שש דקות אחרי תחילת הריאיון שנתן השבוע ח"כ דוד אמסלם לאודי סגל בחדשות 13, הוא שחרר את המלים הבאות: "אנחנו בממשלה הבאה שנקים נעשה רפורמה במערכת המשפט עמוקה, אם נתניהו לא ילך אתנו, אני הראשון... אני אומר לך בממשלה הבאה שנקים, תקרא את השפתיים שלי, אם זה לא יקרה אני הראשון שאצא נגד הממשלה.. אני, דרך אגב, אשמח מאד לקבל ולעשות את העבודה הזאת בשביל כל עם ישראל, דרך אגב הם מפחדים ממני".
האמת (ולא "דרך אגב"), היה משהו מנחם במופע הסטנדאפ הזה. צריך להודות, אמסלם (אולי מישהו צריך להגיד לו את זה) לא ממש נשמע מפחיד כפי שהוא חושב שהוא. הוא לא מייצר, למשל, את הבעתה שהייתה פה בקרב רבים בציבור ערב ארבע מערכות הבחירות האחרונות. למי ששכח, סריסי נתניהו התכוונו לבצע כאן הרס טוטאלי של מערכת המשפט כדי להציל את עורו של מנהיגם ממשפט פלילי. אמסלם, לפחות עכשיו, נראה פחות מאיים ויותר נלעג; בין השאר, משום שלהגיש עתירה מופרכת כל דקה וחצי וכתגובה על זה שהיא נדחית לעלות על דוכן הנואמים בכנסת ולספר על הרגלי השתיה של השופטים, זה נלעג יותר ממפחיד. לפחות לעת עתה.
ביום שבו הנשיאה חיות שלחה את מכתבה לאמסלם, המכתב שנתניהו הסתייג ממנו באוזני חיות, גמגמו עצמם לדעת חברי כנסת מהליכוד. הם התקשו להביע עמדה קוהרנטית בשאלה אם הם תומכים באמסלם או בנתניהו. כמה מהסריסים הקבועים חשו מעט נעלבים ונבגדים; הרי הם מסתערים לפי פקודה על בתי המשפט בשבילו, אז איך זה שהוא, מי יודע למה, מפנה להם עורף ברגע האמת? כמה מהם אף הביעו מורת רוח פומבית, השאר נעלבו בשקט. לפנות ערב נתניהו נשבר וצייץ: "בישראל ישנה בעיה אמיתית וכואבת של תת ייצוג לימין ולעדות המזרח במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה ובתרבות. התחלנו לתקן זאת ובעזרת השם עוד נשלים את המלאכה".
לקריאה נוספת
אז בואו נבדוק ביחד, לאט ובזהירות, את הטענה של נתניהו כי בשנות כהונתו הוא "התחיל לתקן" את תת הייצוג לעדות המזרח ולימין. כדי לא להחמיר מדי עם נתניהו, לא נתחיל את בדיקתנו מהקדנציה הראשונה שלו אי שם בסוף שנות התשעים, ששם, אוי לבושה, מונו שופטים אקטיביסטים למהדרין תחת נשיאותו של אהרן ברק. נתחיל עם מצבת שופטי בית המשפט העליון כיום: ובכן, מתוך 13 השופטים שמכהנים נכון להיום (לפני בחירת הארבעה האחרונים), 12 מונו תחת ממשלות נתניהו. למעשה היחידה שלא מונתה תחת ממשלתו היא הנשיאה אסתר חיות.
שמעתי השבוע ח"כים מהליכוד טוענים כי נתניהו לא היה יכול לעשות הרבה בבית המשפט העליון בשנות שלטונו, בשל המגבלות שהטילו עליו השותפות הקואליציוניות בממשלותיו. זו טענה שקרית שאין לה אחיזה במציאות. תקופת כהונת ממשלת 2013-2009 הייתה יכולה להיות ממשלה חלומית עבורו, בדיוק למשימות הללו. נתניהו, אם רק היה רוצה, היה יכול בנקל להחליט שהוא משנה בתקופה זו את כללי המשחק. באותה קואליציה היו שותפות "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן בתקופת שיא שנאתו של האחרון למערכת המשפט; המפלגות החרדיות והבית היהודי. כל המפלגות הללו היו נתנו לנתניהו 61 מנדטים, אך הוא החליט לצרף גם את מפלגת העבודה, ומאידך, את מפלגת האיחוד הלאומי הימנית ביותר בכנסת, על ארבעת המנדטים שלה, הוא השליך אל ספסלי האופוזיציה. זו הייתה יכולה להיות ממשלת חלומות לרפורמות מרחיקות לכת במערכת המשפט, אבל איפה? כלום ושום דבר.
הצבתו של פרופ' יעקב נאמן במשרד המשפטים לא הועילה בדבר לבד מתיקון העוול ההיסטורי שנעשה לו, לנאמן, ברמה האישית - נאמן נאלץ להתפטר מתפקיד זה בממשלת נתניהו הראשונה בסוף שנות התשעים לאור כתב אישום שהוגש נגדו. המשפט הסתיים בזיכוי. נתניהו, לו היה רוצה, היה יכול בקדנציה הזאת לממש את כל חלומותיו הרטובים של פרופ' דניאל פרידמן שכיהן כשר משפטים בממשלת אולמרט (הוא באמת לא היה יכול לעשות כלום בשל מגבלות קואליציוניות). יתרה מזאת, בכל פעם שעלה רעיון כלשהו לרפורמה בשיטת הבחירה של השופטים, נתניהו מנע אותה בגופו. זו הסיבה אגב שאהרן ברק אמר לאחרונה את אותו משפט שהקים עליו רבים, לפיו "נתניהו היה מגינה של מערכת המשפט".
עכשיו בואו נדבר על השקר לפיו נתניהו קידם מזרחיים בבית המשפט העליון. "התחלנו לתקן", הוא צייץ בלי להתבייש, "ובעזרת ה' עוד נשלים את המלאכה". איפה בדיוק? מישהו יכול להצביע על מועמד מזרחי אחד שנתניהו דחף למינויו בבית המשפט העליון? אחד? מישהו מכיר? רק לשם המחשה, השופט אדמונד לוי, שאין ספק בדבר ימניותו המופגנת, מונה טרם עידן נתניהו תחת ממשלת שרון, על ידי שר המשפטים אז מאיר שטרית; השופט אלרון הוא מינוי מובהק של השרה שקד ואפי נווה; השופט מני מזוז, יליד ג'רבה, הוא מינוי מובהק של השרה ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון אז, אשר גרוניס. לנתניהו לא היה יד ורגל במינויו. אגב, ח"כ שלמה קרעי אמר השבוע בשידור שמזוז אולי מזרחי אבל הוא שמאלני. לפי הקודים של קרעי, המתבססים בין השא על תיאוריות מטומטמות, ב"ישראל השנייה" חייבת להיות הלימה בין התמיכה בנתניהו לזהות המזרחית. כמה אדיוטי, אבל זה לא הנושא שלנו.
אם תחפשו היטב בכל זאת תמצאו שופט מזרחי אחד שמונה תחת שר משפטים שמונה על ידי נתניהו, אבל אז תגלו שמדובר בשופט אורי שהם, שמונה במסגרת דיל בין נאמן לנשיאת בית המשפט העליון אז, דורית בייניש. לאור פסיקותיו שממש אינן מזוהות עם האג'נדות של קרעי ואמסלם, אני מתקשה להאמין שנתניהו התכוון אליו כשצייץ: "התחלנו לתקן".
מהפיקציה של נתניהו בעניין העדתי, נעבור לסוגיה האידיאולוגית. יצווחו ככל שיצווחו תומכי נתניהו, אבל הפוליטיקאית היחידה שניסתה והצליחה לשנות את דמותו של בית המשפט העליון היא השרה איילת שקד. עמיתי נטעאל בנדל מ"הארץ" הזכיר זאת השבוע, ומיד התקוממו עליו כמה מתומכי נתניהו ובראשם אחד מגדולי תומכיו, השדר אראל סג"ל, עם הציוץ הבא: "חארטה... השמרנים של שקד הם אותו DNA של האליטה, רק עם כיפה". כמה מגוחך. בכל 12 שנות שלטונו של נתניהו, היחידה שלפחות ניסתה לעשות שינוי כלשהו בדמותו של בית המשפט העליון היא שקד; מהלכיה כללו בין השאר יבוא אישי של פרופ' מארצות הברית, ששמו כלל לא היה מוכר בישראל (נשבע שבדקתי בזמן אמת בגוגל בעברית ולא מצאתי כלום). לעומת זאת, בחיפוש בפייסבוק נמצאו אז מילים קשות וחופשיות שכתב אותו פרופ', אלכס שטיין, על פסיקותיו של אהרן ברק. סג"ל וחבריו היו אז, בזמן אמת, באופוריה. זו האמת. מבין שרי המשפטים בתקופת נתניהו, שקד היא היחידה שעשתה משהו בתחום הזה, בין אם באופן אישי אהבתי את מהלכיה ובין אם לא. אגב, תסכימו עם פסיקותיו או לא, שטיין התגלה כשופט מבריק. אם כן, נתניהו ותומכיו צווחים, שקד וסער עושים.
בתקופת שקד-סער מונו עד עכשיו עשרה שופטים לבית המשפט העליון. לאחר בחירת ארבעת השופטים האחרונים לבית המשפט העליון, המאזן הבנאלי (ומיד אסביר מדוע הוא בנאלי) בין שמרנים לאקטיביסטים, הפך להיות מ-10-5 לטובת ה"אקטיביסטים", ל-8-7 לטובתם. אם יקרה הבלתי ייאמן והממשלה הזאת תמלא את ימיה, שקד כשרת המשפטים (לאחר הרוטציה בקיץ 23) תהיה אחראית על בחירה נוספת של עוד 4 שופטים, ואז באופן תיאורטי יתכן בהחלט מצב שלבית המשפט העליון יהיה רוב שמרני.
כתבתי שהחלוקה בנאלית ואסביר: יש בלבול מושגים גדול בחלוקה הקלאסית. לדוגמה, השופט אדמונד לוי תמיד נספר בצד השמרני, וזאת בשל זהותו הימנית. זה היה סיווג מנותק מהאמת. כמה מהפסיקות של לוי היו אקטיביסטיות במיוחד; הזכורה שבהן הייתה דעת המיעוט שלו כי יש לבטל את חוק פינוי-פיצוי, כלומר לבטל את תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. לו הייתה מתקבלת אז דעתו של השופט לוי, הייתה נולדת הפסיקה האקטיביסטית ביותר בתולדות מדינת ישראל. לעומתו, דווקא מזוז תמיד היה בעד ריסון התערבות בהחלטות שלטוניות (גם כיועץ משפטי לממשלה). הסיבה שתייגו אותו במחנה ה"אקטיביסטי" היא משום שפסיקתו העדיפה לא פעם זכויות אדם על דרישות של מערכת הביטחון (מזוז התנגד להריסת בתים).
כבר כתבנו כאן בעבר שבית המשפט העליון 2022 מתרחק מבית המשפט העליון של שמגר וברק. זה תהליך לגיטימי, כל עוד לא מעורבים בו D-9 ודחפורים כפי שבזמנו פוליטיקאים איימו להשתמש בהם (מטאפורית) נגד בית המשפט העליון. כל עוד הצדדים יתווכחו מתוך עמדות אידיאולוגיות, ולא כדי להציל מנהיג כזה או אחר ממשפט פלילי, אנחנו במקום בריא, וככל שזה יקרה, אמסלם וקרעי יותר ויותר ייראו כליצני החצר.
לא צריך לזלזל בצרחות של אף אחד, אבל יש משהו מעודד בכך שהטקסטים שהושמעו על ידי המיינסטרים של הליכוד במשך ארבע מערכות בחירות, עברו לאחרונה בבלעדיות למופעי הסטנדאפ של אמסלם. לא פלא שבמקום להגיב לדבריו בזעקות גוועלד, העדיפה הנשיאה חיות להגיב לו בדאחקות על כוסיות ערק.