מאז האירוע הטרגי על הגדר, הבנו שנאום הספד מפוכח חסר בנוף המנהיגות הישראלית

קו מצמרר מחבר בין אפריל 1956 לאוגוסט 2021. במרחק של 65 שנים נפלו סמוך לאדמות גידולי השדה של קיבוץ נחל עוז שניים מטובי הבנים של הארץ הזו - רועי רוטברג ובראל חדריה שמואלי.

65 שנים חלפו, והתלם שסומן על ידי האו"ם, כנקודה שממנה 500 מטרים לכל צד בגבול אסור היה לישראל ולמצרים להכניס כוחות צבא, גדל עם השנים והפך למפלצת של בטון ופלדה, חומת מגן וחרכי ירי, ובשנים האחרונות צה"ל גם השלים מכשול תת־קרקעי. מלחמה ארוכת שנים, שקורעת את הנוף וחורצת בבטון שדות של חיטה ומטעים של חוחובה.

בנוף השדות של הקיבוץ, כמבנה שהפך לפיל לבן, מצוי מעבר קרני המפורסם, כסמל לניסיון שהיה כאן במהלך השנים שעברו לבנות דו־קיום ויחסי גומלין של מסחר, שנראים כעת כזיכרון הלקוח מתוך עולמות הפנטזיה. כמו אז גם היום המחבלים מעזה ניצלו את נקודת התורפה.

רועי הגיע לאזור הגבול כדי להרחיק רועי צאן עזתים שירו לעבר שדות הקיבוץ, ונכנס לתוך מארב מתוכנן. באירוע שבו נפל בראל הייתה זו דווקא חומת המגן שיצרה את נקודת התורפה - ההגעה לחומת הבטון שסיפקה למחבלים את ההגנה וחרך הירי שממנו ירה המחבל באקדח ופצע אנושות את בראל ז"ל.

סביר להניח שללא נאום ההספד המפואר שנשא הרמטכ"ל דאז רב אלוף משה דיין, ששהה באותה עת בקיבוץ, זיכרונו של רועי כבר היה נשכח. מעבר הסחורות קרני והקרבה לשכונת שג'אעייה, שמחוברת בטבורה לעיר עזה, הפכו את האזור הזה לאלים במיוחד.

רבים מחיילי צה"ל ואזרחים ישראלים נהרגו בשולי אדמות גידולי השדה של הקיבוץ, הרבה מאוד דם ידעה כאן האדמה. גם בעשורים האחרונים התרחשו כאן פיגועים קשים: במעבר קרני עצמו לפני ההתנתקות; פיגוע במסוף הדלקים של המעבר ב־2008, שבו נהרגו שני ישראלים לאחר חדירת מחבלים לשטח ישראל; וחמישה לוחמים מבית הספר למ"כים שנפלו במהלך מבצע צוק איתן ב־2014 לאחר שמחבלים שחדרו מעזה תקפו את עמדת הפילבוקס, שבה הם שהו.

כמעט תמיד בפיגועים מהסוג הזה, עולים בתחקירים כשלים ותקלות. במקצוע הצבאי, כאשר מתבצעות טעויות, הן עלולות לעלות בחיי אדם. ההחלטה על ענישה כבדה כלפי מפקדים צריכה להיבחן בדרך כלל על הקו שבין טעויות בשיקול דעת ובהבנת תמונת המצב, לבין התרשלות בתפקיד. לא כל תקלה היא בבחינת התרשלות, ולא כל תפקוד טקטי כושל בשטח קשור למדיניות מלמעלה.

"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות את ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו", הספיד משה דיין את רועי בהלוויה בקיבוץ.

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שנים הינם יושבים במחנות הפליטים ורואים איך אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים שבהם ישבו הם ואבותיהם".

זו הייתה גישה ריאליסטית מבחינתו של דיין, שלא באה להצדיק את הרצח, אלא להסביר את ההיגיון שלפיו הסכסוך על הארץ בין יהודים וערבים הוא בעל חיי נצח. שלצד המלחמה מול האויב שאותו ניצחנו, גם אצלנו לעתים יהיו כשלים ונקודות תורפה שהאויב ינצל. כפי שהתרחש בשבת לפני כשבועיים, סביב חומת הבטון העוטפת בגבול את שדות נחל עוז, היוצרת מראית עין שכאילו מה שאינו נראה אינו מאיים על החיילים.

הספדו של דיין כמוהו כשעון מעורר שמכה על חטא על אובדן חיים של איש צעיר, בגלל התנהלות מבצעית שלא הייתה מחוברת למציאות כראוי: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".

אך כפי שהדברים הללו נאמרים כשיעור שאותו צריך ללמוד על מנת להיות מוכנים גם לעתיד, כמו אז גם היום מסתתר בהם מסר נוסף שמכוון פנימה לחברה בישראל, למקומות שבהם גם לאויב לעתים יהיו הצלחות. שגיאות בשטח ייעשו, ולוחמים ייהרגו כתוצאה מטעויות בשטח. אלה עולמות המלחמה, ואלה המחירים שמשלמים עליה.

אין זה פוטר את הצבא מלתחקר לעומק את הכשלים המבצעיים באירוע ולבדוק את התאמת נוהלי הפתיחה באש באירוע עצמו למצב שהתפתח על החומה, לאחר שהכוחות לא בלמו באגרסיביות מספקת את מאות הפלסטינים שרצו לעברה, כמו גם את הטענות על חוסר הבהירות של הפקודות שעולות גם במקרים אחרים מלוחמים בשטח.

אבל זה גם דורש מהחברה הישראלית חוסן רב יותר כאשר נופלים לוחמים בפעילות מבצעית או בשדה הקרב, והבנה עמוקה של הנזק הטמון בחדירה של קמפיינים פוליטיים לתוך אירוע מבצעי כושל, כולל הנזק שביצירת מניפולציות ופייק ניוז על הוראות פתיחה באש ומדיניות הכלה, שלכאורה השתנתה בשלושת החודשים מאז שראש הממשלה הוא נפתלי בנט. זאת לעומת 12 שנה של "יוזמות התקפיות ומימוש הריבונות הישראלית" מול חמאס בעזה.

65 שנים מפרידות בין נפילתם של בראל חדריה שמואלי מבאר יעקב ורועי רוטברג מתל אביב. קיבוץ נחל עוז כבר אינו אותו קיבוץ, ועזה גדלה לבלי הכר. הגבול הפך עם השנים ליעד מבוצר ומבוטן, ותמונת הנוף, כאמור, השתנתה, אבל האדמה שבה נפלו השניים כאחים לנשק היא אותה האדמה, ובשני האירועים עיוורון מבצעי וכשלים נוצלו היטב על ידי מחבלים מעזה.

אין בדברים כדי לבוא אל משפחתו של בראל בכל טענה שהיא. זוהי זכותה הבסיסית של משפחה שכולה להגיד את כל שעל לבה, את הטענות הקשות ואת הדרך שבה היא תופסת את הנסיבות, התקלות והכשלים שהביאו לנופלו של בנם.

אבל השימוש הפוליטי הציני שנעשה בשבועיים האחרונים במקרה של בראל ז"ל חייב לסמן לכולנו קווים אדומים. קיים מרחק עצום בין ביקורת ראויה ועניינית על תפקוד הצבא, לבין השתלחות חסרת רסן ורמיזות על בכירי הצבא כשותפים לקונספירציית הכלה פוליטית.

אלה היו שבועיים שבהם נאום הספד כפי שנשא משה דיין בהלוויית רועי רוטברג היה כל כך חסר בנוף המנהיגות הישראלית והרשתות החברתיות המשתוללות. דיין נשא אז הספד שכולו הכרת המציאות, הודאה בכשלים ובעיוורון המבצעי, אבל לא פחות חשוב - נשא קריאה לאחדות השורות ולהכרה באתגרים ובמחירים הכבדים שעוד צפויים בדרך לקיבוץ נחל עוז ולחברה הישראלית בכלל.

במקום זה קיבלנו השבוע מפגן של חוסר מנהיגות, אחריות ובגרות פוליטית מצד רבים מיושבי כנסת ישראל. קיבלנו את חבר הכנסת ניר ברקת, שמבקש לעצמו את תפקיד ראש הממשלה, הקורא לא פחות מאשר להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.

קיבלנו גם את חבר הכנסת צחי הנגבי, מהמנוסים והוותיקים בכנסת ישראל, אבל גם זה שמיהר להכריז על 15 שנות שקט לאחר המבצע האחרון. זה שנפל יותר מכמה פעמים בלשונו באמירות מוזרות על תושבי הדרום, וזה שדיבר בשנים האחרונות בשבחה של מדיניות האיפוק של נתניהו בעזה וידע לתת הסברים מלומדים על אינטרסים חשובים יותר.

חבר כנסת שכיהן באין ספור תפקידי שר בממשלות ישראל, לשעבר יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שמכיר לעומקה את מערכת הביטחון ואת דפוסי פעולתה - עומד בהפגנה מול הקריה ומטיף על המדיניות בעזה ונוהלי הפתיחה באש, שלכאורה השתנו מאז שנכנס בנט לתפקיד ראש הממשלה. אין נמוך מזה.

אבל לצד חברי כנסת נוספים מהאופוזיציה, גם ממסדרונות השלטון בירושלים לא נשמעו קולות מנהיגות. בנט, שגם לחובתו עומדות בעבר אמירות פופוליסטיות ושבאמצעות הצבא ביקש לנגח את הממשלה ("לוחמי צה"ל חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מסנוואר"), היה חייב לצאת באמירות חדות וברורות נגד ההצהרות המשתלחות במערכת הפוליטית והשיח ציבורי שיצא מכלל שליטה.

גם לצבא יש הרבה לקחים להפיק, מעבר לאירוע המבצעי עצמו. באירוע קשה שבו היו תקלות וכשלים, מוטב שמפקדים בכירים, לעתים הרמטכ"ל, ימצאו את הדרך לציבור, במיוחד כאשר עולות שאלות קשות.

לימד אותי פעם מישהו כלל אצבע בגיבוי ושיח עם הציבור בישראל: באירוע מבצעי מוצלח, תן למ"פ ולמג"ד, אפילו למח"ט, לעמוד מול המצלמה. באירוע רע, שבו צריך לשקף את המצב לציבור, לעמוד מול שאלות קשות, אבל גם לתת גיבוי למפקדים למטה בשטח - שיעמוד מול מצלמה או בכל דרך אחרת רק קצין בכיר מאוד.

בעידן הרשתות החברתיות זה אפילו עוד יותר נדרש. זו אינה רק שקיפות מול הציבור, זה גם הכרחי אל מול הלוחמים בשטח וזו הדרך להעביר להם את העמדה של בכירי הצבא לגבי האירוע. התנהגות שכזו מתבקשת במיוחד כאשר מתגברים הזרמים התת־קרקעיים והאמירות הפוליטיות כי הממשלה ובכירי הצבא הפקירו לכאורה את בראל ז"ל בשל מדיניות ההכלה מול חמאס בעזה.

קולו של הרמטכ"ל אביב כוכבי היה חסר מאוד בשבועיים האחרונים. הוא לא בהכרח היה צריך להגיע לאולפני הטלוויזיה על מנת להשמיע אמירה ערכית בנושא טעון שמטלטל את הצבא מבפנים.

לרמטכ"ל יש אין ספור הזדמנויות, דרך טקסים ומופעים אחרים, להביע את צו מצפונו וערכי צה"ל באופן בהיר. במשך כמעט שלוש שנים לכהונתו של כוכבי, יש לעתים תחושה שהרמטכ"ל נזהר יתר על המידה ונמנע מאמירות ערכיות שעלולות לעורר ביקורת כלפיו.

כוכבי כרמטכ"ל מבקש לשמור, בצדק, על ממלכתיות, שלא להיות מזוהה פוליטית. מבחנו העיקרי הוא אומנם בבניית הצבא, בהכנתו למלחמה ובהצלחה בשדה הקרב, אבל לעתים, כמו בשבועיים האחרונים, הוא חייב גם להשמיע את קולו. זה גם תפקידו כלפי הצבא פנימה, במיוחד כאשר השיח הופך למשתלח ופוגע באמון הציבור בצה"ל.

אין בדברים כדי לחסוך מצה"ל ביקורת מהתקשורת ומהציבור. ביקורת נוקבת אבל עניינית. בשנת 2021 אין מקום יותר לפרות קדושות ולגופים ממסדיים המוגנים מפני ביקורת.

הערכת ההישג המופרזת במבצע שומר החומות, למשל, מוכיחה עד כמה היא הכרחית ויש כמובן הרבה דוגמאות נוספות. אבל גם ביקורת צריכה להינתן במסגרת קווים שאינם מפרקים ומרסקים את מה שעדיין מחבר קבוצות אוכלוסייה ועמדות שונות בחברה הישראלית.

זה תנאי נדרש, במיוחד מנבחרי הציבור שלנו, שלא להכניס את הבוץ הפוליטי לקרביים של הצבא, בימים שבהם גם כך המוטיבציה לשירות קרבי נמצאת בירידה מתמדת. ה"אני" ו"בשבילי" גוברים פעמים רבות על הלאומי, והרגישות הציבורית לחיי לוחמים עולה על הרגישות לחיי אזרחים. קל לפרק את הקונצנזוס כלפי הצבא, אך יהיה הרבה יותר קשה לחבר חזרה.

בחברה שבה אמירות המפרידות בין לוחמינו הגיבורים לבין הקצינים הבכירים הרופסים כביכול, שמפקירים את חיי הלוחמים בשל שיקולים זרים, הופכות ליותר ויותר נפוצות ולגיטימיות בשיח הציבורי - שלא נופתע כאשר הנזקים יהפכו לבלתי הפיכים.