באחת הסצנות הפותחות של המחזמר "צלילי המוזיקה", מתקבצות הנזירות כדי לטכס עצה לגבי מריה, הגיבורה המפוזרת וקלת הדעת שמאחרת לכל מקום, שבכלל לא בטוח שמתאימה למנזר. "איך זה פותרים צרה כמו מריה?", הן שרות ותוהות. בפסקול של ממשלת בנט-לפיד מתנגן ברקע בחודשיים האחרונים ניגון קצת דומה - "מה עושים עם בני?".
להבדיל אלפי הבדלות ממריה, יו"ר כחול לבן ושר הביטחון בני גנץ לא שטותי ולא נחפז, אבל בין כל היושבים סביב שולחן הממשלה - הוא היחיד שלא בטוח רוצה להיות שם. והוא גם לא מאוד מתאמץ להסתיר את זה. גנץ אמר השבוע באולפן של וואלה! שהפרצוף החמוץ זו "אגדה" של התקשורת, אבל לא צריך להיות מומחה גדול לשפת גוף כדי להבחין שהוא לא מרוצה מכך שנפתלי בנט ויאיר לפיד יושבים בכסא ראש הממשלה והחליפי, במקום שהוא היה אמור לעבור אליו בערך בעוד חודשיים.
בפיליבסטרים הליליים במליאה, כשבנט ולפיד מסתחבקים עם בכירי הקואליציה, הוא יושב בדרך כלל בצד, מרוחק וצפון בענייניו. עם ראשי האופוזיציה, לעומת זאת, הוא נראה הרבה יותר מבסוט ונינוח: בסרטון שהופץ מוקדם יותר החודש מאירוע שבע ברכות של ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה, גנץ חגג עם הפוליטיקאים החרדים ואפילו לצידו של השותף לשעבר בנימין נתניהו, הוא היה מחויך ועולץ מתמיד.
עוד בוואלה!
אין הרבה דברים שהקואליציה והאופוזיציה מסכימים עליהם בימים אלה, אבל על הנחה אחת יש הסכמה רחבה - שגנץ הוא החוליה החלשה בממשלה. תחושת הפספוס והויתור מלווה אותו עוד מימי המו"מ הקואליציוני, אז אמר בשיחה סגורה שהוא "השטיח" שעליו הוקמה הממשלה, וההצעות מהליכוד להפיל אותה ולעמוד בראש ממשלת אי אמון קונסטרוקטיבי ממשיכות לזרום, בנדיבות הולכת וגוברת. האחרונה שבהן, שפורסמה אתמול ב"ישראל היום", גורסת שנתניהו מוכן לוותר על כל הרוטציה ולהיות ראש הממשלה החליפי של גנץ בממשלת בלוק הימין עד סוף הקדנציה. ככל שהממשלה תתקדם באישור תקציב המדינה ולעבר יציבות שתהפוך אותה לעובדה כמעט מוגמרת, לפחות לשנתיים הקרובות, ייזרקו לעברו יותר ויותר פיתויים, או שמא פתיונות.
בכחול לבן דוחים בעקביות את כל ההדלפות על ההצעות הנדיבות כלוחמה פסיכולוגית וניסיונות סכסוך, וגנץ, לפחות כלפי חוץ, משתדל להפגין מחויבות ונאמנות לממשלה בהצהרותיו. אבל בה בעת, הוא ממשיך לפלרטט עם הרעיון ומקפיד להזכיר שהאופציה תמיד על השולחן. אחרי כל ריאיון שבו הוא נשאל בנושא, מתעורר גל של תהיות בקואליציה אם האיום אמיתי או שזו רק טקטיקה לצבירת השפעה וכוח. כשהוא מנופף באקזיט היוקרתי, הוא מזכיר לבנט ולפיד שהוא היחיד מכל השותפים בקואליציה שמחכות לו הצעות בחוץ, וכדאי שיתייחסו אליו בכבוד.
בינתיים נראה שזה עובד, וכולם משתדלים לנהוג בו בכפפות של משי. בנט התערב אישית כדי שגנץ יהיה הראשון מכל שרי הממשלה שיסגור מול שר האוצר ליברמן את תקציב משרדו, וגנץ קיבל כמעט את כל מה שביקש, בלי הקרבות המסורתיים עם האוצר על תקציב הביטחון.
בסך הכול, יחסי העבודה בין שר הביטחון וראש הממשלה קרובים והדוקים, על שלל האיומים והזירות המתפתחות מבחוץ ומבפנים, והוא מהשרים הבודדים שנושאים עם בנט את נטל הטיפול במשבר הקורונה. גם עם שר החוץ יאיר לפיד יש מראית עין של שיתוף פעולה, בצל משקעי העבר העמוקים מאז פירוק כחול לבן. החודש הם קיימו תדרוך משותף לשגרירים זרים על האיום האיראני.
בנט ולפיד גם מאפשרים לו דריסת רגל מדינית-ביטחונית עליה יכול היה רק לחלום בימי השותפות עם נתניהו, שניהל את הזירה האסטרטגית במידור ובבלבדיות בלעדית למקורביו בראשות המוסד והמל"ל. מאז הקמת הממשלה, גנץ ביקר בירדן ונפגש עם המלך, טס לצרפת כדי להרגיע את פרשת NSO, הוביל את הסכם העברת הכספים החדש עם קטאר והציע באופן חסר תקדים סיוע ישראלי לכיבוי השריפות בטורקיה. הוא גם שוחח עם אבו מאזן לראשונה מאז כניסתו לתפקיד, ואפילו מנסה לקדם איתו פגישה, שנתקלת לעת עתה בוטו של בנט.
כך שמאחורי ההרמוניה שעל פני השטח יש גם נקודות מתיחות, וחשש מתמיד שהן יכולות לפוצץ את כל העסק. כך למשל, גנץ תוקע מקלות בגלגלים של הורדת גיל הפטור, הבטחת דגל של ראש הממשלה בקמפיין, ודורש לקדם במקביל את מתווה השירות האזרחי של צה"ל. ובנט ולפיד מנסים בכל מאודם לפתור את העימות בשקט - ובעיקר בכבוד, מבלי לדרוך על אף עצב.
בכירים בכחול לבן אומרים שגנץ לא באמת שוקל או מאמין לפיתויים הליכודיים. בינתיים, הוא רק מתחזק בסקרים, ומתחזק את תדמית המבוגר המנוסה והאחראי ששומר על צרכי הביטחון, במודל יצחק רבין בממשלת שמיר-פרס. לאור האהבה שלו למחיאות הכפיים בהופעות של שלמה ארצי בקיסריה, הם מתקשים לראות אותו מפיל את הממשלה למען נתניהו ומסתכן שוב באובדן הלגיטימציה הציבורית.
אבל אם תיווצר סיטואציה של ערעור משמעותי ליציבות הקואליציה, כמו לדוגמה עימות צבאי ארוך ורחב שיכול לטלטל את שיתוף הפעולה עם רע"ם ומרצ, החישובים והשיקולים הפוליטיים שלו יכולים להשתנות. באופוזיציה מתכוננים בדיוק לרגע כזה עם זרועות פתוחות, והצעות מוכנות.
גנץ אמנם למוד ניסיונות מההבטחות של נתניהו, אבל הוא גם מונע מתחושה מתמדת של אכזבה והחמצה אמיתית על ראשות הממשלה שהיתה יכולה להיות שלו - וכל בוקר מתעורר כשמישהו אחר יושב שם במקומו. בנפנוף באופציה הליכודית הוא משמר את מעמדו כמי שמאפשר את קיום הממשלה, ומשדר מסר מתמיד של אזהרה לבנט, ובעיקר ללפיד, שאליו אמורה לעבור הרוטציה בעוד שנתיים - שבהנפת יד אחת, הוא יכול למוטט הכל.