חקלאי בית ג'ן שבפסגת ההרים הגבוהים בגליל אהבו את אותם לילות קרים שבהם היתה יוצאת הסלמנדרה המסתורית ממחבואה. מאז ומתמיד היה ידוע כי אחרי בואם של גשמי היורה המבורכים הגיחו ממסתוריהן הסלמנדרות - אותה חיה מרהיבה שעל גבה השחור מפוזרים כתמים כתומים או צהובים.
וכך, בעוד שברוב המיתולוגיות השונות קשרו לסלמנדרה תכונות ואגדות הקשורות לאש, הרי שבבית ג'ן היא נקשרה לחורף, למים ולקור. "המבוגרים היו מספרים שהסלמנדרות מגיעות אלינו עם הגשם", אמרה ניווין קיזל זידאן, בת המקום שמנהלת את מרכז החינוך וההסברה של רשות הטבע והגנים בגליל העליון.
הימים שאחרי הגשמים הראשונים, הם הימים בהם ניתן האות לסלמנדרות כי הגיע הזמן לפעילות הרבייה שלהן. תהליך החיזור והרבייה מתרחש אחרי היורה. הגשם הראשון הוא ככל הנראה האות עבור הסלמנדרות כי מקווי המים מלאים מספיק כדי להשריץ בהם את הראשנים שנוצרו בעת הרביה של השנה שעברה.
התלות של החקלאים בגשם והעובדה כי הסלמנדרות מסמלות את בוא עונת הגשמים, הפכה את החיה המיוחדת הזאת לאהודה במיוחד בקרב החקלאים שבכפר ההררי. בבית ג'ן, כמו בשאר חלקי המדינה, החקלאות כבר אינה ענף כלכלי מרכזי בפרנסת התושבים, וככל שהחקלאות נדחקה לשוליים, גם הציפייה לבוא היורה וההתרגשות ממחזה ריקודי החיזור של הסלמנדרות, כבר לא היו חלק מפולקלור חיי התושבים. אולם בשנים האחרונות דווקא בני הדור הצעיר, תלמידי בתי הספר בבית ג'ן, מחזירים את הסלמנדרות למודעות והן נמצאות במוקד של פרויקט חינוכי של רשות הטבע והגנים ובתי הספר בישוב.
הסלמנדרה היא דו-חי. עד בגרות הראשנים חיים במים ואילו הבוגרים נושמים אוויר וחי בעיקר ביבשה. אורכן של הסלמנדרות הכתומות כ-15-25 ס"מ, רגליהן קצרות, גופן שחור ומוארך ועליו כתמים צהובים או כתומים. הן זקוקות ללחות כדי לשמר את גופן במצב לח ולכן מסתתרות במקומות לחים ונחבאים. עיקר תזונתן מתבסס על תולעים קטנות וחרקים. כשהסלמנדרה מותקפת היא פולטת מעין ארס שיוצא מתוך נקבוביות זעירות שנמצאות על גבה.
הסלמנדרה פעילה בעיקר בחורף, בערב ובלילה, ולעתים רחוקות גם בשעות הבוקר המוקדמות. בימות הקיץ החמים מסתתרת הסלמנדרה באזורים לחים, בנקרות, בבורות מים ובחורים עמוקים בהם הטמפרטורה נמוכה והלחות גבוהה.
עוד בוואלה!
מדובר בחיה מוגנת שנחשבת באזורנו כמין בסכנת הכחדה, והכרמל הוא גבול התפוצה הדרומי שלהן. הפרעות סביבתיות כמו זיהום קרקע ומים, הרס וקיטוע מקומות הגידול, הם האויבים הגדולים של הסלמנדרות בישראל. גם שריפות שמשתוללות ביערות ואפילו מקרים בהם הושלכו לבריכות מים בטבע דגי זהב, הן תרומתו השלילית של האדם למאמצי ההשרדות של הסלמנדרה. חום השריפות ממית אותן ודגי הזהב אוכלים את הראשנים שלהן.
באיזור הר מירון וההרים הסמוכים, בהם גם שוכן בית ג'ן, קיימים תנאים אידאליים לקיומן של הסלמנדרות - קור, לחות, מקורות מים ומקומות מסתור ואכן איזור זה נחשב כאיזור שבו אוכלוסיית סלמנדרות יציבה. לפני מספר שנים הראה תלמיד לניווין תמונות של ילדים המתעללים בסלמנדרה שמצאו ברחוב. בסקר מהיר שערכה בישוב הבינה כי רבים רואים את החיה ומכירים אותה, אבל כבר לא מייחסים לה חשיבות כבעבר.
"גייסתי את קבוצת 'נוער ירוק', קבוצת נוער מתנדבת בכפר, והתחלנו להיכנס לבתי הספר בישוב, לפעילות הסברתית מקיפה בנושא הסלמנדרה", סיפרה. "לאחר מכן יחד עם הנערים תלינו שלטים ברחבי הכפר במטרה להעלות המודעות לחשיבות הסלמנדרה, וזהירות בכבישים, שלא תידרס. בנוסף, הנערים הסתובבו בכפר בתחפושת של סלמנדרה ועשינו פעילות הסברה בנושא".
לאחר מכן הפך נושא הסלמנדרות ובתי גידול מימיים הנושא המרכזי בפרויקטים חינוכיים שהעבירה ביישוב. במסגרת זו אימצה עם אחת הכיתות גת עתיקה מהתקופה הביזנטית שאליה מגיעות הסלמנדרות כדי להשריץ. התלמידים, מכיתה ד' בבית הספר ביישוב, ניקו מדי פעם את הגת. במקביל גם קבוצת תלמידים בוגרים הצטרפה לאימוץ הגת - הם פרצו שביל למקום וניקו מסביב כדי שיהיה קל יותר להגיע ולעקוב אחרי הסלמנדרות.
לדברי ניווין, "הגת הייתה מלאה באבנים ואדמה, דבר מצויין לסלמנדרות, שיכלו להיכנס, להשריץ ולצאת. אך באחד המפגשים, כשהגענו לגת, ראינו שבעל חלקת האדמה שבה נמצאת הגת החליט לנקות אותה מכל האבנים והאדמה שנסחפו לתוכה במשך מאות שנים. היא שבה להיות בעומק המקורי - עומק של שלושה מטרים. כשהגענו עם הילדים, ראינו שבגת יש הרבה סלמנדרות שלא יכולות לצאת מתוכה. התחלנו במבצע לחילוץ הסלמנדרות ובנוסף בנינו להן סולם או כפי שמגדירים זאת - 'סולמנדרה'", סיפרה.
לאחר מכן קבוצת הנוער המשיכה במעקב אחרי המתרחש בגת, כדי לוודא שאף סלמנדרה לא טובעת.
במסגרת הפעילות החינוכית קבוצה אחרת ערכה את "יום הסלמנדרה" לבני הנוער הפעילים במתנ"ס המקומי. "הסלמנדרה חזרה למקומה החשוב בבית ג'ן", אמרה ניווין. "בנוסף למה שסימלה בעבר, היום היא גם סמל לחיבור של בני הנוער בישוב לטבע ולסביבה", הוסיפה.
ביום רביעי, כמדי שנה ב-2 בפברואר, היום בו נחתמה אמנת רמסר (Ramsar) בעיר רמסר שבאירן בשנת 1971, יציינו ברחבי העולם היום לשמירה על בתי הגידול המימיים: האגמים, הנחלים, הביצות ובריכות החורף. בישראל תציין אותו רשות הטבע והגנים בסימן הקשר בין בריאותם של בתי הגידול המימיים למחלות ומגפות כמו שפעת העופות. זאת לנוכח האיום על עופות הבר והתמותה הרבה שפקדה אותם בשבועות האחרונים בשל שפעת העופות. בשבת, 5 בפברואר, יתקיימו מגוון פעילויות לכל המשפחה בשמורות טבע וגנים לאומיים נבחרים סביב בתי הגידול המימיים וערכי הטבע והנוף המאפיינים אותם.