ג'ובניקים, נמאסתם: צה"ל מנצל את אהבת העם ללוחמים, כדי לרפד בכסף את קציני המזגנים

דווקא הרמטכ"ל שמהלל לוחמים בתקשורת, סוגר אחלה דילים עבור הג'ובניקים - ואפילו לא כאלה מ-8200, אלא מהמטבח והאפסנאות. תזכרו את זה בפעם הבאה שבה תקראו כתבה על המג"ד שלא רואה את הילדים שלו

16/01/2022
בווידאו: טנקים של צה"ל תקפו עמדות חמאס ברצועה בתגובה לתקרית הירי בגבול (צילום: שי מכלוף ודוברות בית החולים ברזילי)

לפני כמה ימים פרסם הממונה על השכר באוצר דוח על הוצאות השכר במערכת הביטחון. בשורה התחתונה, לא רק שרוב המשרתים בכוחות הביטחון נהנים משכר כפול מהשכר הממוצע במשק, חלק גדול מתקציב הביטחון מיועד למימון הפנסיות של משרתי הקבע, אלה שאפילו מומחים שלא מסוגלים לשבת בחדר אחד מחמת האגו שלהם, מסכימים שהן בגדר "פצצת זמן".

תגובת דובר צה"ל לדוח ציינה את הצורך לשמר בצבא את האנשים הכי טובים שיש - מילים גבוהות למערכת שרוב המשרתים בה הם לא רק שאינם ברמה הכי גבוהה שיש, אלא אפילו לא ממש כאלה שתורמים לביטחון המדינה יותר מנהג המונית, המרצה באוניברסיטה, המהנדסת והמלצר שמממנים את שכרם הגבוה.

אבל רגע, לפני שנצלול לתוך המחלוקת, בואו נסכים על האינטרס הלאומי של כולנו, כל אזרחי מדינת ישראל החרדים לביטחונה: שצה"ל יורכב באמת מכוח האדם האיכותי ביותר - מרמת החייל (לא השכונה בצפון תל אביב שבה שוכנות רבות מחברות ההייטק), דרך בעלי המקצוע במדים ועד לרמת המפקדים הבכירים ביותר שאמונים על הפעלת הכוח. קשה לי אפילו לחשוב על אינטרס חשוב שמאחד את כלל אזרחי ישראל.

וזה לא רק השכל, אלא גם הרגש. למעט כמה קיצוניים מחמת אמונה דתית, לאומית או פוליטית, אין רגע קדוש לעם ישראל כמו זה שבו נשמעת צפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אם עקדת יצחק המקראית היא הרגע המכונן של האמונה בדת היהודית, אזי עקדת יצחק המודרנית היא הרגע המכונן של הישראליות המשותפת לדתיים וחילוניים כאחד.

עוד בוואלה!

אחרי ויכוח קולני: ועדת השרים לחקיקה אישרה את תוספות הפנסיה לפורשים מצה"ל

לכתבה המלאה
אין סכום של פנסיה תקציבית שיהיה בו די כדי לתגמל את אותו מג"ד שלא רואה את הילדים שלו(צילום: דובר צה"ל)

אהבת חינם בתשלום

הבעיה היא שגם צה"ל יודע את זה - ולכן הוא מנצל את אותה אהבת חינם שהוא מקבל מאזרחי ישראל כדי לפרוט על הנימים האלה, לא כדי לעודד חיילים בבקו"ם להתגייס לשירות קרבי ולתרום למערכה הכבדה על ביטחון ישראל, אלא כדי לגייס את דעת הקהל למערכה הכבדה על תקציב הביטחון - וליתר דיוק: על הנצחתן של הפנסיות התקציביות (גם אם בשמן המכובס "פנסיות גישור").

אני רוצה לעשות כאן פאוזה קטנה ולהתעכב על השירות הצבאי המפרך והלא מאוד מרשים שלי. הייתי בסך הכול חי"רניק. אתם יודעים: חצי שנה בטירונות, שלושה חודשים באימון ואח"כ שלושה חודשים בקו (הבנתי שהנוהל השתנה בינתיים). קורס מ"כים שלח אותי לפקד במשך רוב השירות שלי על טירונים, ממש כמו שהייתי אני בקושי שנה לפני שהם התגייסו. לא כבשתי את הבופור (אם כי יצא לי לשהות מעט באחד המוצבים בגזרה, בימים של "רצועת הביטחון"), לא סיכלתי אף פיגוע, אבל לפחות גם לא הלכתי לישון בכל לילה, אלא רק אחרי שגמרתי לטפל באחרונת בעיות הת"ש של הטירונים שלי וקמתי בבוקר לפניהם, כדי לעמוד ליד החניך התורן שמקריא זמנים עד ליציאה למד"ס הבוקר, זה שמתייצבים אליו עם "נשק+מחסנית" על בגדי ספורט, כשהמתכת הקפואה של המחסנית נדבקת לירך, בקור של ארבע וחצי בבוקר בשטח (חיילים קרביים בדימוס מחייכים עכשיו בבית). אני לא מתלונן - לא הייתה לי באמת אופציה אחרת: יש לי אח טייס בדימוס ועוד אח שריונר שנפצע במלחמת יום הכיפורים, היה לי אבא שישב כאסיר אצל הבריטים בלטרון - ושרת במילואים עד גיל 57, ובקרב הדודים, מוטב שלא אתחיל אפילו לספור: חלל אחד, קצינים בכירים ועוד.

מתחם הקריה בת"א(צילום: ראובן קסטרו)

גדלתי בשכונה חיפאית שהמקום הקדוש ביותר בה היה קיר הזיכרון בבית הספר, זה שעליו נחרטו שמות הטובים שבבני השכונה, שהרי אם לא היו כאלה, לא היו נקטפים בעודם באיבם. כך האמנתי כבר אז - ובמידה רבה אפילו עתה.

אפילו בתנועת הנוער שאליה הצטרפתי עוד בבית הספר היסודי, קיימו טורניר כדורעף לזכרו של אלכס, בוגר הקן שנפל במלחמת יום הכיפורים. תגידו מה שתגידו על האליטה של פעם - ואולי אפילו תצדקו - אבל היא הייתה קודם כל מחויבת, ורק אחר כך הגמוניה "שאינה מודעת להגמוניותה" או כל הקשקוש הזה.

צבא של משתמטים

אבל הביוגרפיה שלי היא לא רק לא מרשימה בעליל, אלא גם לא חשובה אלא לנקודה אחת בלבד: הייתי חייל קרבי בסדיר, משכתי כחמש וחצי שנים אל תוך המילואים - וכשנקבע לי פרופיל שמשחרר מהשירות, התנדבתי ליחידה עורפית רק מפני שלא יכולתי לשאת את המחשבה שביום פקודה, כשחבריי הטובים ילבשו מדי ב' וינעלו נעלים אדומות, אני אצטרך לשבת בבית.

משום כך אני נעלב בכל פעם שבה מתנהל הקמפיין השנתי, זה שאפילו קיבל עתה גיבוי מהממשלה המכונה "ממשלת השינוי", קמפיין שבו נעשה שימוש ציני בחיילים קרביים כדי לתגמל את הג'ובניקים - ואני לא מדבר על גאוני המחשבים של יחידות הסייבר (תכף נגיע אליהם), אלא על חלק גדול ממשרתי הקבע שעושים עבודה מנהלתית, חלקה משרדית, מתוגמלים בנדיבות על ותק, יוצאים לפנסיה כשעוד כוחם במתניהם ומחזיקים בכרטיס "חבר", מועדון הצרכנות המשתלם בישראל.

כולכם מכירים אותם, את הג'ובניקים בקבע, כאלה שאתה נתקל בהם בסדיר או במילואים ויודע שהם לא היו שורדים אפילו דקה באזרחות. הם נהנים מלשכה, רכב צמוד ותנאים מפליגים למרות שלא זחלו אפילו דקה על קוצים בשטח, לא התעמתו עם הקיר והחבל בבוחן מסלול, ולא החזיקו בכוח עיניים בוערות מחוסר שינה, רגע לפני שקיבלו על עצמם לטפס ב"מעלה גולני" בבלת"ם של התרח"ט, אחרי ארבעה ימים של דימוי לחימה.

אתם נתקלים בהם מדי פעם במילואים, מסכימים שלא הייתם נותנים להם להיות אפילו אחראי משמרת בפיצוציה (הסליחה עם עובדי הפיצוציות) ומסכמים בבדיחה לפיה אם תיקח חמור ותקשור אותו לגדר בבסיס, את ההמשך אתם כבר מכירים, אבל מעבר לזה שהבדיחה הזאת הפסיקה להצחיק כבר לפני כמה עשורים, היא מצחיקה עוד פחות כשמבינים שהיא לא על חשבונם אלא על חשבוננו - וצה"ל מגיש לנו את החשבון הזה שתופח מדי שנה, וגרוע מכך - ימשיך לתפוח עד שלא נוכל לעמוד בו עוד.

צה"ל מנצל את אותה אהבת חינם שהוא מקבל מאזרחי ישראל(צילום: דובר צה"ל)

נער הפוסטר

אז למה ציבור משלמי המסים, שיודע לספוק כפיים בכל פעם שמאשרים, נניח, תקציב לבחורי הישיבות, לא מוחה על הגזל שגוזלים ממנו רבים מלובשי המדים? זה אולי כי בניגוד לחרדים שנראים כל כך שונה מרובנו, צה"ל הוא גוף מתוחכם בהרבה: הוא מגיש לנו את החשבון באמצעות נער הפוסטר הלאומי - המג"ד הקרבי.

בדובר צה"ל קוראים לזה "ליזום", והם אכן יוזמים: בכל פעם שבה מתעורר ויכוח ציבורי לגיטימי על תקציב הביטחון בדגש על הפנסיות והמענקים למשרתי הקבע, נשלף המג"ד שלא רואה את הילדים שלו אלא אחת לשלושה שבועות, שנפצע כבר פעמיים, שאיבד את הטובים שברעיו, בנינו, הילדים של כולנו (בלי ציניות כמובן).

תנו לי להיות הראשון שעובר לדום ומצדיע: למג"ד הזה מגיע הכול. ליטרלי. שכן אין סכום של פנסיה תקציבית שיהיה בו די כדי לתגמל אותו על מה שהוא מקריב בשוטף למען כולנו. הבעיה שלי היא לא אתו, אלא עם העובדה שצה"ל מחביא מאחורי הגב שלו (לפחות) עשרים ג'ובניקים, שמגיעים לעבודה בנעלים חצאיות ובמדי א', נהנים מתנאים שאין להם אח ורע באזרחות ופורשים לפנסיה מלאה בגיל שבו רובנו עוד עובד שעות נוספות כדי לייצר לעצמנו בסיס נורמלי לעת זקנה.

הטובים לסייבר

עכשיו תבואו ותגידו לי: רגע, רגע סמ"ר בדימוס קיפניס, נגמרו הימים של רמבו וג'ימבו, יש חנונים שלא היו שורדים יום אחד במחלקת טירוני החי"ר שלך, אבל בשכלם ובכישוריהם המקצועיים אפשר שעוד יגרמו לאיראנים לזחול על גחונם ולהתחנן להפסקת אש. נכון?

אז הנה הגענו אליהם - ולכל תפקידי המטה שבהם יש אינטרס עליון לכולנו שיאוישו על ידי מי שבאזרחות רק ממתינים להם כדי לשפוך עליהם הון תועפות.

מאחר שאין לי מחלוקת עם הצבא באשר לחשיבות העליונה בשימור אנשים מעולים בחלק גדול מהתפקידים, אני רוצה שישלמו להם לא רק שכר שיהיה דומה למה שהיו מרוויחים באזרחות, אלא אף יותר מכך! לכן אני בעד להעסיק אותם בחוזים אישיים, כאלה שיעמדו בכל תחרות עם החברות הצמאות לכשרונם שלא יסולא בפז בשוק האזרחי. רק בואו ותסבירו לי בבקשה כמה כאלה הצבא צריך? מאה? אלף? מאה אלף? אני מוכן לקבל כל מספר שהצבא יוכל לנמק - לא בפניי חלילה, אלא בפני אנשים באוצר שחלקם עומדים בסיווג הביטחוני הגבוה ביותר בכדי שיוכלו להיחשף לדין וחשבון צה"לי אמיתי.

צה"ל מגיש לנו את החשבון באמצעות נער הפוסטר הלאומי – המג"ד הקרבי. כוכבי(צילום: פלאש 90, יונתן זינדל)

אם חושבים על זה לעומק, והמטרה לשמר את האנשים הטובים ביותר בצה"ל, הרי שהצבא היה אמור להיות הראשון שיטיף למעבר מצבא גדול, בזבזני ולפעמים גם מטומטם של "כ-ו-ל-ם" לצבא קטן, יעיל הרבה יותר ומתוגמל בנדיבות, נכון? אז זהו שלא, כי את צה"ל לא מעניינים אלא המספרים הגדולים, אלה שמבטיחים לו דעת קהל אוהדת שעוזרת לו לשמר לא את הטובים ביותר אלא דווקא את הבינוניים ביותר, והייתי נדיב.

לבי לא גס חלילה בנגד שמשרת באפסנאות, במחלקת הרכב או במטבח הגדודי: הצבא זקוק לציוד ולרכב, שלא לדבר על אוכל טוב, שהרי הוא צועד על קיבתו. אבל לכל אלה, בכל הכבוד הראוי, לא מחכים עם משכורות של עשרות אלפי שקלים לחודש (שאותם הם מרוויחים במדים!) בשוק האזרחי, בטח לא עם פנסיה תקציבית.

המופע של שיא הרגש

צה"ל פורט יפה על נימי הרגש שלנו, ביודעו שכולנו היינו חיילים בני חיילים והורים לחיילים בעבר, בהווה או בעתיד, אבל כאן בדיוק גם הבעיה שלו: כולנו שירתנו בצבא ההגנה לישראל וכולנו יודעים בדיוק איזה חלק מכוח האדם שלו הוא איכותי (ומזלנו שכך), ואיזה חלק ממנו אוכל חינם בתנאים שלא היו ניתנים לו בשום מקום שצריך אשכרה להרוויח כדי להתקיים.

משום כך ציער אותי לראות שחברי ממשלת השינוי נתנו שוב לצה"ל לנצח בקרב היחיד שבו הוא יכול להציג הישגים פנומנליים לאורך כל העשורים האחרונים: הקרב על תנאי משרתי הקבע. ציער אותי עוד יותר להיווכח, שבין שריו (שחלקם התנגדו להצעה, אבל מנימוקים פופוליסטים) לא נמצא אחד שיילחם על הכסף שלנו - ועל הכבוד שלנו, החיילים הקרביים הפשוטים, כאלה שלא נשארו בקבע, אבל מכירים את הקרביים של צה"ל משלוש שנים של סדיר ועוד כמה במילואים.

אנחנו היינו שם כשקראתם לנו להתגייס לקרבי, היינו שם על גדות הליטני כששלחתם אותנו "להגן על יישובי הצפון" (כפי שגרסו הבריסטולים בחמ"ל של כל מוצב בלבנון, עד שנסנו מהם באישון לילה) היינו שם כשקראתם לנו לשבור את הידיים והרגליים של המתפרעים בשטחים (אבל רק של אלה מפת"ח, כי אלה מחמאס עדיף שישבו וילמדו קוראן. נשבע לכם שככה הסבירו לנו בימי האינתיפאדה הראשונה. כי מטומטמים יש הרי גם במטכ"ל, לא רק בנשקייה), ומאז התבגרנו, למדנו והלכנו לעבוד קשה, רק כדי לראות את הכסף שלנו זולג לכיסים הלא נכונים, אלה שתפרתם כפאוץ' אחורי לאפוד של המג"ד הקרבי, זה שמאחוריו אתם מחביאים כמה עשרות אנשי קבע בתפקידי מנהלה, אנשים בינוניים להחריד שמחזיקים את כולנו ב... טוב נו - העובדה שנזכרתי לרגע בעברי הקרבי היא לא סיבה לחזור ולדבר כמו רובאי. אני מניח שהבנתם לבד.

  • צה"ל
  • פנסיות
  • לוחמים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully