שבוע לפני שהוא עוזב את בית הנשיא, נשיא המדינה היוצא ראובן ריבלין שב היום (רביעי) ממסע פרידה, סוג של טיול שחרור, בן שלושה ימים בארצות הברית. ריבלין ביקר בבית הלבן, בקונגרס, באו"ם ובקהילה היהודית בניו יורק, ונשא את כל המסרים המדיניים הישראלים המוכרים - על איראן, הפלסטינים, חיזבאללה ואנטישמיות.
הפגישה בבית הלבן, שהיתה מוקד העניינים, אף התארכה מעל המצופה, ועסקה בנושאים אזוריים רגישים. אך יותר מכל, אלה היו שלושה ימים של הוקרות, תודות וברכות; מהנשיא ג'ו ביידן ומטה, כולם ביקשו לעשות לריבלין כבוד אחרון לסיום שבע שנות כהונה רוגשת וסוערת.
ריבלין השתדל עד מאוד לא לגעת בפוליטיקה במהלך הביקור, ולא ליפול למלכודות שיכתימו את האווירה החגיגית בגיצים מהארץ, כמאמר הקלישאה - "אבל למה בחו"ל?". הביקור נפתח בפגישה עם בכירים יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית, דמוקרטים, רפובליקנים, רפורמים, קונסרבטיביים ואורתודוקסיים - להם אמר שכולם ביחד "משפוחה" אחת גדולה.
עוד בוואלה!
יממה לאחר מכן, בבית הלבן, שם היה לאורח הישראלי הרשמי הראשון של הנשיא ביידן, נשאלו בחדר הסגלגל לא מעט שאלות על מהותה, אופייה וסיכויי הצלחתה של הממשלה החדשה בישראל, אך ריבלין התחמק וסירב לפרט לכתבים בפמליה מה היו תשובותיו. משם עבר לגבעת הקפיטול, למפגש עם בכירי הקונגרס - שבו נכחו מספר שווה של מחוקקים משתי המפלגות, כדי לשמור על איזון מושלם.
במפגש הסיום עם שגרירים זרים באו"ם, שארגן השגריר גלעד ארדן, הנשיא התבדח ואמר שהוא מגיע במקור מ"מפלגה שאינו זוכר את שמה". ההתייחסות הפומבית היחידה שלו לממשלה החדשה היתה ההדגשה שהיא כוללת מפלגה מוסלמית ושר ערבי, מסר שבעיקר עושה פלאים לישראל בתחום ההסברה.
ובכל זאת, כראוי לפוליטיקאי משופשף בכל רמ"ח איבריו, שמסיים לא רק קדנציה כנשיא אלא גם קריירה פוליטית של עשרות שנים, הפוליטיקה נכחה בכל פינה. בישראל, כהונתו של ריבלין הוכתמה במאבקים פוליטיים אינסופיים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהלכו והחריפו במקביל למאבקיו המשפטיים והפוליטיים של האחרון. אבל בארצות הברית, או לפחות בקרב רוב מכריע של הקהילה היהודית ובכירי המפלגה הדמוקרטית - הוא נתפס כדמות שאיחדה וגישרה על הפערים והמחלוקות הפוליטיות והמדיניות העמוקות שנוצרו בשנים האחרונות.
תחת נתניהו וטראמפ, הקרבה האסטרטגית בין ירושלים וושינגטון הגיעה לשיאים חדשים, אך החיבוק החם והקרוב של שני המנהיגים גבה גם קורבנות, ובראשם - יהודי ארצות הברית, שברובם הגדול תומכים ומצביעים למפלגה הדמוקרטית, והתמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס, מאבני היסוד של הברית בין שתי המדינות.
ריבלין, שמגיע מהצד הימני המובהק של המפה הפוליטית, מעולם לא היה שותף לתפיסות השלום של הדמוקרטים האמריקנים. גם בפגישתו האחרונה עם ביידן, אותו הוא מכיר מאז שנות ה-70, טרח להדגיש שהוא עדיין מתנגד נחרץ לפתרון שתי המדינות עליו בן שיחו חולם עד היום בלהט; אבל במחויבותו לערכים של סובלנות, פלורליזם ודמוקרטיה - הם ראו בו שותף ובן ברית - ובעיקר, אנטיתזה ליחסים הלוחמניים ועוינים עם מר אמריקה, שהעדיף בשנים האחרונות להשקיע במניות המפלגה השנייה ותומכיה הנוצרים האוונגליסטיים.
כשנתניהו העליב את הנשיא הקודם אובמה ונלחם מלחמת חורמה בהסכם הגרעין, ריבלין ורעייתו נחמה חיממו איתו ועם מישל יחסים. באוגוסט 2019, כשהנשיא לשעבר דונלד טראמפ העליב את יהודי ארצות הברית והטיל ספק בנאמנותם לישראל, נתניהו שתק, אבל ריבלין הרים טלפון ליו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, כדי לגנות ולהפגין שותפות. כשממשלת הימין-חרדים של נתניהו התנערה מהרפורמים והקונסרבטיבים וביטלה את מתווה הכותל, ריבלין חיבק את יהדות התפוצות והגדיר אותם כ"שבט החמישי", וייחס להם תפקיד חיוני ומכריע בקיומה וביטחונה של ישראל.
כך, בין הביביזם לטראמפיזם, הנשיא היוצא הציג בפני היהודים הדמוקרטים את הריבליניזם. והזמנתו לחדר הסגלגל רגע לפני פרישתו היתה ביטוי להוקרת התודה, אבל גם - מעין אצבע בעין של נתניהו, שאם היה עדיין ראש ממשלה - היה צופה בו מרחוק.
מסע הפרידה של ריבלין יימשך עם שובו לארץ, בביקור רשמי מבעלת בריתנו השניה בחשיבותה וחוזקה - נשיא גרמניה, פרנק וולטר שטיינמאייר, שמגיע לירושלים כדי להיפרד. גם ביחסים עם ברלין, שתחת נתניהו סבלו מקור מלשכת הקנצלרית אנגלה מרקל והיו בסכנת שקיעה יחד עם פרשת הצוללות, הנשיא היוצא מילא תפקיד דיפלומטי חשוב בשנים האחרונות.
ביום רביעי, הוא ישא את נאום הפרידה שלו בכנסת, ויעביר את המקל למחליפו, יצחק הרצוג. בפעם הראשונה והיחידה בכל כהונתו - בכסא ראש הממשלה מול דוכן הנואמים במליאה ישב אדם שאינו נתניהו - האדם שפעל נגד בחירתו לתפקיד מלכתחילה, בדיוק לפני שבע שנים. עבור ריבלין, זו כנראה סגירת מעגל סמלית, ואם תרצו - מתנת שחרור הולמת.