כשפגשתי את נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ בחודש אפריל האחרון באחוזתו בפלורידה, הוא סיפר כיצד אמר לאנשיו שהוא מקווה שבני גנץ ינצח את הבחירות של מרץ 2020, כיוון שאיתו כראש ממשלת ישראל יהיה קל יותר להשיג את "עסקת המאה" שבה חשק. "הפלסטינים שונאים את נתניהו. הם שונאים אותו בצורה עמוקה. הם לא שונאים את גנץ. זה משתנה חשוב", הוא אמר לי.
"פסגת ראש העין" בין שר הביטחון לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן היא הוכחה לכך שטראמפ ניתח את המציאות בצורה מדויקת. גנץ אמנם אינו ראש ממשלת ישראל והשגת הסכם שלום אינה נראית באופק, אולם בחצי השנה האחרונה הוביל שר הביטחון שינוי דרמטי לטובה במערכת היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית.
כדי להבין עד כמה חשובה היתה הפגישה השניה בין גנץ לבין אבו מאזן מספיק להסתכל על המספרים. הפעם האחרונה שהנשיא הפלסטיני ביקר בשטח ישראל לפגישה רשמית עם בכיר ישראלי היתה ב-2010 כשהגיע לפגישה משולשת עם ראש הממשלה דאז נתניהו ושרת החוץ של ארה"ב הילארי קלינטון במעון הרשמי ברחוב בלפור בירושלים.
זו היתה הפגישה המדינית המשמעותית האחרונה בין שני המנהיגים. ב-2016 כשהגיע אבו מאזן להשתתף בהלוויתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס בירושלים נתקלו השניים זה בזה בטקס קבלת הפנים והחליפו כמה מילות נימוסים למשך פחות מדקה. זו היתה הפעם האחרונה שכף רגלו של מחמוד עבאס דרכה בפומבי על אדמת ישראל.
במהלך 12 שנותיו של בנימין נתניהו בשלטון הנתק בין ההנהגה הישראלית להנהגה הפלסטינית היה כמעט מוחלט. משבר האמון היה עמוק והרסני. נתניהו ביצע שורה של פעולות מכוונות להחלשת הרשות הפלסטינית. תוכנית הסיפוח שאותה ניסה לקדם ב-2020 היתה המהלך הבולט ביותר. גנץ מילא תפקיד מרכזי בסיכול המהלך המסוכן הזה.
בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני לפני כמה שבועות התריע ראש השב"כ רונן בר בפני השרים כי הרשות נמצאת על סף קריסה כלכלית ופוליטית ולכן על ישראל לפעול בצורה יזומה כדי לסייע לה. לאבו מאזן יש אחריות רבה למצב אליו הגיעה הרשות הפלסטינית, אך למדיניות נתניהו היתה השפעה שלילית מאוד שרק החריפה את המצב.
מנגד, במהלך כהונתו נתניהו פעל אקטיבית לחיזוק ארגון הטרור חמאס בעזה, כולל הזרמת הכסף הקטארי והתייחסות אל "חמאסטן" כיישות מדינית. מדיניות זו הביאה לחיזוק חמאס גם בגדה המערבית. לפיכך, היה זה רק טבעי ששני הגורמים הראשונים לגנות את הפגישה בין גנץ לאבו מאזן היו דוברי הליכוד ודוברי חמאס.
גנץ מחזיק כיום בתיק הפלסטיני בממשלה באופן כמעט בלעדי. לראש הממשלה נפתלי בנט ולשר החוץ יאיר לפיד נוח עם הסידור הזה גם פוליטית וגם מהותית. גם אם בנט לא אוהב את הניראות והפומביות של המפגשים בין גנץ לאבו מאזן הוא מבין היטב את חשיבותם בכל הנוגע למניעת הסלמה ושמירה על היציבות הביטחונית בגדה המערבית.
שנה אחרי "הסכמי אברהם" שהביאו לרנסנס מדיני עבור ישראל בעולם הערבי, נראה שגם בהיעדר תהליך מדיני ומו"מ להסכם שלום, הממשלה החדשה בירושלים מתקדמת אט אט לכיוון של נורמליזציה גם עם הרשות הפלסטינית. יש לקוות שזה לא מאוחר מדי.