בנובמבר 1940, כשגניה רזניק הייתה בת 7, תחמו הגרמנים את גבולות גטו ורשה וכלאו בתוכו את התושבים היהודים. רזניק זוכרת את הפחד שליווה אותה עם כניסת הגרמנים לעיר, את רעש צעידתם, את הצפיפות והרעב, אבל גם מערכת התנדבותית של תמיכה הדדית בתוך הגטו, נערים שלימדו את הילדים הקטנים בפינות מאולתרות בחצרות הבתים, ואפילו מעלה זיכרון שמח מיום חתונת אחותה בגטו. "כולם היו לבושים חגיגי, אחותי עמדה מתחת לחופה והשליכו עליה סוכריות".
חלק מהזכרונות האלה עולים בסרט החדש, "ילדה בגטו", שבו משולבים חלקים מעדותה בקטעי אנימציה. הסרט מיועד לילדים והוא מהווה פריט אחד מתוך מערך של תכנים מגוונים להעברת סיפור השואה לילדים בגילאי בית הספר היסודי, שפותחו בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם.
אל תפספס
סיפור השואה הוא סיפור בלתי נתפס עבור מבוגרים רבים ועל אחת כמה וכמה עבור ילדים צעירים. מצד שני, מבוגרים מעוניינים לחלוק את הסיפור עם ילדיהם ולהעבירו לדורות הבאים. הנושא הוא כה נוכח בחיינו כחלק מהזיכרון הקולקטיבי, וילדים הגדלים בישראל נתקלים בו ונחשפים אליו בכל מקום מגיל צעיר מאוד - בשיח הציבורי, בתקשורת, באירועים מיוחדים ועוד.
לדברי הד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן, המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם, "במצב זה לעיתים נחשפים הילדים בשלב מוקדם לתכני שואה שאינם מתאימים כלל לרמתם הקוגניטיבית והרגשית".
"חשיפה שכזו, באופן לא מבוקר ולא מתווך על ידי מבוגר הקרוב אליהם, עלולה ליצור טראומה, תחושת ריחוק ושיפוטיות, ואף להוביל לחוסר הבנת הנושא", היא מסבירה. "מצד שני, דחיית הוראת השואה לגילאים מאוחרים יותר אינה מומלצת ועלולה לגרום לחוסר יכולת לעכל את כמות העובדות ואת האתגרים הערכיים הטמונים באירוע זה. על מנת להתמודד ולתת מענה לאתגרים אלו, פיתחנו תכנים מגוונים להעברת סיפור השואה לילדים בגילאי יסודי".
סרט העדות "ילדה בגטו" במלואו
ריצ'לר-פרידמן אמרה כי "בוגרים רבים בישראל מספרים שכשהם היו ילדים צעירים הם נחשפו למראות השואה, והדבר חרוט בזיכרונם, באופן טראומטי ושפצע משהו בנפשם. על מנת להימנע מטראומה כזו, אך בכל זאת לאפשר לנו לזכור כחברה בריאה את השואה, הבנו ביד ושם את הצורך ואנו עובדים באופן עקבי על פיתוח חומרים שינגישו את הנושא לילדים הצעירים באופן מותאם".
המחשה לצד מרחק מוגן
כך, לדוגמה, סרט העדות של גניה רזניק מובל על ידי זיכרונות הניצולה עצמה, כך שהילדים יודעים מראש שסיפורה נגמר בהצלה, מה שמאפשר להם לצפות בסרט מתוך תחושת ביטחון ואף לפתח אמפתיה לדמותה. בפברואר 1942 הצליחו גניה, הוריה ואחיה לברוח מהגטו באמצעות תעודות זהות מזויפות ולהסתתר תחת זהות בדויה. הם עברו ממקום מחבוא למשנהו, עד לשחרורה של פולין על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1945. גניה ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1946. בשנת 1954 היא התגייסה לצה"ל, אחר כך נישאה והקימה משפחה.
האנימציה שמשולבת בסרט ממחישה את הדברים עליהם מספרת רזניק, בשפה ויזואלית המקרבת את הילדים מצד אחד, אך גם יוצרת מרחק מוגן. עבור אנשי ההוראה הוסיפו ביד ושם גם מערך שיעור מותאם לסרטון. בין השאר מוצע למורה לבחור תמונות מקובץ התמונות מן הסרט, ובאמצעותן לשוחח עם התלמידים על הבנתם מחלק זה של הסרט, ועל תחושותיהם בעת הצפייה בו.
הצעה נוספת למערך שיעור מעלה אפשרות לעבודה בקבוצות: כל קבוצה תבחר את שלוש התמונות, שלדעתה הן החשובות ביותר בסרט. לאחר מכן הקבוצה תשתף את החלטותיה בליווי הסברים אל מול הכיתה. החומרים זמינים באתר האינטרנט של יד ושם לכל אדם ומציגים מגוון אפשרויות מסרטי עדות מותאמים לצעירים או מרחב וירטואלי בו יפגשו הילדים מרחב מאויר שיפגיש אותם עם צילומים מתאימים, סיפורי חפצים שליוו את השורדים ועוד.
"מצד אחד אנו מקנים לילדים מושגי יסוד, שיילכו ויתפתחו אצלם עם השנים והקשיים והרוע מוצגים באופן מדוד, כזה שלא יציף את הילדים", הסבירה ריצ'לר-פרידמן. "ומצד שני, יש בחומרים דגש על נושאים בוני חוסן הבונים את יכולת ההתמודדות של הילד. כך יש בהם דגש על עזרה הדדית והיכולת להושיט יד עוזרת גם בתקופות קשות, ותכנים שניתן דרכם לפתח שיח על כוחות הטמונים בילדים כגון יצירתיות, דמיון וכן נראה עיסוק בכוחות חיצוניים שיכולים לסייע כמו משפחה, קהילה, ומבוגרים אחרים. כך, לצד המפגש עם הרוע, הילדים פוגשים גם אור. תמונת העולם שהם משרטטים לעצמם מתוך המפגש עם חומרים אלו היא מורכבת, ויש בה גם מקום לטוב, לאמונה באדם ובכוחות של עצמם".
תוכן נוסף שיכול להעביר את סיפור השואה בצורה רכה הוא המרחב הווירטואלי והאינטראקטיבי, העוסק בילדים בגטו, ובנוי סביב מרחב מאויר. האיורים מבוססים על אלמנטים אותנטיים מתקופת השואה, אך הייצוג המאויר מנגיש אותם לילדים באופן שלא ייצור אצלם טראומה.
במרחב יפגשו התלמידים את סיפור השואה דרך תצלומים מתאימים, סיפורי חפצים, יצירות אומנות, ציורי ילדים ועדויות. הילדים פעילים בעצמם החל משלב בחירת הנושאים, במפגש עם הסיפורים, החפצים והיצירות מתקופת השואה, באופן שמאפשר להם עיבוד רגשי. גם כאן הדגש הוא על חשיפה מותאמת לקשיים, לצד עיסוק מורחב ומודגש על כוחות של יצירה, עזרה, זהות, מורשת, תרבות וחוסן.
ריצ'לר-פרידמן הסבירה כי "מרחב הלמידה עוסק בחיי הילדים בגטאות בתקופת השואה ומיועד לילדים בגילאי 12-10. הוא מבוסס על התפיסה החינוכית והגילית להוראת השואה, ומתאר את החיים בתקופת השואה מנקודת מבטם של הילדים שחיו בגטו. המרחב מציג את החוויה המורכבת הזאת בדרך אינטראקטיבית".