הדרמה הפוליטית בעקבות פרישתה של ח"כ עידית סילמן מתפקיד יו"ר הקואליציה עדיין בעיצומה: בעוד ראש הממשלה נפתלי בנט במאמץ לצופף את השורות במפלגתו, בליכוד ובאופוזיציה מחפשים לגייס עריקים נוספים ולפורר את "ימינה" לחלוטין. אם בנט יצליח לעצור את הסחף ולמנוע מחברים נוספים בסיעתו להצטרף לסילמן, בכירים בקואליציה מעריכים שיצליחו להרגיע את הדרמה עד שובה של הכנסת מפגרת האביב, לפחות עד ה-10 במאי. אם לא, היא תמשיך להשתולל.
כך או אחרת, במערכת הפוליטית החלו לספור לאחור את ימי הממשלה, והשאלה המרכזית שמרחפת באוויר היא לא אם, אלא כיצד היא תסיים את חייה: האם הכנסת ה-24 תתפזר בקרוב לבחירות או שיצליחו למצוא בתוכה 61 חברי כנסת שירכיבו ממשלה חדשה? האפשרות השלישית - שהממשלה הזו תשרוד לאורך זמן - נראית כמעט בלתי אפשרית.
אל תפספס
בין בחירות לממשלה, המצב המספרי הנוכחי בכנסת מגלם את נפלאות הפלונטר, שכבר חשבנו שהסתיים אבל בעצם היה רק בהפוגה זמנית. לקואליציה, אחרי פרישת סילמן, יש 60 קולות בלבד, שלא יאפשרו לה לקדם אף חוק משמעותי ובעיקר לא את התקציב הבא, שיעניק לממשלה יציבות. בצד השני, יש אופוזיציה מפולגת. הבלוק של נתניהו, שכולל את הליכוד, החרדים והציונות הדתית, מונה עכשיו 54 חברי כנסת, יחד עם סילמן והפורש לפניה עמיחי שיקלי, וביחד עם ששת חברי הכנסת של המשותפת - הם מגיעים לתיקו של 60, שמסוגל לשתק כל מהלך הממשלה תרצה לקדם. אבל חברי המשותפת הבהירו שלא יצביעו בעד ממשלה בראשות נתניהו, כך שהאפשרות לגייס עוד עריק אחד ל-61 אצבעות באי אמון קונסטרוקטיבי שיחליף את הממשלה נראית קלושה.
כדי שהליכוד יצליח להקים ממשלה הוא צריך עוד שבעה חברי כנסת שיצטרפו אליו - כלומר רק פרישה מגה דרמטית מהקואליציה של סיעה שלמה כמו כחול לבן או תקווה חדשה תקים ממשלה חדשה. למשל, אם יו"ר כחול לבן בני גנץ ינסה ליהנות מההפקר וינהל שוב משא ומתן עם הליכוד והחרדים בו ידרוש לעמוד בראשות הממשלה החדשה - לא בטוח שזה מחיר שנתניהו, והליכוד בכלל, יסכימו לשלם.
מקורבו האולטימטיבי של נתניהו, יריב לוין, מהנדס מהלך הפרישה של סילמן, הבהיר עוד קודם לכן בראיונות שהוא מעדיף בחירות על פני ממשלה חלופית. בליכוד מאמינים שאחרי כמעט שנה באופוזיציה, התומכים שלהם קיבלו את סטירת הלחי מהמציאות, ובבחירות הבאות הם יחזרו עם תנופה חדשה. לכן, במקום להשקיע בתקווה חדשה או כחול לבן המאמצים העיקריים של נתניהו ולוין בשעות האחרונות מתמקדים בימינה ובגיוס עוד אצבע אחת בלבד. המשימה של פיזור הכנסת פשוט הרבה פחות מסובכת.
לא רק בליכוד: גם ליו"ר יש עתיד יאיר לפיד עדיף שהכנסת תתפזר לבחירות במקום שהממשלה תיפול באי אמון קונסטרוקטיבי. לפי ההסכם הקואליציוני בינו ובין בנט, אם הממשלה תיפול לפני הרוטציה, והאשמה תיפול על אחד הח"כים בגוש הימין - לפיד יהפוך באופן אוטומטי לראש ממשלת המעבר. כלומר, הוא יכהן בתפקיד לפחות ארבעה-חמישה חודשים עד אחרי הבחירות ועד שתוקם ממשלה חדשה. אמנם, זה לא השנתיים וחצי שהובטחו לו ברוטציה המקורית, אבל הוא עדיין יהפוך לראש הממשלה ה-14 של מדינת ישראל, במקום לראש האופוזיציה, אם הליכוד יצליח להקים ממשלה חלופית.
הוא גם יוכל להחזיק בתפקיד בתקופה פוליטית גורלית, של קמפיין בחירות, ויקבל שליטה אדירה בסדר היום התקשורתי והציבורי ויתרון על פני חבריו ויריביו בגוש המרכז-שמאל. בנט, אגב, בסיטואציה כזו, לא יכהן אפילו בתפקיד שר.
אבל, וזה אבל גדול, יש גם גורמים, בקואליציה ובאופוזיציה, שממש, אבל ממש, לא רוצים בחירות. בראשם - חברי תקווה חדשה, שלפי הסקרים לא בהכרח תחזור מבחירות חדשות, וגם נטולת ערך אלקטורלי לחיבורים וחבירות אסטרטגיים. גם במפלגות נוספות בקואליציה עשויה להתעורר התנגדות פנימית של חברי כנסת, בעיקר כאלה שנכנסו בעקבות החוק הנורבגי, שיחששו לאבד את כסאם בכנסת.
גם יהדות התורה לא ממהרת לתמוך בבחירות: יו"ר המפלגה משה גפני קרא היום לעשות חשבון נפש ולהרכיב ממשלה במידי ללא צורך בבחירות. ביהדות התורה חוששים בדיוק מהאפשרות שהכנסת תתפזר לבחירות, כשלפיד עומד בראש ממשלת המעבר, ומעדיפים שתקום ממשלה אחרת ורק אחר כך הכנסת תתפזר. בש"ס, לעומת זאת, יש דווקא כן אינטרס בבחירות, כי הן יפתחו מחדש את האפשרות לחזרתו של יו"ר המפלגה, אריה דרעי, לכנסת, אחרי שהתפטר במסגרת הסדר הטיעון שלו בסוף השנה שעברה. גם לציונות הדתית באופן עקרוני יש מה להרוויח מבחירות: המפלגה של סמוטריץ' מתחזקת בחודשים האחרונים בעקביות בסקרים והרוויחה מהזעם הציבורי כלפי בנט וחבריו.
ככל שהאופק הפוליטי יתבהר גם האינטרסים עשויים לשנות ולייצר בריתות וצירים מפתיעים - ועצם החשש מבחירות יכול לייצר דינמיקה חדשה שתוביל גם לתרחישים ותסריטים חדשים.