המשלחת הרפואית הישראלית לאוקראינה, ובה עשרות צוותי רפואה, תצא מחר בבוקר ללבוב, שם הוקם בסוף השבוע בית חולים שדה. חברי המשלחת, מטעם משרדי הבריאות והחוץ, יעניקו טיפול רפואי ראשוני לאזרחים אוקראינים, כשהמטרה היא לפתוח את שערי בית החולים כבר בשלישי.
אחד הרופאים שיטוסו מטעם בית החולים שניידר לילדים הוא ד"ר מיכאל סגל מהמחלקה הכירורגית, יליד קייב שעלה לארץ לבדו לפני כעשור - וכעת ישוב לאוקראינה במסגרת זו. "זו סגירת מעגל וזכות גדולה להשתתף במשלחת הזאת", אמר ד"ר סגל, שלא יכול היה להסתיר את התרגשותו. "את כל לימודי הרפואה עשיתי באוקראינה, זו זכות גדולה לעזור להם. הייעוד של התפקיד שלי הוא לעזור לאנשים, במיוחד במבצע כזה".
"יש לי חברים, משפחה וקרובים שנמצאים שם, אז זה מאוד אישי בשבילי", הוסיף. "החברים הגברים שלי נשארו באוקראינה, הנשים והילדים ברחו. זו הפכה להיות מדינה של גברים. אנחנו באים לעזור ולתמוך ולעשות כל מה שאנחנו יכולים, ומקווים שיסתיים כמה שיותר מהר".
אל תפספס
משפחתו של ד"ר סגל עלתה בעקבותיו לארץ, אך בקייב נותרה אחותו, בעלה ושתי בנותיהן. כשהחלה המלחמה נשות המשפחה מיהרו לעלות לארץ, ללא האבא שגויס לצבא, והן תיארו מסע קשה עד ההגעה ארצה.
"כשהחלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, אבי ואני היינו בקייב ואחותי ואימי היו בעיר אחרת", סיפרה לוואלה! אנה, האחיינית של מיכאל. "היינו צריכות לחבור אחת לשנייה ומשם לנסוע כמה שיותר מהר לגבול. זאת הייתה החלטה קשה לעזוב את אוקראינה, במיוחד שאבא נשאר מאחור. כל החיים שלנו שם ועכשיו אנחנו צריכות להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה - אבל הבנו שאנחנו צריכות להגיע למקום בטוח".
"מהיום אנחנו ישראליות"
אנה מתארת דרך מפרכת, שהחלה באריזה חפוזה. "לא היה לנו הרבה זמן להתארגן, לקחנו רק את הדברים הכי בסיסיים, תוך יום אחד ארזנו את כל החיים שלנו כשאנחנו מבינות שאולי לא יהיה לאן לחזור", אמרה. "היה קשה לעלות על הרכבת כי היו המון נוסעים שרצו לעלות לגבול והיו חיילים שבדקו שאף גבר לא עולה. הרכבת לא עצרה כל הדרך עד פולין כדי שלא יהיו הברחות וגם היו הפצצות כל הדרך והיה מפחיד מאוד. כשהגענו לפולין פחדנו מאוד כי אנחנו לא מכירות שם אף אחד. שם הסוכנות היהודית עזרה לנו לקבל ויזה כדי להיכנס לארץ, ופה כבר קיבלנו תעודת עולה".
לדבריה, היה לבני המשפחה ברור כי המסע יסתיים במדינת ישראל ולא במדינה אחרת. "אחותי ואני למדנו בבתי ספר יהודיים אז אנחנו יודעות קצת עברית, אבל נצטרך ללמוד באולפן כדי לדעת יותר טוב. כבר כמה שנים שאנחנו מתכננים לעלות לארץ, אבל לא חשבנו שזה יהיה ככה ובלי אבא", אמרה אנה, שתיאלץ כעת לבנות כאן מחדש את עתידה. "באוקראינה למדתי פסיכולוגיה, אבל בארץ הלימודים שלי לא קבילים אז אין לי תוכניות כרגע. אנחנו עדיין לומדים את המציאות החדשה. התכנון כרגע הוא לעבור לחיפה, לגור ליד סבא".
כעת, הן שומרות מדי ערב על קשר עם האב שנשאר באוקראינה. "אבא מספר שיש להם תקווה למרות שהמצב קשה", היא אומרת, "כל יום משתנה הסיטואציה. אני חושבת שהוא לא מספר לנו הכול כי הוא רוצה שנישאר אופטימיות".
"מהיום אנחנו ישראליות אבל ברור שארצה לבקר את החברים שהמלחמה תיגמר", היא מסכמת, ובינתיים מתגאה בדוד שנוסע במשלחת הסיוע. "אני כל כך גאה במיכאל שהולך לעזור שם לילדים שנשארו, שאין להם מדינה ללכת אליה כמו שלנו יש. אנחנו לא יכולות לעשות כלום בשבילם, אבל הוא יכול לעזור בשמנו".