כלי רכב צפופים ועבודות בכביש שחוסמות נתיבים: למה הפקקים בארץ חמורים מאי פעם?

אין לנו את השעה המדויקת, אבל יש לנו תאריך - 29 בספטמבר. יום אחרי שמחת תורה, האחרון בחגי תשרי, שהיה גם היום שסימן את ההתפרצות בכבישים. התפרצות שאם גם אתם עמדתם הבוקר בפקק, ממש כמו בשבוע שעבר וזה שלפניו, אתם לא צריכים למצוא אותה בגרפים של נתוני הנסיעה של WAZE, היא מופיעה על הפרצופים המיואשים של הנהגים סביבכם. כי אם את מרבית ספטמבר העברנו בתנועה בין שיאים לשפל בכבישים, מאז ה-29 בספטמבר המגמה היא ברורה ומצביעה בכיוון אחד - למעלה.

זו מצד אחד מעין שגרה אליה התרגלנו בשנים האחרונות, עלייה בעומסי התנועה עם סיום החופש הגדול בראשית ספטמבר ותופעה דומה לאחר צבר החגים, אבל השנה המצב חמור יותר בשל כמה גורמים שהחריפו את העומסים בכבישים.

כדי לעשות סדר בדברים, ניקח את נתוני 2019 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע להרגלי ההגעה לעבודה של הישראלים. 62% מהם עשו את זה ברכב הפרטי, זהו מספר גבוה אבל לא כזה ששם אותנו מעל הממוצע העולמי באופן חריג. בבריטניה נכון ל-2018 היו אלו 68% שעשו שימוש ברכב בהגעה לעבודה ובארצות הברית מדובר על 84% שמגיעים לעבודה במכונית הפרטית. אבל יש שני הבדלים מרכזיים, בניגוד לאנגליה, ארצות הברית, ספרד וגרמניה בהן גם עומד המספר על קצת יותר מ-60%, ישראל היא מדינה קטנה מהן משמעותית ובה מתאפיינים מרכזי התעסוקה בגוש דן. במדינות האחרות, מרכזי הערים הם גוש מרושת באמצעי תחבורה ציבורית יעילים על הכביש, בנתיבים ייעודיים, ובמסילות מעל ומתחת לקרקע.

גם כשעושים את ההשוואה למדינות בעלות צפיפות נפש לקמ"ר שדומות לנו כמו בלגיה והולנד, הישראלים עשו יותר שימוש במכונית הפרטית שלהם ופחות שימוש בתחבורה הציבורית. כמה פחות? רק 17% (רכבת ואוטובוס) לעומת כמעט 40% בהולנד.

אבל יש עוד הבדל אחד, יותר מאשר כלי התחבורה בהם אנחנו עושים שימוש, משנה לנו פרק הזמן אותו אנחנו מעבירים בנסיעה ממקום למקום, ומהבחינה הזו אנחנו יכולים רק לקנא. ב-2019, ארצות הברית ואנגליה היו זמני ההגעה הממוצעים לעבודה - 27.6 דקות ו-29 דקות לבריטים בממוצע. הממוצע האירופי כולו עומד על 33 דקות וזוכרים את ההולנדים? אלו שממש קרובים אלנו בצפיפות לקמ"ר? הם היו האירופים שסבלו מזמני הנסיעה הארוכים ביותר - 37 דקות בממוצע.

37 דקות בממוצע זה נתון שתושבי פתח תקווה, ראשון לציון, נתניה, חדרה, כפר סבא ואחרים יכולים רק לחלום עליו. כדי להגיע לתל אביב בשעה 9:00, כולם עמדו הבוקר פרקי זמן של בין 50 דקות ליותר משעה. אגב, כל זה בהנחה שלא תפסה אותם קטסטרופה יוצאת דופן בדרך.

אולם כל הנתונים האלו של טרום הקורונה, השתנו משמעותית במהלך השנה האחרונה עם יותר גורמים מכבידים שהפכו את ההתנהלות שלנו בכבישים עם הרכב הפרטי לבלתי נסבלת. קחו למשל את מודל העבודה מהבית, בו תלו לא מעט גורמים תקווה כי יביא לשינוי בהרגלי העבודה בישראל, וישחרר עומסי תנועה מהכבישים. אז אמנם חברות מסוימות בעיקר בתחומי ההייטק מאפשרות לעובדים ימי עבודה מרחוק, אולם ככלל, לא נרשם שינוי של ממש בתפיסת ההתייצבות במשרד של העובד הישראלי שממשיך לנוע בכל בוקר אל ומחוץ לגוש דן לרוב לבדו במכונית.

תופעה שנייה שהחריפה את הפקקים היא העובדה שהפקקים פחות תחומים בשעות אותם הכרנו בעבר. בחלק מהכבישים - ונתיבי איילון הם הדוגמה המובהקת והבולטת מכולן - אלו כבר לא שיאי עומס המוגבלים לשעות 8:00-9:00 בבוקר, אלא משתרעים מ-7:00 ועד 10:00 ולעיתים גם מאוחר יותר אפשר לראות תנועה ערה מאוד בצירים. אותו הדבר נרשם גם בשעות אחר הצהריים בהן שעות העומס ליוצאים מגוש דן מתחיל להיבנות כבר מ-15:30 וממשיך עד השעה 19:00 בערב.

גורם שני שמביא לכך שיותר ויותר ישראלים מעדיפים את המכונית הפרטית, היא הירידה במוטיבציה לנסוע בתחבורה ציבורית במהלך שנה וחצי של קורונה. בתחילה היה זה החשש להידבק ולהיחשף לחולי קורונה או העובדה שהיקף התחבורה צומצם משמעותית והיות והכבישים היו פנויים, מי שיכול היה, העדיף לקנות מכונית משומשת ולעשות בה שימוש. ומאחר והמכונית הזו כבר נמצאת ברשותו, הוא מוסיף לעשות בה שימוש גם כשהכבישים הופכים לגדושים יותר ויותר והוא עושה את זה משתי סיבות.

הראשונה היא שמחקרים כבר הראו שקשה הרבה יותר לשנות הרגלים של שימוש ברכב פרטי לתחבורה ציבורית למרות העלויות הגבוהות יותר והטרחה של עמידה בפקקים. הסיבה השנייה היא שברכבת למשל, תנופת הפיתוח והבנייה בתחבורה הציבורית, זו שאמורה להפוך אותה ליעילה הרבה יותר, מביאה לכך שכבר יותר משנה אנחנו מתבשרים אחת לכמה שבועות על סגירה, שינוי, השבתה או הגבלה של תנועת הרכבות בהתאם לפרויקט החשמול שלה. לרוב בטווח זמן של שבועות במקרה הטוב ביותר לפני השינוי, מה שמקשה על הנוסעים לייצר תכנון ארוך טווח ויציב של השימוש בה.

גורם נוסף שמעלה את הגודש באיזור המרכז קשור גם הוא למהלך ארוך הטווח של שינוי פני התחבורה באיזור גוש דן. מגלילות בצפון ועד ראשון לציון בדרום ולאורך נתיבי איילון מקודמות העבודות לנתיבים המהירים לתחבורה הציבורית. אלו עתידים לשמש מאות שאטלים שייצאו מחניוני הענק בהם אמורים להשאיר הנהגים עשרות אלפי מכוניות ולהתנייד לתוך העיר באמצעותם. בזמן העבודות נוצר מצב בו נתיבי הנסיעה נהיים צרים יותר בשל שטח העבודות בשוליים, השוליים עצמם נהיים צרים יותר ומאפשרים פחות "נתיב" לרוכבי הדו גלגלי המעמיסים על הנתיבים הקיימים, לאלו יש להוסיף כניסה ויציאה של משאיות ורכבי עבודה מאתרים אלו וקיבלתם המון גורמים שנמצאים במעטפת, אבל משליכים על מהירות התנועה עצמה.

בנוסף לאלו יש גם את עניין בולמוס הרכישה של המכוניות החדשות בישראל. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, עלו על הכבישים מתחילת השנה 264,909 כלי רכב חדשים. אלו הצטרפו לשיא של כל הזמנים עם כמעט 3.2 מיליון כלי רכב שנעו על הכבישים בסוף שנת 2020 על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

וגם הנתון שבשנים קודמות איזן מעט את האבסת הכבישים במכוניות חדשות - מספר המכוניות שנגרעו מהכבישים הצטמצם משמעותית בשנתיים האחרונות. על פי בדיקת וואלה! בשנת 2017 נגרעו 100 אלף מכוניות, ב-2018 נגרעו 127,365 מכונית וב-2019 ירדו מהכבישים 101,530 מכוניות. המספרים האלו נבלמו כשבשנת 2020 ירדו מהכביש 70,214 מכוניות (בשל מיעוט הנסועה, התאונות והגניבות) ואילו השנה, נכון למחצית אוקטובר ירדו מהכבישים 76,029 כלי רכב.

כלומר אם נפחית מ-264,909 כלי הרכב החדשים את 76,029 המכוניות שירדו מהכבישים נישאר עם 188,880 אלף מכוניות, ורק כדי לייצר המחשה פשוטה של הנתון הזה, דמיינו את כל אותן מכוניות עומדות פגוש לפגוש, עם אורך ממוצע של כ-4.5 מטרים למכונית והנה לכם "פקק תאורטי" של 850 ק"מ. רק מהמכוניות החדשות שנוספו השנה.

אז מתי נפסיק לעמוד בפקקים? שאלת מיליון הדולר או ליתר דיוק מיליארדי השקלים שהמשק שורף בעמידה הזו. על פי התרחישים האופטימיים, ניצנים ראשונים של שינוי אנחנו עתידים לראות בתוך כשלוש שנים.

תוכנית החומש של משרד התחבורה, עליה הכריזה שרת התחבורה מרב מיכאלי בשבוע שעבר, מדברת על הסטה מאסיבית של תקציבים מסלילת כבישים חדשים לתחבורה ציבורית, שיתופית וחלופית. הכוונה היא להעמיד מערך תחבורה ציבורית מהיר, יעיל וזמין בטרם כניסתה לתוקף של אגרת הגודש של גוש דן. השאיפה היא ששני המהלכים האלו יתרמו לצמצום השימוש במכונית הפרטית באותם כבישים פקוקים. מעבר לאלו אפשר לתלות תקוות זהירות בקו האדום של הרכבת הקלה, שיחבר בין פתח תקווה במזרח לבת ים בדרום מערב שאחרי הדחיות האחרונות נקבע מועד ההפעלה שלו ליולי 2023.

בטווח הארוך יותר של עשור ומעלה, אמורה גם להתחיל לפעול הרכבת התחתית ה"מטרו" שהקו הראשון שלה ייכנס לשימוש בשנת 2032 בתרחיש האופטימי ביותר. בינתיים, חוץ מאשר לנשום עמוק ולא לצפות להגיע למקומות בזמן סביר - אין פתרונות של ממש למשתמשי הרכב הפרטי.