שום דבר לא סגור: על פרישת עידית סילמן והדרמה בקואליציה

אווירת הנכאים מיותרת, הייאוש מטופש, התבוסתנות אינה תכנית עבודה. ממשלת השינוי חטפה הלילה סנוקרת אבל שום דבר לא נגמר, אלא להיפך. זה רק מתחיל. המדינה הזו חשובה מסך סכסכניה, עריקיה ומסיתיה. אין לנו מדינה אחרת ואין לנו פריבילגיה לוותר.

פרישתה של עידית סילמן מהקואליציה אינה סוף פסוק ואינה גיים צ'יינג'ר, אלא אם כן בעקבותיה יבואו אחרים. האם יבואו אחרים? קשה לדעת. ניר אורבך ואביר קארה בנויים חזק יותר מסילמן ונדמה לי שהם גם יודעים להבדיל בין אמת לשקר. איילת שקד היא סיפור נפרד. אני מתקשה לראות אותה נועצת את הסכין האחרונה בגבו של בנט, אבל כבר יצא לי לראות דברים קשים בעבר.

אם מי מאלה יצטרפו לסילמן, הולכים לבחירות. אם לא, המצב קריטי, אך יציב. כי אם סילמן תצביע נגד הקואליציה היא תוכרז מיד מורדת ואז לשריון של נתניהו יהיה אפקט חלש אפילו מהשריון של פוטין. אז למה לא הכריזו על עמיחי שיקלי כפורש עד היום? כי הוא לא היה הקול ה-61, אלא הקול ה-62.

אם השניים יוכרזו כמורדים הם יוכלו להשתריין ברשימה לראשות ועד הבית. הם יצטרכו להקים מפלגה חדשה. נתניהו יבטיח להם, בוודאי, מה שהבטיח בזמנו לרפי איתן, מנהיג הגימלאים, כששכנע אותו לא להצטרף לממשלה של ליבני אחרי התפטרות אולמרט: "גם אם הגימלאים לא יכנסו לכנסת", אמר ביבי (וגם חתם), "אתה תהיה שר במינוי אישי בממשלתי". אז אמר.

המהלך של סילמן, שנימוקיו הרשמיים קשורים לספירות של "העולם הבא", מוכיח דבר פשוט: השמאל הישראלי מסוגל לשבת עם הימין, אבל הימין לא מסוגל לשבת עם השמאל. הסטטיסטיקה אינה משקרת. מה שעבר על סילמן ומשפחתה בשנה האחרונה לא דומה לכלום. איומים, קללות, נידוי, חרמות, השפלות בבית הכנסת, צעקות וקללות בכל מקום אשר פנו.

להבנתי, היתה שם גם בעיה משפחתית, עם קרובים חרדים שהטילו אולטימטום. אז כוח העמידה של סילמן, ובעיקר הבעל של סילמן, נכתשו והלכו. אם הם היו מחוברים לקבוצות הווטסאפ הביביסטיות, הם היו מגלים בהן את גודל ההימור: "קודם נשתמש, אחר כך נבעט", נאמר שם היום על העריקה החדשה. היא הפכה בן לילה מ"שפחה של ערבים" למלכת אסתר אבל היא עלולה להבין על בשרה שהחיבוק הדביק שאופף אותה עכשיו יתפוגג בשנייה בה לא יהיה בה עוד צורך.

בצד השני, היה ראש ממשלה שהתבלבל. על פניו, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון: לא התמקד בפוליטיקה, אלא רק במה שחשוב למדינה. עבודה עצומה בתחום ההתעצמות של צה"ל. תקציב. רפורמות. מהלכים מדיניים. חיזוק הברית השבירה עם ארצות הברית. תיקון נזקי הזנחה ברוב תחומי החיים. השקעה במשטרה, מאמץ להלחם בפשע ובאלימות המאמירים בחברה הערבית. כל אבן שבנט או מי משרי ממשלתו הרימו, חשפה ריקבון והזנחה נפשעים.

אז בנט החליט שהוא צריך לעסוק רק בזה. ברמה הלאומית הוא צדק. הבעיה היא שבלי פוליטיקה, אין רמה לאומית. מה שנתניהו יודע בתחום הזה, בנט למד עכשיו על בשרו. במצב הפוך, סילמן היתה עוברת לגור בקיסריה וממונה ל"הגברת החליפית". נתניהו הוא המחזר הלטיני הלוהט ביותר בעולם, כשהוא צריך משהו. עדיף לא להיות שם, כשהוא כבר לא צריך.

בינתיים, נתמקד בעובדות: מדבריו של שמוליק סילמן בריאיון רדיופוני לפני כמה ימים ניתן להבין שהדאגה העיקרית של רעייתו היא זכותה בעולם הבא. מה שנותר זה לשאול את השאלות הבאות: האם העובדה שהרב דוד סתיו ורבני צוהר יוכלו לערוך גיורים אורתודוקסיים למהדרין, תפגע בזכות הזו? או העובדה שמונופול הכשרות המושחת והרקוב הופקע מידיו של המיעוט הקיצוני לטובת כשרות (אורתודוכסית למהדרין) ותחרות?

האם העולם הבא ייפגע מהעובדה שהחרדים מפסיקים להרעיל את ילדיהם במשקאות ממותקים וחוסכים לא מעט כסף בזכות המעבר למדיח כלים (והמדינה חוסכת כמויות עתק של זיהום)? האם המכתב של ניצן הורוביץ שבא לאחר פסיקת בג"ץ ובסך הכל ימנע ביצוע חיפושים בכניסה לבתי החולים (משהו שמעולם לא היה כאן) הוא ההבדל בין גיהנום לגן עדן? האם העולם הבא יינעל בפני כולנו אם יימשך תהליך ההתעצמות חסר התקדים של צה"ל, בו מושקעים כעת עשרות מיליארדים?

אפשר להמשיך את הרשימה הזו עד אין קץ. אלא שמדובר בדו שיח של חירשים. פולחן האישיות הביביסטי לא בוחל באמצעים, לא מכיר בעובדות ודורס כל מה שנקרה על דרכו. אבל גם אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לזכור: נתניהו לא הצליח להגיע לרוב הנדרש לו ארבע פעמים רצופות. אתם חושבים שהוא יגיע עכשיו? יכול להיות שאתם צודקים, אם תרימו ידיים.

צריך לזכור עוד משהו: גם אם כל ימינה, כולל נפתלי בנט, יעברו עכשיו לליכוד, אין לו ממשלה. הוא צריך קודם כל, בחירות. נכון, זה לא מה שהמדינה צריכה, אבל את נתניהו המדינה לא עניינה אף פעם. התרחיש הסביר ביותר הוא חוק לפיזור הכנסת ותאריך בחירות. אני מניח שזה יהיה בטווח של ארבעה-שישה חודשים. כל החודשים הללו יעברו כשלראש הממשלה קוראים יאיר לפיד. ולכן, הכל פתוח ושום דבר לא מובן מאליו. אין לנו עוד מדינה ואסור לוותר על הדמוקרטיה הישראלית. מי שרוצה שתהליך קבלת ההחלטות הרגישות ביותר יחזור לידיים האמונות של שרה ויאיר נתניהו, מוזמן לפרוץ במחול. מי שלא, נקרא אל הדגל.