מיכאל טרכטמן וזויה גניוק היו בני שש וארבע כשכוחות גרמניה הנאצית פלשו לאוקראינה, ארץ מולדתם, אז חלק מברית המועצות. משפחותיהם נסו על נפשן, לרוסיה במקרה של טרכטמן, ולקזחסטן במקרה של גניוק, שם מצאו מקלט זמני. עם שוך הקרבות הם שבו לאוקראינה, שם מצאו אחד את השני, התאהבו והתחתנו.
הם היו בני 79 ו-77 כשהפכו לפליטים בפעם השנייה. אז, ב-2014, הרוחות במחוז הבדלני דונבאס התלהטו ופרצה מלחמה בין הקבוצות הפרו-רוסיות לממשל האוקראיני, שכללה הפגזות באזור דונייצק, העיר בה התגוררו, ואלפי הרוגים. הם ברחו להתחלה חדשה בעיר ז'יטומיר.
בתחילת הפלישה הנוכחית לאוקראינה הם עוד ניסו להכחיש שייאלצו לעבור בפעם השלישית, עד שלא הייתה ברירה. "כשהרוסים הפציצו את שדה התעופה הצבאי בעיר, במרחק עשרה קילומטר מהבית שלנו, ההדף הגיע עד אלינו. כל תשע הקומות של הבניין רעדו כמו ברעידת אדמה. לא הבנו מה קורה", סיפרו לוואלה!. אחרי אותה הפצצה, הם ארזו שתי מזוודות עם פריטים בסיסיים, גופיות ותחתונים, ויצאו לישראל.
עכשיו, מדירת שני החדרים החדשה ששכרו בפתח תקווה בערת אחיו של טרכטמן שעלה לישראל שנים קודם לכן, הם מתחילים לעכל. קובעים תורים להסדרת מעמדם מתוקף חוק השבות, נאבקים בבירוקרטיה ומנסים להשיג את החפצים הדרושים להם. הקרן לרווחת נפגעי השואה מעניקה להם תמיכה של עובדת סוציאלית, שסייעה בתרגום דבריהם המובאים כאן. עברית הם יודעים באופן בסיסי בלבד.
"הרב הראשי של העיר עדכן שארגנו אוטובוסים שיסיעו יהודים ועלינו עליהם", תיארו את הדרך לארץ. "בגבול עם רומניה עזרו לנו מתנדבים כי לזויה יש קשיים בהתניידות. מה שהוביל אותנו לפה זאת זיקה ליהדות. בסיום השואה, כשחזרנו לאוקראינה, הקהילה היהודית יזמה פעילויות גיבוש. הייתה אנטישמיות, ולא היה כדאי לעשות את זה בגלוי, אבל ניסו לחזק את היהדות בכל זאת. היינו חוגגים חגים בבתי כנסת. המקום שלנו הוא במדינת היהודים. לא היינו יכולים להסתדר במדינה אחרת שבה אנחנו לא מכירים אף אחד".
טרכטמן וגניוק התגרשו לפני 20 שנה, בין השאר בעקבות חילוקי דעות על העלייה לישראל: הוא רצה לעשות את הצעד, היא היססה. מאז חיו בנפרד. לפני שנתיים בנם היחיד הלך לעולמו לאחר שחלה בסרטן, ובקשתו האחרונה מאביו הייתה שידאג לאם. טרכטמן לא חשב פעמיים כשהחליט לעזוב את אוקראינה והזמין את גניוק לבוא עמו.
אשתו ושני ילדים של הבן, הנכדים של טרכטמן וגניוק, בחרו להתמקם מחדש ברומניה. "אנחנו מאוד עצובים שהדרכים שלנו נפרדו", אמרו השניים. "אנחנו מקווים שיום אחד הם יוכלו לעלות לארץ. כרגע הם מתקשים להסתדר שם, אין עזרה או ליווי סוציאלי והתחושה היא של כאוס. פה קיבלו אותנו בחום למרות הקשיים הפוליטיים ואנחנו מודים על כך".
השוואת הפלישה ומעשי הטבח באוקראינה לשואה גררה ביקורת רבה, אולם טרכטמן וגניוק לא מצטרפים למקהלה. "בחוויה האישית שלנו, מה שקורה עכשיו הרבה יותר גרוע מהשואה", שיתפו, ומיד הסבירו: "בשואה היינו ילדים קטנים, זה הרגיש רחוק מאיתנו וההורים שמרו עלינו. כשחזרנו לאוקראינה הצלחנו להסתגל ולשקם את החיים. היום, כשאנחנו מבוגרים, בני 87 ו-85, לראות את הזוועות, האנשים המתים והבניינים הנופלים זה מזעזע הרבה יותר. התרגלנו לרמת חיים גבוהה, של רופא בכיר וכלכלנית. אנחנו מרגישים אכזבה מהמלחמה בין שלושת המדינות והעמים השכנים, כולל בלארוס. זה לא הגיוני. אנשים מתים בלי סיבה".
הקרן לרווחת נפגעי השואה מגייסת מתנדבים דוברי רוסית/אוקראינית ותרומות עבור אותם ניצולי שואה שנמלטו מאוקראינה לישראל באתר הקרן או דרך המרחב לעמותות בפייבוקס.