המסר של בר-לב לשוטרים ולאזרחים: תקטינו ראש

קו אחד מחבר בין כל הסיפורים שיסופרו כאן, והוא מתחיל ונגמר במערכת האכיפה, על זרועותיה השונות, שעושה הכל כדי להוציא לאזרחי ישראל ולשוטריה את החשק להילחם, לחתור למגע, ולהציל חיים. איך שלא נסובב את סיפורו של האזרח שירה השבוע במחבל בבאר שבע, ואיזה תירוצים שלא נמצא לאופן שבו הוא הוכרח להגיע למשטרה ולהפקיד את נשקו ועל הדרך לספוג איומים שייעצר אם לא יעזוב את התחנה, ואיזה אגדות שלא ימצאו כדי להוכיח שהכל נובע מהקפדה על נוהל כזה או נוהל אחר, השורה התחתונה תישאר אותה שורה תחתונה.

כשאזרח מגלה תושייה ועוז רוח, ושולף את אקדחו, ומחסל מחבל שכבר רצח ארבעה אנשים, ובסופו של האירוע מוצא את משטרת ישראל מתנהגת אליו כמו אל חשוד בפלילים, צריך להיות ברור לכל אחד, אפילו למפכ"ל ולשר לביטחון הפנים, שהמציאות הזו לא מאוד מעודדת את האזרח הבא שייתקל מחר באותה סיטואציה, לעשות גם הוא מעשה. עוד נחזור לפיגוע הזה לקראת סוף הטור, ועוד נפרק כאן את השקרים על הנוהל המחייב לקחת לבדיקה בליסטית כל נשק שהביא להריגה, אבל נפתח בסיפור אחר.

לפני כמה שבועות נערך במחלקה לחקירות שוטרים שימוע לפני הגשת כתב אישום נגד ארבעה אנשי משטרה, אחד מהם שימש עד לא מכבר כמפקד גזרת הר הבית, בעקבות כתב חשדות שהוגש בעניינם. האירוע שבגינו מבקשת מח"ש להגיש נגדם כתב אישום התרחש ביום ירושלים שעבר, יום שהיה יריית הפתיחה לאירועי "שומר החומות". היום הזה החל בהתפרעויות אלימות וקשות של ערבים על ההר, כשמאות מהם יידו לעבר כוחות המשטרה אבנים גדולות ממצבורים שהכינו מבעוד יום. בנוסף, נזרקו אבנים גם על יהודים שהתפללו למטה, ברחבת הכותל.

המשטרה, שניסתה לפזר את המתפרעים, ספגה גם היא פגיעות. לפי דיווחיה, 21 שוטרים נפצעו במהלך היום הזה סביב רחבת המסגדים. האלימות הזו גובתה היטב גם מסביב, החל במנהיג חמאס איסמאעיל הניה, וכלה בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שגינתה את "פלישת כוחות הכיבוש למסגד אל־אקצא". בשלב מסוים, באירוע שאנחנו מתמקדים פה כאן, נטל אחד מן המתפרעים, מוחמד טיטי, אבן בידו, והשליך אותה בעוצמה ממרחק קצר לעבר ראשו של אחד השוטרים. האבן פגעה במשקף הקסדה, שהגן על פניו של השוטר.

כמה מן השוטרים, שזיהו את המתרחש, החלו לרדוף אחרי טיטי, שפתח במנוסה, בניסיון לעוצרו. סמוך למרפאת הווקף שעל ההר, הצליחו שלושה מהם לשים עליו את ידם, כשאליהם מצטרף מפקד גזרת ההר, רב פקד ירון ביטון. לפי כתב האישום שמבקשת מח"ש להגיש נגד הארבעה, ובהישען על סרטון שתיעד את הדברים, הכה אחד השוטרים את טיטי בארבע מכות אגרוף, בעוד שוטר שני בועט בפלג גופו התחתון, כל זה בטרם הצליח חברם לאזוק אותו. לאחר האיזוק, כשטיטי הובל החוצה מהמקום, הכה אותו השוטר השלישי שתי מכות נוספות.

מה העונש שקבע המחוקק על האישומים שבהם רוצה מח"ש להאשים את השלושה? ובכן, בגין האגרופים מבקשת מח"ש להאשים שוטר אחד בתקיפה סתם, שעונשה שנתיים מאסר, ואת השלושה האחרים בתקיפה בנסיבות מחמירות, שעונשה ארבע שנות מאסר. ומכיוון שבתום האירוע דיווחו השוטרים שהחשוד "נעצר בכוח", אבל לא אמרו "הרבצנו לו", מעוניינת מח"ש להאשים אותם גם ב"שיבוש מהלכי משפט", עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר.

עכשיו תראו, את הסיפור הזה אפשר להציג משני צדדים. מצד אחד, קל ללמד סנגוריה על השוטרים. הם נמצאים תחת מתקפה של מאות ערבים שמשליכים לעברם אבנים מטווחים קצרים. הם נמצאים בתוך מהומת ענק. ברקע קולות נפץ. חלק מחבריהם נפצעים. אחד המתפרעים משליך אבן לעבר פניו של אחד מהם. מיידה האבן בורח. הם רודפים אחריו. הם תופסים אותו. הוא מתנגד. הם מפעילים כוח סביר תוך כדי מעצר, וכוח לא סביר אחריו, והנה הגענו לאן שהגענו.

החיים, מסתבר, אינם בית מרקחת, ואת האירוע הזה קל מאוד לשפוט לחומרה, כשאתה יושב במשרד הממוזג והסטרילי של מח"ש. זה צד אחד. יש כמובן גם צד שני. המשטרה היא גוף אוכף חוק. שוטריה הם הראשונים שצריכים לשמור על החוק, והאחרונים שמותר להם להרים יד שלא לצורך. אף אזרח במדינה מתוקנת לא רוצה לראות שוטרים מכים חשוד, ודאי לו אחרי שכבר הצליחו לעצור אותו. אם כן, כיצד נכון לנהוג בהם במקרה כזה?

לפני שאתם משיבים, הנה המשך הסיפור. באוקטובר האחרון גזר בית המשפט את דינו של מוחמד טיטי, אחרי שזה הודה בכניסה לישראל שלא כדין, ובסעיף של תקיפה בנסיבות מחמירות. נשמע לכם מוכר הסעיף הזה? לא סתם. המחבל שזרק אבן על פניו של השוטר, והשוטר שבעט בו במהלך מעצרו, הואשמו שניהם באותו סעיף בדיוק. בית המשפט הפליג במילים גבוהות על מעשיו של טיטי ש"חומרתם ברורה". השופט הסביר ש"מעבר לסיכון לגופו של השוטר אותו יצרו מעשיו של הנאשם, הם מהווים קריאת תיגר על ריבונותה של המדינה ושלטון החוק", וגם הדגיש ש"הסיכון אותו יצר הנאשם אינו ערטילאי, שכן הנאשם יידה את האבן לעבר השוטר ממרחק קצר ואף פגע בו", אבל בסופו של הליך בחר להטיל עליו שמונה חודשי מאסר בפועל בלבד.

נחזור על זה שוב כדי להדגיש: המחבל יצא עם שמונה חודשי מאסר, כאשר סעיפי האישום המיוחסים לשוטרים, יכולים להגיע במצטבר לשבע שנות מאסר. בינתיים, עד שההליך הזה יוכרע, השוטרים בהמתנה. מפקד גזרת הר הבית, רפ"ק ירון ביטון, רק כדי להבין, ביקש זה מכבר להתקדם לדרגת סגן ניצב, ואף היה מועמד לקבל את הדרגה הזו כשהתמודד על תפקיד מפקד ענף מבצעים במחוז ירושלים. על רקע ההליך הפלילי שמנהל נגדו, הוסר שמו של מרשימת המועמדים, הוא הועבר לתפקיד רוחב בדרגה הנוכחית שלו, וייאלץ להמתין לסיומו של ההליך הזה.

יובהר, כי אין כאן רצון לעבור לסדר היום אחרי אירוע שבו שוטר מרים את ידו, גם לא כשהמתלונן נגדו הוא חשוד שנעצר רגע קודם לכן בגין עבירת אלימות חמורה. ועדיין, בין האפשרות לעבור לסדר היום על אירוע כזה, לבין המצב הנוכחי בו מח"ש מבקשת להעמיד לדין את השוטרים הללו לדין פלילי בעבירות חמורות כל כך, יש פער גדול. מה צריך לעשות? למצוא דרך לטפל משמעתית באירועים כאלה, שמתרחשים במהלך פעילות מבצעית מורכבת, ולא להפוך את השוטרים לעבריינים כבדים. למה? משום שטיפול פלילי שכזה, שהתרחש במהלך פעילות מבצעית קשה, יהיה המסר שיישב בראשו של השוטר שיעמוד מול סיטואציה דומה בעתיד, וישאל את עצמו בשביל מה לו להסתבך והאם לא מוטב להקטין ראש.

והנה עוד סיפור כזה. לפני כעשרה ימים הגיע כוח מסתערבים של משמר הגבול לרהט, במטרה לעצור שני פלסטינים מרצועת עזה ששוהים בישראל בניגוד לחוק, ודרושים לחקירת שב"כ על רקע ביטחוני. בלי להיכנס לתחקיר מעמיק של האירוע, נסכם ונאמר ששלושה אנשים בזירת האירוע הזה כיוונו נשקים לעבר כוח מג"ב, שהיו במקום חילופי אש, ושבסופו של האירוע ירה לוחם מג"ב למוות באחד מהשלושה שלדבריו כיוון אליו אקדח.

השר לביטחון הפנים עמר בר-לב מיהר לשבח את תפקודו של הלוחם. "כפי שדווח לי", הסביר לאסף ליברמן ולי בריאיון ברשת ב', "הייתה שם סכנת חיים לאותו לוחם מג"ב. נעמד מולו ערבי תושב המקום עם אקדח שלוף עם כדור בקנה. במקביל, עוד שני חמושים מזווית אחרת הופיעו, והוא מצא את עצמו במצב של סכנת חיים, ולכן הוא פעל כפי שאמור לפעול למיטב הבנתי המקצועית לוחם מגב... אין ספק שהייתה כאן סכנת חיים. מה אנחנו מצפים? שלוחם מג"ב שמוצא את עצמו לפנות בוקר מול אדם שמתברר בדיעבד שמחזיק נשק ללא רישיון, ושהמחסנית שלו טעונה, וכל הסיפור זה מי לוחץ על ההדק ראשון, מצפים שאותו לוחם מגב יחשוף את החזה שלו וימתין?".

דברים כדורבנות, אלא מה? שלמרות הדברים שמתאר השר, רגע אחרי ההיתקלות הזו, נטלה מח"ש את נשקו של הלוחם הזה, וחקרה אותו באזהרה בחשד לגרימת מוות. ולמרבה האכזבה, בר-לב, השר שאחראי על השוטר הזה, ושמפרגן לו על תפקודו, בירך על החקירה נגדו. "חקירת מח"ש מתבצעת באופן אוטומטי בכל אירוע שבו אזרח ישראלי נפצע או נהרג, זו פעולה אוטומטית", הסביר. "הנוהג הזה קיים, ואני חושב שהוא נוהג נכון. זה לא קשור אם נוח לי או לא, זה הליך אוטומטי. הרבה פעמים ההליך הזה הוא שאחרי זה, אם יוגש בג"ץ, אז המדינה תוכל לבוא לבג"ץ ולהראות שהיא עשתה בדיקה, ולא עברה על דברים לסדר היום".

בואו נשים דברים במקומם. בניגוד לטענת השר, אין "הליך אוטומטי" כזה, ואין שום נוהל שלפיו חוקרים באזהרה את מי שיורה. בדקתי השבוע שורה של מקרים שבהם שוטרים ירו במחבלים והרגו אותם, ואיש לא זימן אותם למח"ש ואיש לא חשב לחקור אותם.

סוגיית החקירות המיותרות הללו, של שוטרים שביצעו את עבודתם מול מחבל או מול איום ביטחוני אחר, עלתה ברעש גדול לפני כשלושה חודשים. זה קרה אחרי שמחבל דקר צעיר חרדי באזור שער שכם בירושלים, פנה לעברם של שוטר ושוטרת, ואלה פתחו לעברו באש ולאחר שנפל על הקרקע, המשיכו לירות בו והרגו אותו.

המערכת כולה, למעט חברי הכנסת הערבים שזיהו באירוע "הוצאה להורג", גיבתה את הלוחמים. כך ראש הממשלה נפתלי בנט שקבע שהמג"בניקים פעלו "כמצופה משוטרי ישראל". כך שר החוץ יאיר לפיד שדיבר בשבחם של מי ש"חתרו למגע בנחישות והביאו לסיום אירוע הטרור הנפשע בשער שכם, ולהצלת חיים". כך השר בר-לב שפסק ש"שנייה או שתיים לאחר הירי הראשוני היה על השוטרים לקבל החלטה האם המחבל שנפגע עומד להפעיל חגורת נפץ, וכשיש ספק, אין ספק". כך מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי שפרסם הודעה לפיה "חייבים להביא לנטרול מלא של מחבל במהלך אירוע שמתרחש, וזה בדיוק מה שעשו היום לוחמי מג"ב".

כל זה לא הפריע למח"ש לחקור את שני הלוחמים כחשודים בגרימת מותו של המחבל. כשנשמעה ביקורת קשה נוכח החקירה הזו, הסבירו במשרד המשפטים את מה שהסביר לפני שבוע השר בר-לב אחרי האירוע ברהט, ואת מה שהסבירה המשטרה אחרי שלקחה את נשקו של האזרח שחיסל את המחבל בבאר שבע. יש נוהל. "מדובר בהליך סטנדרטי", תדרכו "גורמים במח"ש" את העיתונות. "במקרים בהם מתבצע שימוש בנשק ויש הרוגים, מח"ש פותחת בחקירה".

למחרת פרסמה פרקליטות המדינה הודעה מסודרת. "במקום בו אזרח נהרג כתוצאה מירי שוטרים, מח"ש מקיימת הליך בדיקה/חקירה בהתאם לנסיבות. מדובר בנוהל קבוע ושגרתי, ולכן אין בקיומה של החקירה כדי להטיל דופי בהתנהלות השוטרים באירוע". אם מישהו הבין מזה שמדובר בנוהל קבוע שמחייב לחקור באזהרה בכל מקרה שבו נהרג אזרח, ולפיכך אין מקום לטענות נגד ההחלטה של מח"ש, טעות בידו. אין נוהל כזה. אנשי מח"ש מפעילים את שיקול הדעת שלהם בכל מקרה לגופו. ברצותם, חוקרים. ברצותם, מוותרים. בשורה ארוכה של פיגועים שבהם ירו השוטרים למוות במחבל, לא נפתחה שום חקירה.

המחשבה של השר בר-לב, ולא רק שלו, שלא נורא אם שוטר ייחקר באזהרה, גם כשאיש לא חושב שהוא עשה משהו רע, היא מחשבה בלתי נסבלת. רק תחשבו מה שעובר על אדם נורמטיבי, במקרה הזה לוחם מג"ב, שסיכן את חייו, ומוצא את עצמו חשוד בגרימת מוות, ונאלץ להצטייד בעורך דין, ולא לישון בלילה, ולדעת שמילה לא מדויקת שיאמר בחקירה עלולה לסבך אותו לכל החיים, וכל זה אחרי שמפקדיו והשר שלו מסבירים שביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

מעבר לזה, איזה מסר זה משדר לציבור? איזה מסר זה מעביר לחבריו הלוחמים? האם זה יעלה את המוטיבציה שלהם לירות או לחתור למגע בפעם הבאה, או יוריד אותה? בשביל מה אני צריך להסתבך, ישאל את עצמו כל אחד מהם. עם יד על הלב, כך נראית מערכת שרוצה לעודד את לוחמיה השומרים על ביטחון אזרחיה?

אבל מעבר לכל זה, כאמור, לדברים של מח"ש ושל הפרקליטות על הנוהל שמחייב אותם לחקור כחשוד כל מי שיורה והורג, אין שום אחיזה במציאות. לכו לפיגועים של השבועות האחרונים בירושלים, בהם נוטרלו מחבלים בירי של שוטרים, ותגלו שברובם ככולם היורים לא זומנו למח"ש כלל. לאן נעלם הנוהל שסיפרו לנו עליו? פתאום אין הוראה אוטומטית שמחייבת לחקור כל מקרה מוות? ובכן, זה בדיוק המצב. אין ולא הייתה הוראה. אין ולא היה שום נוהל אוטומטי. הכל מתחיל ונגמר בשיקול הדעת של אנשי מח"ש. הם מחליטים מתי נראה להם נכון לחקור ומתי לא, וכל השאר קשקושים.

רוצים עוד דוגמה שמלמדת לאן הגיע טרלול החקירות הזה? לפני עשרה חודשים חשף משה שטיינמץ ב"כאן 11" את סיפורו של שוטר אמיץ שהגיע באוקטובר 2015 לזירה שבה מחבל דקר אזרח, וירה למוות במחבל. במשטרה היו גאים בתפקוד של השוטר, עד כדי כך שנשיא המדינה העניק לו תעודת הוקרה. "בהגיעו לאירוע", כתב בה מפקד המחוז, "ירד השוטר מהניידת, זיהה את המחבל, ביצע ירי ונטרל אותו. בפעולה זאת מנע אסון גדול יותר והפגין נחישות, מקצועיות ואומץ לב".

שש שנים עברו, והשוטר הופתע כשהמחלקה לחקירות שוטרים זימנה אותו לחקירה, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, בחשד לגרימת מותו של המחבל ברשלנות. הפרסום של שטיינמץ, שהציג את האבסורד, עורר מהומה גדולה. השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה התקשר לשוטר כדי להודיע לו שהוא מעניק לו גיבוי מלא. כך עשה גם מפקד מחוז ירושלים ניצב דורון תורג'מן. יום אחד עבר מהפרסום, לפני שהיועץ המשפטי מיהר להודיע על סגירת התיק.

עכשיו חזרה לאזרח שירה במחבל בבאר שבע ומצא את עצמו נאלץ לדרוש בתחנת המשטרה שלא ייקחו לו את הנשק, ושלא ישאירו אותו, ולו ללילה אחד, חשוף לנקמה. ראשית, לטענה שמדובר בנוהל מקובל, במסגרתו נלקח לבדיקה בליסטית כל נשק שגורם למוות, נוהל שלא מותיר למשטרה שיקול דעת. ובכן, כמו בטענה על הנוהל המחייב לחקור באזהרה כל מי שירה והרג, גם כאן מדובר בטענת כזב.

יום למחרת הפיגוע בבאר שבע טילפן אליי איתן רונד. רונד, מדריך טיולים, רוקן לפני חמש שנים מחסנית על המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בארמון הנציב בירושלים. "לא יודע מה זה הנוהל הזה שמדברים עליו", אמר לי, "אני רק יודע להגיד לך שאחרי שאני יריתי במחבל, המשטרה לא התעניינה בי, ולא לקחה לי את הנשק לשום בדיקה בליסטית".

בעקבות הדברים שלו בדקתי כמה מקרים שבהם ירו כמה אנשים על מחבלים והביאו למותם. בכל המקרים שהספקתי לבדוק, לא נלקח נשקם של היורים לבדיקה. כך כשמדובר באזרחים, כך כשמדובר בשוטרים. מה אני רוצה להגיד? שגם מח"ש כשמדובר בשוטרים, וגם המשטרה כשמדובר באזרחים, מוכרים לנו לוקשים. כדי שלא יצטרכו לעמוד מאחורי החלטות עקומות שלהם, מתכסים שני הגופים האלה בתירוצים על חובתם לעבוד לפי נהלים, נהלים שלא קיימים, ואם קיימים, לא נשמרים ברוב המקרים.

בסופו של יום, מדובר בשיקול דעת שמפעילים מח"ש והמשטרה, וככל שמדובר בשיקול הדעת שהביא לנטילת אקדחו של האזרח שירה השבוע בבאר שבע, מדובר בשיקול דעת עקום עד מאוד.

אחרי כל מה שנכתב כאן, צריך לחזור אל נקודה אחת יסודית. אזרח שמונע רצח, שוטר שמציל אזרחים, אנשי ביטחון שנלחמים בטרור, כל אלה - אם לא סרחו חלילה - צריכים לדעת שהציבור נושא אותם על כפיים. הם צריכים להרגיש שהם בצד הנכון. בצד של הטובים.

גם האזרח הממוצע והשוטר הממוצע, לוקחים שיעור לחיים מכל מה שהם רואים. וכשהם רואים שמי שיורים על מחבלים נלקחים לחקירה, או נחשדים בגרימת מוות, או ש"רק" נלקח להם הנשק לבדיקה, האם זה ידרבן אותם לעשות מעשה לטובת הכלל כשהם עצמם ייקלעו לאירוע דומה, או שמא יגרום להם ללכת לאחור? זו השאלה החשובה בפרשה הזו. ממנה צריכה להיגזר ההתנהלות.