כשרוני צור התגייסה לצבא והוצבה בלשכתו של מפקד אזור יהודה ושומרון, היא הביטה ביומן והופתעה לגלות שי"ח באלול לא מצוין כיום חג.
הרי מיום שנולדה, ידעה רוני כי י"ח באלול, שצוין ביום חמישי, הוא יום חג; ליד חדר האוכל של עין חרוד מוקמים ביום זה אוהלים, ילדי בית הספר מתלבשים כמו חלוצי העלייה השלישית ובערב מעלים הצגה ועורכים חגיגה לציון אותו מעשה בראשית מיום י"ח באלול תרפ"א.
באותו יום הגיעו למעיין חרוד 35 חלוצים, חברי גדוד העבודה, וכעבור יום הצטרפו לנקודה 39 חברים נוספים. עשרה ימים אחרי שבמערב עמק יזרעאל עלו על הקרקע מייסדי נהלל, המושב הראשון בארץ ישראל, עלו כעת חברי גדוד העבודה לנקודת התיישבות חדשה במזרח העמק. עליית שני היישובים על הקרקע הייתה צעד מכריע בהתיישבות העברית ובהגשמת המפעל הציוני. בנוסף לכך, היוו נהלל ועין חרוד הגשמה של רעיונות התיישבותיים וחברתיים חדשים.
אל תפספס
קבוצת גדוד העבודה שהקימה את אוהליה במעין חרוד הגשימה את רעיון "הקבוצה הגדולה". שלמה לביא, ממנהיגי המתיישבים החדשים, האמין כי בניין הארץ יתאפשר רק על ידי הקמת ישובים חקלאיים שיתופיים גדולים. לקבוצה הגדולה, שתיקרא אחר כך "קיבוץ", כך האמין לביא, יהיו יתרונות רבים על פני הקבוצה הקטנה והאליטיסטית שקולטת את חבריה במשורה, דוגמת דגניה וכנרת. הקיבוצים יוכלו לקלוט קליטה המונית ויתרון הגודל יהיה מנוף כלכלי בזכות היכולת לייצר יותר ולספק את צרכי החברים ובמקביל להקטין את ההוצאות לכל חבר. "בנייננו והתחדשותנו זקוקים להמונים רבים ולעשייה גדולה. רק על ידי נבחרים לא נבנה את הארץ ולא נחדש את העבר. אם אנו בעד בניין קבוצתי עלינו להתאימו להמונים", כתב אז לביא.
צור, שבעצמה נולדה בחג י"ח באלול, ביום הולדת ה-40 של עין חרוד, הבינה באותו יום במשרד הצה"לי כי מדובר ביום חג פרטי של עין חרוד, וכי מלבד העין חרודים רק עוד מעטים במדינה זוכרים, אם בכלל, את הולדת רעיון הקיבוץ הגדול, שנבט אי אז בביצות בעמק הרחוק.
עבור כל מי שנולד וגדל בעין חרוד, י"ח באלול הוא עדיין יום חג. לכל אחד זורם בוורידים סיפור החיים הקשים בביצה שליד המעיין, האמונה כי האקליפטוסים הם שהכריעו את הביצה, המעבר לגבעת קומי כעבור עשור, ההתבססות וההיאחזות בקרקע, וכמובן גם הסיפור הכואב של פילוג הקיבוץ הגדול לשני קיבוצים נפרדים - עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד. ההבדל הוא שהיום את שירי החג המקומי שרות גננות שכירות שלמדו את השירים עם בואן לעבודה בקיבוץ.
אולי רוחו המשקית והחברתית של שלמה לביא עוד ממשיכה לנשוב בעין חרוד איחוד. הקיבוץ הצליח להתבסס כלכלית, ובאזור אף נוצר לו דימוי של קיבוץ עשיר. מפעלי התעשייה מצליחים, ובמקביל הקיבוץ לא מוותר על העיסוק בחקלאות. כשחושבים שאין ברירה, מחליטים שם גם על צעד שנוי במחלוקת: בעין חרוד איחוד הכריעו על הקמת טורבינות רוח להפקת חשמל, בעוד יישובי הסביבה כועסים על כך, מחשש ממטרדים שונים שהטורבינות עלולות לגרום להן.
לעבוד באורווה במקביל לדוקטורט
השבוע נאלצו בעין חרוד איחוד לקבל החלטה כואבת אחרת, ואחרי עשרות שנים ייסגר ענף המדגה, שבמשך שנים היה גאוות המשק החקלאי.
אחת מעובדי המדגה היא דניאל מסור, דור רביעי בעין חרוד, נינה של מייסדי הקיבוץ. סבה, אהרון שמואלי, היה מוותיקי ענף גידולי השדה. לפני ארבע שנים שבה לעין חרוד איחוד, אחרי מספר שנות מגורים במושב גדעונה השכן. כמוה שבו לקיבוץ ונקלטו בו כחברים עוד 60 צעירים - בני ובנות המקום ובני ובנות זוגם. רק השבוע, ימים ספורים לפני יום הולדת המאה, נקלטה לחברות בקיבוץ משפחה, שבה הגבר הוא נינו של אחד מראשוני המתיישבים במעין.
זיו דור נמצא עדיין במסלול הקליטה, המוכר כ"מועמדות לחברות". גם הוא דור רביעי, נין למייסדים. סבתו, דינה לצטר, היתה רפתנית עשרות שנים וסבו עבד כמעט כל חייו בקיבוץ במסגריה שהפכה למפעל מצליח. דור עובד באורווה ושוקד במקביל על דוקטורט במיקורביולוגיה. "תמיד הרגשתי שעין חרוד היא הבית שלי ושכל מסלול שבו אלך, יסתיים בסוף בבחירה לגור בעין חרוד", הוא אומר.
כמוהו גם חברו לכתה, יובל דרום, אף הוא דור רביעי למייסדי המקום, משפחות נור ואלוני. על פי המסלול המקובל בעין חרוד איחוד, על הצעירים לקבל בגיל 30 החלטה האם ברצונם להפוך לחברי קיבוץ. אם כן, נכנסים לתהליך קליטה. אם לא - עליהם להיפרד מהמקום. עד גיל 30, דרום גר ועבד בקיבוץ, למעט טיול אחרי צבא. כשהגיע לצומת ההחלטה, הדרך נראתה לו ברורה: "הרגשתי שבשום מקום לא ארגיש בבית כמו במקום הזה, עם האנשים שחיים בו. הרגשתי שכבר נטמעתי במקום".
"כסף עדיין נחשב למילה גסה"
לרון סמילנסקי, גם הוא נין למייסדים, לקח קצת יותר זמן עד שהחליט לשוב הביתה. 14 שנים אחרי שעזב, חזר עם משפחה - והתקבל לחברות. אם סבו קבורה בבית הקברות הישן, ליד המעיין בו נולד הקיבוץ. הוא עצמו עובד בחקלאות וחבר במזכירות הקיבוץ.
הוא וחבריו למזכירות, כמו חברי הקיבוץ כולם, עומדים כבר יותר מעשור בצומת דרכים ולא מצליחים להחליט האם להמשיך לנהוג כקיבוץ שיתופי, "כמו לפני שנות אלף", כשהחברים אפילו לא משלמים על צריכת מים וחשמל - או להוביל שינוי באורחות חייהם. האחים התאומים מעין חרוד מאוחד כבר עברו הפרטה, וכמו במרבית הקיבוצים בישראל על כל חבר שם מוטלת יותר אחריות על כתפיו, ועם זאת גם יותר עצמאות על חייו.
"כולם רוצים שינוי, אבל לא החלטנו איזה שינוי" הסביר סמילנסקי. הוא סבור שזה נובע מפני ש"יש פחד לדבר על כסף. כסף עדיין נחשב למלה גיסה. זה נוגע לדוגמה בשאלות למי מגיע לקבל יותר".
בעוד שמרבית הקיבוצים בישראל עברו את תהליך ההפרטה כשינוי שנכפה עליהם לרוב מתוך צורך כלכלי, הרי שבעין חרוד איחוד יכולים להרשות לעצמם לספק לחברים ביטחון כלכלי שמבטיח לחברים ולילדיהם חינוך מושקע, בריאות טובה וענפי שירות ברמה גבוהה כמו חדר אוכל, מכבסה ובריכה. אבל לוותיקים מפריע כי למרות ההתבססות הכלכלית של הקיבוץ, הדבר לא מתבטא בחשבון בנק גדול יותר, איתו יוכל החבר לסייע לילדיו שבחרו להמשיך את חייהם במקום אחר. "חבר ותיק אמר לי שהוא עשיר בעין חרוד ועני כשהוא נוסע לבקר את הילדים שלו", אמר סמילנסקי.
לא ברור מתי חברי עין חרוד איחוד יכריעו בשאלת שינוי אורחות חייהם וכמה רחוק ילכו עם העברת האחריות מהקיבוץ לידי החבר. למרות חיפוש הדרך, עוד בנים ובנות רבים נמצאים ברשימת ההמתנה לקבלה לחברות ורוצים להצטרף לקיבוץ. נראה כי בזיכרון הקולקטיבי נצרב היטב "זכר המעיין והחורשה כחוויה הנעימה ביותר, מקלט בטוח לכל הבא בצילו", כפי שכתב פעם חבר הקיבוץ יאיר בן-ארי על החיים ליד המעיין, או כמו ששרו גם השבוע ילדי עין חרוד, כמו הילדים לפני עשרות שנים: "לא אלך עוד הלאה, כי פה אעמוד, פה טוב לנוח, פה טוב לחיות, כי פה עין חרוד".
בינתיים, בי"ח באלול - חג המשק שצוין השבוע - שוב הוקמו אוהלים ליד חדר האוכל, וילדי עין חרוד שרו את שירי המקום לציון סוף של מאה ראשונה ולקראת תחילתה של מאה חדשה.