"שאלתי את נסטיה מה היא צריכה. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אני רק רוצה הביתה'"

אני זוכרת את הטיסה שלי לישראל, כשעליתי מאוקראינה. עזבתי ארץ שמאוד אהבתי. עיר ששמחתי לקרוא לה בית. השכונה היפה, הכיכר המרכזית הכי יפה במדינה. החצר עם עצי הפרי שאמא הייתה שולחת אותי אליה לקטוף ולאכול קצת דובדבנים ותפוחים. בית ילדותי שכל כך אהבתי.

העיר חרקוב. עד עכשיו לא ממש שמעו על העיר הזאת בארץ ועכשיו היא מצלצלת לכם מוכר באוזן. לא בתור עיר יפהפיה, אלא בתור עיר מופגזת. פגועה. "התקפה ברברית", כתבו באתר אחד. "אסון הומניטרי", תיארו באחר. אני ואמא שלי בוהות במסך, קוראות בעיתונים והלב, כמו העיר, מתפוצץ. הרחבה הגדולה היפה במרכז העיר נמחקה. בום. שכנה סיפרה לנו שהבית בו נולדתי ספג פגיעה ישירה. בום. הגינה הוחרבה ואיתה גם כל עצי הפרי. בום. כל החוויות ילדות שלי ושל אמא פשוט נמחו. בום, בום, בום.

מהר מאוד היה לי ברור שאני חייבת לעשות משהו. לשמחתי לא הייתי צריכה לחפש רחוק. כחברה בתנועת דרור ישראל היה, לי מיד לאן לפנות. התנועה הזו, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, היא בעלת ניסיון במתן סיוע באזורי מלחמה. הם היו בקוסובו, נתנו מענה לפליטים מסוריה וידעו כמובן לסייע לתושבי הצפון במלחמת לבנון השנייה. ממש לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית יצאו צוותי חלוץ של דרור ישראל למספר מדינות הגובלות באוקראינה להבין את הצרכים שעולים מהשטח שבהם נוכל לסייע. הצורך זוהה מיד - לתת מענה לאימהות שחוצות את הגבול עם ילדיהם, ללא האבות שנשארו מאחור. ארבעה מיליון ילדים. זה בכלל נתפס?

וכך, יצאתי חזרה לארץ מולדתי. כמעט. קרוב. לא לארץ עצמה אבל לאנשיה. כל כך קרוב לבית ילדותי וכל כך רחוק. לא ידעתי למה לצפות. מה אראה? האם אזהה מישהו? יזהו אותי? הגענו בסופו של דבר למתחם אקספו בוורשה, גני התערוכה של העיר, רק שבמקום תצוגת מכוניות היו שם פליטים, המוני פליטים על המוני מיטות מתקפלות, אבל לא בשחור לבן, כמו שאנחנו רגילים לראות, אלא בצבע, כמוני וכמוך. עם בגדים כמו שלי, נעליים כמו שלי, תסרוקות כמו שלי, פנים כמו שלי.

אבל התיק קטן, והפנים עצובים. אלה שלא בוכים נראים כאובים. אלה שלא מחובקים נראים בודדים. והסאונד, קשה לי להיזכר בו. מעין שקט חרדתי עם נגיעות בכי מצדי החדר. מדי פעם שומעים מישהי צורחת זעקות שבר, כנראה מבשורה שהגיעה אליי מהמדינה המופגזת שלה. שלנו.

הלכתי בין המיטות באקספו החשוך ובקצהו נגלה לי חדר עם אור קטן שמאיר על החושך הגדול. כמו נווה מדבר - חדר צבעוני. הפך ההפכים מהמיטות השחורות באולם הגדול - חדר הילדים. החדר הזה העיר אותי מההלם. מהתחושת הקשות. הזכיר לי למה הגעתי. החדר הצבעוני היה מלא בצעצועים וציורים. חלקם שידרו אופטימיות, אחרים היו מלאי כאב. שוב ניערתי את עצמי. וכך גם החברים והחברות שלי למשלחת.

פרקנו את הצעצועים שהבאנו, לבשנו את הווסטים הכחולים של דרור ישראל והזכרנו לעצמנו שלא באנו לבכות לצידם, אלא שבאנו לעזור. וכך, כמו המעבר המוכר לנו מיום הזיכרון ליום העצמאות - התחלנו לשמוח. מוזיקה, שירים ריקודים. בהתחלה לבד ואז הצטרפה ילדה, ועוד ילד. ואז עוד כמה, ועוד. באיזו מהירות ילדים חוזרים להיות ילדים.

הלב שלי, ששרף מכאב, פתאום פעם בשמחה. בתוך החדר הקטן הזה הצלחנו ליצור עולם של שמחה, של אהבה, עם מוזיקת צחוק ושירה. עם חיבוקים. לא, לא חיבוקים - התרפקויות.

ילדים שקטים, שלא רצו לרקוד או לדבר, ילדים עצובים, חלקם רק עם גרביונים על גופם, שהיה קשה להם לבטוח עברו תהליך תוך מספר שעות בודדות. לא בגלל השיחות, הטיפול או המשחק. האווירה שהייתה בחדר ילדים היא אווירה של בית, של אהבה ושל בטחון כי כל מדריך שהגיע שם את כולו ואת כל ליבו בחדר ילדים הקטן הזה. היה אפשר להרגיש באוויר שאנשים פשוט אוהבים אותך שם על מי שאתה בין אם אתה בלונדיני, צועני, חמוד או קצת אלים, בכל מקרה אתה תראה עיניים קשובות ואוהבות ותקבל חיבוק חם. זה היה ריפוי טראומה באהבה.

עם השעות והימים נצר בינינו קשר אישי. עם הילדים הקטנים היינו עושים שיגועים ויצירות, עם הגדולים היינו רואים סדרות ומדברים על המלחמה ומה יעשו כשהיא תיגמר. כל אחד מאיתנו התאהב בכמה מהילדים. נסטיה, בת 14, היא הילדה שהכי תפסה אותי במחנה. יש לה שלושה אחים, שיער שחור ואת העיניים הכי עצובות שפגשתי מעולם.

היא סיפרה לי על החיים באוקראינה, על החברות הטובות שלה, נסטיה וולדה, שהיא מפחדת שלא תראה אותן שוב, על הבית שלה שהיא יודעת שלפחות בתקופה הקרובה היא לא תחזור אליו ושהיא תצטרך להתחיל פה חיים חדשים.

היא ילדה מאוד בוגרת לגילה, דואגת לאחים שלה וכל פעם שאני מצליחה לשכנע אותה שתבוא היא חוזרת להיות ילדה לכמה רגעים, עד ששוב היא נקראת ומתייצבת לעזור לאמא. ביום הלפני אחרון, שאלתי אותה - מה את צריכה? את רוצה שאנסה לדאוג לך למשהו מישראל? משחק? שוקולד? תגידי לי, כל דבר. היא הסתכלה עלי בעיניים העצובות שלה ואמרה לי "אני רק רוצה הביתה".

בקשה כה לגיטימית, שאמורה להיות קטנה. ילדה עייפה בת 14 שנמאס לה ורוצה הביתה, אבל זו הבקשה הכי כואבת ולמעשה היחידה ששמעתי ממנה בזמן שלנו ביחד. למחרת, רגע לפני שעזבנו והחליפה אותנו משלחת נוספת של דרור ישראל, קיבלנו את הבשורה שנסטיה וכל המשפחה שלה מצאו דירה בפולין ויעזבו יחד איתנו. אין לי מלים לספר לכם על תחושת הרווחה שזה העלה בי.

בדרך חזרה הביתה הלב שלי לא הפסיק לפעום. בחיי, הרגשתי כמו באותו היום כשעלינו לישראל. התהייה על הבית שהשארתי מאחור. על נסטיה וכל הילדים. האמהות שלהן. עוד הרבה לפני הנחיתה היה לי ברור שאני חייבת להמשיך לעבוד למענם. לשמחתי בדרור ישראל לא אכזבו וכבר הודיעו על תוכניות תמיכה במלוניות בישראל. כמובן שנרשמתי.

הלוואי ולא הייתי צריכה לנסוע. הלוואי ולא הייתי צריכה לראות את המראות ולשמוע את זעקות השבר ויבבות האובדן. אבל כמה אני שמחה שהיתה לי הזכות להיות שם בשבילם וכמה אני גאה בתנועה שלי ובמדינה שלי על כל מה שנעשה על מנת לעזור ולסייע. מי ייתן ותמיד נזכה להיות בצד הנותן.

אני ונסטיה עוד בקשר. השבוע דיברנו בשיחת וידאו. היא מוסרת תודה לכולם, ושהבית החדש שלה מקסים. אושר.