השאלה היא איפה המדינה והרשויות. לתת לאזרחים תחושה שמחירי הדיור הם מפלצת דמונית, שהדבר היחיד ששר השיכון והאוצר יכולים לעשות מולה זה להרים ידיים ולהיכנע בשקט, מעודד עוד ועוד בעלי נכסים, כמו ישראלי שלנו, להשתולל בלי שליטה.
כשכל חודש משיקה הממשלה תוכנית דיור חדשה כי הקודמת לא מספיקה, ולא משנה איך קוראים לה, מחיר מטרה, או מחיר למשתכן, או מחיר שקר כלשהו, זה לא משדר משילות ואסטרטגיה, אלא כאוס וחוסר אונים. כמו בכל תחום אחר בכלכלה, לסנטימנט הפסיכולוגי יש ערך בטיפול בבעיות בוערות וכשהשוק מזהה אוזלת יד ונרפות, הוא מתנהג בהתאם.
חברת הכנסת לשעבר, סתיו שפיר, ניסתה להעביר את "חוק שכירות הוגנת", כדי לדאוג שבעלי נכסים כמו ישראלי לא יעזו לשווק חושות כפנטהאוזים ולגבות עליהם עשרות אלפי שקלים, וכדי ששוכרים יוכלו סוף סוף לנשום אוויר ולא נבגי עובש. כשזה קרה, האינטרסנטים שלא מעוניינים בירידת מחירי הדיור, ביניהם פקידים בכירים ושאר פונקציונרים, הצליחו לעקר אותו באופן מוחלט. אז יש חוק "שכירות הוגנת", אבל אין לו תוכן ואין לו שיניים.
כשיותר מ-95% מהקרקע לבנייה שייכים למדינת ישראל, כלומר לנו, הכוח הוא בידי הממשלה ולא בידי הקבלנים. כיוון ששר השיכון זאב אלקין נעדר מהאירוע, המוצא הישר יזכה בפרס יקר ערך, שר האוצר אביגדור ליברמן נכנס לוואקום, ולאחרונה נראה שמתחיל ליפול לו סוף סוף האסימון.
בתוכנית הדיור החדשה, השלישית במספר של "ממשלת השינוי", זו שליברמן אמור להציג בקרוב, הוא מתכוון, לדבריו, לשנות גישה ולהפסיק לחשוב על הקרקע כעסק מניב מסים לקופת המדינה, אלא כאמצעי להורדת מחירי הדיור ויוקר המחיה. מי שיזכה בקרקע, הוא לא זה שיציע עליה את המחיר הכי גבוה, כמו היום, אלא מי שימכור את יחידות הדיור במחיר הזול ביותר ויתחייב לסיים את הפרויקט במועד הכי מוקדם. נראה מה יקרה כשייתקל באלה שהוזלת הנדל"ן מתאימה להם פחות.
אין כאן קסמים. זה לא יקרה מיד, אבל זה בהחלט אפשרי. בעבר הלא מאוד רחוק עשה את זה אריאל שרון עם הוולל"ים שלו, כשחתך בירוקרטיות והוכיח שעם קצת רצון ואש בעיניים, אפשר לסיים גם בישראל פרויקטים בפחות משנה כמו בסין, ולא אחרי עשור של גרירת רגליים, טופסולוגיה ובעלות של עוד חצי מיליון שקלים לדייר.
אבל אם לא ייעשה פה מהלך נחוש, מידי ואגרסיבי של הממשלה, בקרוב נראה מודעה על חניון במרכז ת"א שהפך לדירת גן להשכרה, במחיר מציאה של 9,000 שקלים לחודש, עם נוף לשברולט של השכנים וכמובן עם מזגן.