לפני שנתיים וחצי ראיתי מודעה על התנדבות לעמותה, התקשרתי והשארתי פרטים - וכמה ימים אחר כך התבקשתי להגיע לעירייה לשיבוץ התנדבות דרך רכזת הקרן לרווחת נפגעי השואה עם נפגעת שואה.
היה חשש קטן, ברור, למי לא יהיה? הרי אני עומדת להיכנס לעולמה של אישה שאני לא מכירה, להיכנס לביתה, לשמוע את סיפורה ולהיות חלק מחייה. הגעתי בשישי בבוקר, אחרי שכבר דיברנו בטלפון כמה ימים לפני. היא פתחה לי את הדלת בחיוך רחב ופתחה את ליבה האוהב והטוב, אחרי כמה דקות כבר אהבתי אותה. אני מגיעה אליה כל שבוע, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת, מדברת איתה כל יום בטלפון, בבוקר ובערב. מה שהיה חלק מ"התחייבות" הפך במהרה לחברות אמיצה.
החברה החדשה שלי היא סלע איתן. עם כל מה שעברה בחייה היא תמיד בוחרת להסתכל על "הצד הבהיר של הירח", כלשונה. היא האישה הכי חכמה שנולדה בחלם, שגדלה בלי אימא וכשפרצה המלחמה עברה למחנה עבודה בסיביר, ילדה דעתנית וסקרנית שחוותה רעב, שכיסתה את ראשה בדלי כשהלכה במחנה כדי להגן על ראשה מהאבנים שנזרקו עליה. ילדה קטנה שחוותה הצקות, התעמרות וזוועות שהיו שמורות ליהודים באותה תקופה וכל זמן זה היא בחרה לחיות, בחרה להתאהב באיש נפלא כמוה בבגרותה. עוד שנים יעברו והיא תעלה לארץ, וכיאה לאישה שעומדת על שלה, היא תגיע עד שר הפנים הפולני על מנת שיאשר לה לשלוח ספה, שלא עמדה במגבלות הקילוגרמים המותרים לעולים חדשים, רק כדי לזרוק אותה כי הגיעה ארצה מלאה בפשפשים.
עוד בוואלה!
כשהגיעה לפה הקימה משפחה אוהבת, ילדה שני ילדים, עשתה הכול בכדי ללמוד לשלושה תארים, נסעה בכל העולם כדי להרצות על המחקרים שלה, רוחה לא נשברה גם שבאחת הנסיעות שלה היא תגלה שהיא נמצאת בטיסה המפורסמת ההיא של אייר פרנס, שבעקבותיה נערך מבצע אנטבה, בסוף שנות השבעים. למרות כל זה, היא בוחרת להסתכל על אותו הצד הבהיר של החיים.
היא החברה שלי שיודעת הכול, היא צוחקת איתי כשאני נכנסת לביתה בשירה וריקודים, היא זו שמושיטה לי לעיתים טישו לניגוב דמעות, כשלי יש רגעים קשים, אני מקשיבה לחוכמה הבלתי נדלית שלה, שמגיעה עם הרבה ניסיון ושנות חיים. היא תמיד שומעת אותי, לעולם שם בשבילי, אוזניה כל הזמן כרויות, נותנת לי עצות, גורמת לי לחשוב. זה אמנם רק שנתיים וחצי, אבל אני מרגישה שאני מכירה אותה כבר שנים.
אם חשבתי שאני נכנסת לעולמה של אישה מרתקת, הרי יותר משאני נכנסתי לחייה היא נכנסה לחיי. בני המשפחה שלי מכירים אותה, ובני המשפחה שלה מכירים אותי. אנחנו עוברות הכול ביחד - שמחות, חגים וגם רגעים פחות טובים. שום דבר לא יכול עלינו, לא הקורונה, לא מזג האוויר, לא היום יום. חברות אמיצה, כבר אמרתי?
אולי יש כאלו שישאלו "למה לי התנדבות כזו"? להם אני עונה - למה לא? ואפילו יותר מזה, אני אומרת, איך אפשר שלא? איך אפשר לוותר על להיות חלק מחייה של אישה מופלאה כל כך, מלאת תובנות, סיפורים וניסיון חיים? איך אפשר שלא לקשור את חייך בחיי מישהי שראויה כל כך להערכה? איך אפשר לוותר על החיוך הזה שלה כל פעם שאני מגיעה? לראות את העיניים המאושרות שלה, כשהיא רואה את העיניים הבורקות שלי? איך אפשר שלא לחוות כזאת אהבה?
אני בת מזל, שלפני שנתיים וחצי קראו לי לבוא לעירייה, להיות מתנדבת במערך ההתנדבות של הקרן לרווחת נפגעי השואה. תהיו גם אתם בן ובת מזל!
לחצו כאן להתנדבות בקרן לרווחת נפגעי השואה